aviad-yadaatdfbfd4d9

הגילוי - סיפור מרגש ליום השואה

Thu, 05 Mar 2026 12:37:50 GMT

ינואר 1941 גבול צרפת שוייץ

דוד האט ונעצר במקומו. הוא הוריד את הילדה מעל כתפיו והושיט אותה למינה אשתו. מינה סימנה לה להיות בשקט. כרעה על ברכיה בשלג הרך והניחה יד על פיה של הילדה.

"קלייר", היא לחשה כמעט בלי קול. "תזכרי תמיד שאמא ואבא אוהבים אותך. תזכרי את השמות, קלייר. אמא שלך מינה ואבא דוד. שם המשפחה שלנו הוא גרינפלד". הילדה הנהנה בראשה. "הבית שלנו בליון נמצא ברחוב סן מרטין". הילדה השלימה בתנועות שפתיים מספר 47. "מה שלא יקרה, קלייר אנחנו אוהבים אותך". עיניה של הילדה נעצמו ומינה הוסיפה. "יש לך גם דודים בארץ ישראל. הדוד יוסף שביקר אצלנו...".

דוד, שהוביל את השיירה, סימן לכולם להשתטח ולהוריד את ראשו. נצמד לאדמה. הלילה היה קודר. השמים כוסו עננים. פתיתי השלג שליוו אותם כל הדרך לכאן המשיכו לרדת גם עכשיו. היה קר. הילדים העטופים מכף רגל עד ראש רעדו מקור. המבוגרים חיבקו אותם וניסו לכסות עליהם ככל הניתן. השיירה צעדה במעלה הנקיק יותר משלוש שעות.

הם התחילו עם רדת ליל בכפר שלמרגלות ההר. צעדו במשך מספר שעות, בערך עד חצות, זו הייתה עליה יחסית מתונה. הוביל אותם מדריך מקומי, איש המחתרת הצרפתית. בכניסה לנקיק, נפרד מהם. "בקצה הנקיק, למעלה, נמצא הגבול עם שווייץ. ביציאה מהנקיק אתה מושך שמאלה כמה מאות מטרים. זה המקום הכי נוח לחצות את הגבול" הוא הסביר לדוד ולחבורת הגברים שנאספה סביבו. "בהצלחה" אמר, הסתובב על עקביו וחזר לכיוון הכפר.

החבורה כללה את כל בני משפחת גרינפלד מליון. מלבד דוד היו שם שני אחיו, אחותו, בני הזוג שלהם וחמישה ילדים. ביניהם קלייר, בתו היחידה. בת שש כמעט.

דוד הרים את ראשו לאט וזחל קדימה. היער נראה שקט. הוא לא ראה דבר. הוא התרומם וסימן לכל השאר להתקדם אתו. האנשים התרוממו. הוא הוביל אותם שמאלה ואחרי כמה דקות יכול היה לראות את סימני הגבול. עמודים וגדר. הוא הביט אחורה ופלט אנחת רווחה.

1970 ישראל

עברו כמעט שלושים שנה והוא עדיין המשיך לקוות. מיד אחרי המלחמה, פנה לצלב האדום, חזר ופנה מספר פעמים. לא התקבלה מהם שום תגובה מעודדת. לא היה להם מידע. הוא פנה לשגרירות צרפת, בדק עם כל קרוב אפשרי. העביר שעות ארוכות בהאזנה לרדיו, למדור לחיפוש קרובים. "כולם?" הוא שאל את עצמו "אחים ואחיות, בני זוג, ילדים. איש לא נשאר? מצרפת? מליון? נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה".

הוא נזכר בביקור שלו בליון לפני המלחמה, מזל שהספיק, המפגש עם כל האחים והילדה הקטנה שנכנסה לליבו במיוחד, הילדה שישבה על ברכיו והקשיבה לסיפוריו בעיניים בורקות.

מיואש ומדוכדך, התיישב על הכיסא בפינת האוכל ומילא דפי עדות על כל בני משפחת גרינפלד מהעיר ליון. יוסף גרינפלד סיים, הניח את העט וסידר את נשימתו. למחרת העביר את כל הדפים לתיעוד ביד ושם. הוא מסר אותם לפקיד באופן אישי. רוצה להבטיח את זכרון היקרים לו.

שנות החמישים צרפת

ההבדלים, בין מה שבאמת קרה באותו לילה לבין החלומות שלה היו מטושטשים ממש. בחלומות שלה הייתה לרגע אחד על כתפיו של אבא. או שזה היה לפרק זמן ארוך.

לפעמים היה נדמה לה שהוא צעד וצעד בלי סוף. בחלום אחר ראתה את עצמה מתעוררת לקול כלבים נובחים וצעקות, אורות של פנסים מכל עבר. ואולי זה לא היה חלום, אולי זה קרה באמת. אחר כך הגיע איש משופם. זה קרה כשעלה הבוקר. הוא דיבר ארוכות עם איש במדים. האיש המשופם אסף אותה ועוד שתי בנות דודות קטנות. הוא חיבק אותן והכניס אותן למכונית שחורה. כמה שעות אחר כך אספה אותה נזירה. את כל שאר בני המשפחה לא ראתה יותר.

הוריה היו דוד ומינה גרינפלד. קראו לה קלייר. זה מה שאמא שיננה לה אלף פעם. אחרי המלחמה, אחרי יותר מארבע שנים במנזר, כשהיא שולטת ושרה את כל התפילות והמזמורים, אחרי אין ספור פעמים שבהם הצטלבה. כשכבר הייתה משוכנעת שהיא נוצריה, התברר לה במקרה שהיא יהודיה.

והיה עוד חלום או אולי זכרון, על דוד שהגיע לביקור ודיבר על תפוזים ועל שמש. הוא סיפר משהו על גמלים. מין חיה שהיא לא הצליחה לדמיין. אבא התרגש מאד כשהדוד הגיע. בסלון הבית, נזכרה מדי פעם, הייתה תמונה של אבא והאחים שלו. מצולמים עם הדוד ומחייכים מאוזן לאוזן.

יוני 1982 ישראל

היא רצתה להגיע לישראל במשך כל השנים מאז שבגרה, אבל זה לא קרה. בגלל הילדה, הקריירה והמצב הכלכלי. היו המון סיבות. הפעם, הכל היה מתוכנן ומאורגן מראש. היא התגעגעה לקלודין שהחליטה ללמוד בישראל. בסתר ליבה קיוותה שיש לה באמת קרובי משפחה בישראל. תנמיכי ציפיות היא אמרה לעצמה, אולי את מתבססת על חלומות של ילדה קטנה, אולי החלומות התנפחו לפנטזיה. תנמיכי ציפיות. הסיכויים אפסיים.

מרגע שנקבע המועד היא צפתה לנסיעה הזו בכל מאודה. חיכתה בקוצר רוח למועד הטיסה. כשהמועד היה ממש קרוב, הכל כמעט והתבטל. בישראל פרצה מלחמה. בעלה טען שהיא משוגעת. מה פתאום לנסוע לאזור מלחמה. קלודין הטתה את הכף. בשיחת טלפון ארוכה הסבירה, שהמלחמה רחוק בצפון, בלבנון ואין סיבה לדאוג. המטוס הנמיך לנחיתה. קלייר נצמדה לחלון וגמאה בעיניה את הנוף של ישראל. כשהקברניט הודיע על הנחיתה בישראל, עברה צמרמורת בגופה, היא רעדה לשמע כל מילה ולא הבינה למה.

קלודין חיכתה לה באולם קבלת הפנים, מאושרת ומאירת פנים כתמיד. הן לא התראו כמעט שנה. השתיים התחבקו ודמעו ארוכות.

הן יצאו משדה התעופה ועלו על האוטובוס לתל אביב. קלודין ספרה על הלימודים באוניברסיטה. על השליטה שלה בעברית. הילדה מוקסמת מישראל. קלייר חשבה לעצמה וגם מאוהבת חייכה בליבה.

האוטובוס עבר ליד פרדסים מוריקים.

"מה גדל על העצים האלה?" היא שאלה.

"אמא בחייך" קלודין חייכה. "תפוזים. המון תפוזים. וכשמתחילה הפריחה, הריח מדהים. זה הבושם הכי טוב. את לא מאמינה"

"חסר רק גמל" קלייר פלטה וקלודין הביטה בה במבט שואל.

היא ספרה לה על החלום, ספק זכרון. על הדוד ההוא שבא לבקר לפני המלחמה. על הגמל והתפוזים ועל התמונה בסלון. התמונה של הדוד ביחד עם אבא והאחים שלו.

"אני כבר לא זוכרת איך אבא ואמא שלי נראו" התייפחה. "יש לי זכרונות וחלומות. הכל התערבב. מה יהיה?"

קלודין חבקה אותה ולחשה. "אמא את בישראל. הבת שלך חצי צברית. אם היה לאבא שלך אח מישראל אנחנו נמצא אותו. מה הבעיה למצוא את האח של דוד גרינפלד בישראל?".

באוטובוס ישבו כמה חיילים עם נשק. על הכביש נסעו משאיות כבדות. על כמה מהן היו טנקים.

קלודין הרגיעה אותה "ישראל הולכת לטפל במחבלים בלבנון. אנחנו סומכים על הצבא. גיא אמר לי שהכל יהיה בסדר. הוא קצין בצבא, אמא והוא יודע מה הוא אומר."

הילדה מאוהבת עד מעל לאזניים קלייר חשבה לעצמה. וחייכה שוב בליבה.

***

המפגש התקיים בבית של יוסף גרינפלד בירושלים.
קלודין וגיא מצאו אותו תוך שלושה ימים.

המשפחה הנרגשת חיכתה להם בציפייה דרוכה.
קלייר פסעה דרך המסדרון הקטן. היא נכנסה אל הסלון, יוסף התקרב אליה. היא הביטה לעברו, אבל משהו מימין משך את עיניה. מבטה נתקע למשך כמה שניות. היא חשה חולשה וכמעט שאבדה את שיווי המשקל.
על הקיר היתה תלויה התמונה של אבא והדודים. אותה תמונה שניצבה בסלון ביתם בליון לפני המלחמה.

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.

מומחה לבניית עצי יוחסין ואיתור שורשי עץ המשפחה. בעל ניסיון רב ומגוון בבניית עצי ואילנות יוחסין הכוללים אלפי אנשים.

אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.

אביעד מרצה מנוסה ובקיא המכיר את תחום בניית עץ המשפחה לפני ולפנים ומעביר את ההרצאות בצורה קלילה, ברורה ומלאת הומור.

הרצאותיו של אביעד בן יצחק על תגליות מרתקות ומפתיעות ממחקרי עץ השורשים של משפחות וקהילות רבות מועברות בארגונים, בגופים קהילתיים, בחוגי בית, בחוגי העשרה למבוגרים ועוד.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

דברים שלמדתי על משפחות

Sat, 07 Feb 2026 17:03:40 GMT

ב-17/2/2026 יצויין יום המשפחה.

הנה, על קצה המזלג, כמה דברים שלמדתי בעשר השנים האחרונות על משפחות. וזה אחרי שתיעדתי אלפי משפחות ויותר ממאה אלף איש.

שם משפחה – בערך חצי מהאנשים לא יודעים מה שם המשפחה שלהם אומר. הם נושאים את השם הזה בגאווה ואין להם מושג מה משמעותו. לגבי החלק שיודעים, אחוז מסוים מהם "יודעים לא בדיוק" כלומר הפירוש האמיתי שונה ממה שהם חושבים. חלק מהאנשים היו משנים את השם מיד אם רק היו יודעים מה הוא אומר. למשל ברודני – זה מזוהם ויש עוד דוגמאות.

מעוניינים לדעת יותר על שמות משפחה? הנה קישור לסרטון קצר שלי בנושא:

https://tinyurl.com/yc7a36se

שורשי המשפחה – כולנו רצים כמו משוגעים במרוץ החיים. בניית משפחה, קריירה, משכנתא וכו. אנחנו לא עוצרים לרגע להתעניין בשורשים. לפעמים כשאנחנו מגיעים לזה "אין את מי לשאול". לפעמים ניתן לשחזר את המידע ולפעמים לא. ממליץ לשאול כשעוד אפשר, לרשום והכי חשוב לשרטט תרשים ברור של העץ בכל דרך שהיא. עדיף על גבי כלי ממוחשב.

רוצים לתעד את המשפחה? הנה קישור למאמר שלי בנושא הזה – כולל טיפים:

https://tinyurl.com/2ans9ww8

תמונות – בכל משפחה יש כמות כזו או אחרת של תמונות ישנות, סרוקות או על גבי נייר. במקרים רבים בכלל לא ידוע מי צולם שם? האם זה בן משפחה? חבר? מכר? ממליץ בחום לעבור על התמונות החשובות ולרשום בצורה ברורה מי מופיע בהן. פשוט לעשות זיהוי לדמויות.

הפתעות – אנחנו לא יודעים הכל על המשפחה. בדיקות DNA נהיו זולות בצורה מדהימה. עשרות מיליוני אנשים בעולם, כבר בצעו בדיקה כזו בהיבט של שורשי המשפחה (לא בדיקה רפואית). פה ושם מתגלה בן דוד אבוד, פה ושם מתגלים אחים ואחיות שלא ידענו עליהם, קרוה במשפחות הכי טובות.

אם אתם שוקלים לבצע בדיקה כזו אני ממליץ לכם לקרוא מאמר שלי בנושא הזה. כולל היבטי בעד ונגד.
תמצאו אותו בקישור הבא: https://tinyurl.com/bdu8e2bp

יום משפחה שמח לכולנו.

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.

אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

המתחזה - סיפור ליום השואה

Sun, 25 Jan 2026 07:50:01 GMT

שנות ה 90 - ישראל

הוא הצליח לשמור על הסוד שלו כמעט חמישים שנה ואלמלא התגלה במקרה אולי היה לוקח אותו אתו לקבר.

הוא התעקש על הסוד הזה בכל מאודו ולא אמר מילה.

הוא לא סיפר אפילו לאשתו שהתייאשה וסרבה להעלות את הנושא הזה שוב בפניו.

בני משפחתו לא הצליחו להבין למה יענקל אברמוביץ מסתובב בישראל עם השם איוון פטרוב. הוא עלה לארץ אחרי המלחמה עם השם הזה ונרשם אתו במרשם האוכלוסין של המדינה. חלק טענו שמשהו התרופף לו שם בראש במלחמה.

אחיו הציע לו ללכת לטיפול פסיכולוגי. אחותו חשבה שזו תופעה טראומטית כלשהי. היו אינספור השערות וגרסאות שחלקן הגיע לידיעתו ואילו הוא, רק חייך ולא אמר מילה. הדבר היחיד שאמר פעם היה ש..."זה קשור למלחמה הנוראית ההיא". אמר ולא יסף.

הוא הגיע לארץ אחרי המלחמה והצטרף לאחים שלו בעיר הצפונית הקטנה. מהר מאד פתח את האטליז והציב מעליו את השלט "אטליז איוון פטרוב".

בעיר החלו רינונים.

"הוא בכלל יהודי?" היה מי ששאל.

"בטח - הוא אח של דוד אברמוביץ" ענתה לו מישהי.

"אם הוא אח של דוד אברמוביץ למה קוראים לו איוון פטרוב" הקשה האיש.

"אתה יכול לשאול אותו – הוא ישמח לענות" צחקק מישהו אחר.

היה מי שחשש שהבשר שהוא מוכר אינו כשר, אבל הרב המקומי חתם על תעודת הכשרות והעניין סודר.

אחת הסיבות לכך שהסוד שלו נשמר הייתה העובדה שגורלה של יחידת הפרטיזנים שבה לחם לא שפר.

1941 - אזור מינסק, בלרוס

המלחמה התחילה עבורו בקיץ 1941 כשהגרמנים כבשו את מינסק. הוא גר בכפר קטן במעבה היער. אחותו והאחים שלו נסעו לישראל כמה שנים קודם לכן. הוא נותר לבד עם הוריו, תומך בהם ומפעיל את האטליז המשפחתי שאבא כבר לא היה מסוגל לנהל.

חיילים רוסים שנמלטו מהגרמנים עברו דרך הכפר בשטף בלתי נגמר, החיילים נצלו את המסתור שנתנו היערות כדי לחמוק מרודפיהם. סיפורי הזוועה שלהם על האכזריות הגרמנית לא נבאו טובות.

באחד הימים, הגרמנים הגיעו לכפר. למזלו, שהה אותה עת בקצה המרוחק של הכפר והספיק להימלט ליער. צופה משם במתרחש. הגרמנים הוציאו את כל היהודים להורג.

בין הנספים היו הוריו ועוד כמה קרובים. באותו יום ברח אל מעבה היער והצטרף לפרטיזנים. בסוף 1942 צורף לגדוד הפרטיזנים של קולונל פשב. בגדוד היו יהודים ורוסים.

הגדוד התמחה בפשיטות על מסילות רכבת והורדת רכבות מהפסים. לעיתים היו אלה פשיטות מהירות, במטרה לחבל בתשתית ולעיתים בצעו הנחת מטענים וניסיונות צליפה בקטרים הגרמנים.

הגדוד של פשב פעל בעוצמה עד אמצע פברואר 1943. בוקר אחד, הגרמנים הגיעו בהפתעה וכיתרו את המחנה מכל עבר.

כנראה שמישהו הלשין.

בודדים שרדו את ההתקפה הגרמנית. השאר נטבחו ללא רחם.

1992 – ישראל

טניה אשתו קראה לו איוון תחת מחאה. היא קראה לו כך כי זה היה רצונו והיא כיבדה אותו. המחאה הייתה על כך שלא שיתף אותה בסיבה להחלפת השם. המחאה שלה הייתה בדל חיוך ציני בכל פעם שאמרה את השם הזה. בהתחלה הייתה אומרת בקול את השם איוון ובלב הייתה מוסיפה את יענקל, שמו האמיתי. מהר מאוד עייפה מזה ונשארה עם איוון והחיוך הקטן.

אם ראה את זה והוא בטח ראה, הוא לא אמר מילה.

בכל פעם שחשה מעט נעלבת ממנו, נזכרה בשיחה שהייתה לה בצעירותה עם הסבתא החכמה שלה. היא רטנה בפני הסבתא על אחד המחזרים שלה.

הסבתא אמרה לה בקול נמוך ועם כל החיבה שבעולם "לכל אחד מהגברים יש איזה חסרון, יותר גדול או יותר קטן. אם תחפשי את הגבר המושלם, סתם תבזבזי את זמנך ולא תתחתני אף פעם." אחר כך לקחה נשימה עמוקה ולחשה לה כממתיקת סוד "יכול להיות שאפילו אצלך שם בפנים מתחבא איזה חסרון קטן" אמרה וחבקה אותה.

לפעמים ממש לא הייתה מסוגלת להבין.כמעט ארבעים ושש שנים ביחד. ביחד הקימו את העסק הזה וביחד בנו משפחה לתפארת עם ארבעה ילדים. ואחרי כל מה שעברו, הוא עדיין לא מספר דבר. הסקרנות שלה לא נתנה לה מנוח. היא נותרה עם הרהוריה ומחשבותיה והוא בשלו.

היא עמדה בחנות ליד הקופה, כהרגלה. איוון עמד מעבר לדלפק ושירת לקוח. הוא סיים לארוז את הבשר והרים את עיניו. מבטה פגש במבטו. הוא הפנה את עיניו קלות לעבר חלון הראווה.

מול החלון עמד אותו אדם שנראה בסביבת החנות מספר פעמים בימים האחרונים. "העולה החדש" הם קראו לו.

רק עולה טרי מסתובב עם בגדים שלא קיימים בישראל ונועל סנדלים מוזרות עם גרביים. האיש היה כבן גילם.

פעם אחת התקרב לחלון והלך, ביום אחר התקרב אל הדלת ולא נכנס. מספר פעמים עבר ליד חלון הראווה באיטיות לא מוסברת. עכשיו הוא נראה קצת יותר החלטי. הוא ניגש לכיוון הדלת וטניה צעדה לקראתו.

"אני לא טוב עברית" הוא אמר וכמעט שבר שתי שיניים.

היא ברכה אותו ברוסית.

חיוך עלה על פניו והוא ענה באותה שפה "זה הרבה יותר קל, תודה רבה גברת".

"איך אני יכולה לעזור לך?" היא שאלה אותו בחיוך מסביר פנים.

"האמת גברת, אני גר אצל הבת שלי ורוצה להביא לה בשר. אפשר לשאול אם הבשר אצלכם כשר? זה חשוב לי מאוד".

"בוודאי" היא אמרה והציגה לו את תעודת הכשרות תוך כדי הסבר.

"ו...אם אפשר עוד שאלה גברת?"

"בבקשה" היא ענתה שוב בחיוך

"אני לא יודע, אני חדש פה בעיר ובישראל, אבל השם איוון פטרוב. אני זוכר את השם הזה מהמלחמה הגדולה. את מבינה? אני הייתי פרטיזן באזור מינסק. ...והיה שם איזה סיפור עם אחד איוון פטרוב..."

הוא לא סיים את המשפט.

היא הרימה גבה ופלטה "מעניין ממש, גם בעלי היה בפרטיזנים באזור מינסק..." היא הסתובבה לעבר הדלפק.

איוון פסע לקראתם "שלום אדוני" הוא אמר ברוסית "שמעתי שאתה מדבר על איזה איוון פטרוב, מאזור מינסק".

"נכון" האיש אמר "היה איזה סיפור איתו... אני לא זוכר בדיוק. אני חושב שהוא היה מהגדוד של פשב"...

איוון שאל בשקט "אתה מכיר מישהו שנשאר בחיים מהגדוד של פשב?".

"אני הייתי במינסק במועדון של וטרנים. אנשים שהיו במלחמה." הוא ענה "דברו שם על שלושה או ארבעה שנשארו בחיים. אני לא יודע אם הם עדיין בחיים".

"ומה הם אמרו על פטרוב?" הוא שאל

"הם לא אמרו כלום ואני לא זוכר מה היה שם"

טניה אבדה את סבלנותה "איוון יקירי." היא אמרה במין ניגון מוזר. הפעם החיוך הציני היה גדול וברור כשמש "אני חושבת שהגיע הזמן"

האיש הביט בהם במבט שואל ולא אמר מילה.

***

זה קרה כמה שבועות לפני ההתקפה הגרמנית על הגדוד.

זו הייתה התקפה שגרתית על רכבת גרמנית. רק שהפעם הגרמנים היו מוכנים. הם השיבו אש תופת. חיילים גרמנים קפצו מהרכבת והתחילו להתקדם לעבר העמדה שלו. יענקל ידע שאין סיכוי. הוא היה חייב לברוח. הוא תפס את בן זוגו איוון פטרוב והשניים ניסו לרוץ אל תוך היער. הכדורים שרקו מעל ראשיהם. אחרי מרחק קצר הם שקעו לתוך שלג עמוק והתקשו להתקדם.

הגרמנים סגרו עליהם.

איוון ניסה להתרומם, חטף כדור בראש ונהרג. מטח הכדורים לא פסק. יענקל נותר שרוע על השלג, מרותק למקומו, יודע שאין טעם לקום. הרודפים היו מאוד קרובים. איוון שכב כמה סנטימטרים ממנו כשפניו היו מופנות אליו. הוא ראה את הפגיעה וידע שהוא מת.

נשאר רק דבר אחד לעשות, הוא אמר בליבו והושיט את ידו לכיס החולצה של איוון.

הוא ידע, שאם יגלו שהוא יהודי ירו בו במקום.

הוא החליף בין התעודה המזהה שלו לתעודה של איוון פטרוב.

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.

אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

מפגש בברלין

Sun, 23 Nov 2025 16:26:10 GMT

נובמבר 1938 – כמה ימים לפני ליל הבדולח - ברלין

זיגמונד פלדהיים לא עצם עין כל הלילה.

מחר בשמונה בבקר עליו להתייצב בתחנת המשטרה לבירור.

"תהיה שם בשמונה בדיוק. שלא תעז לאחר ושלא תעז להיעלם" הזהיר אותו השוטר שמסר לו ביד את הזימון "אתה במעקב צמוד עכשיו".

הוא התהפך כל הלילה במיטתו. מנסה לנחש על מה ולמה הזימון. לא היה לו צל של מושג.

החנות שלו הוחרמה כמה ימים קודם לכן והוא ניסה לחשוב על הקשר בין ההחרמה לבין הבירור הזה, אולם ללא הועיל.

בחמש בבקר, קם ממיטתו, התגלח בקפידה ושטף את פניו. הוא הצליח לאכול משהו לארוחת בקר ולקרוא עיתון. עיניו היו מול העיתון וראשו היה טרוד בבירור המתקרב.

הספיק להגיד בקר טוב לאשתו ולילדים ויצא לדרכו. חושש לאחר וחושש מהבאות.

הוא הציג את עצמו בכניסה לתחנה. השוטר הנחה אותו להמתין וחזר אחרי כמה דקות בפנים חמורות סבר, שזיגמונד התקשה לפרש. שוטר נוסף הגיע והוביל אותו לקומת המרתף. הם פסעו לאורך מסדרון ארוך . השוטר נעצר ליד חדר חקירות מספר חמש עשרה, פתח את הדלת והשניים נכנסו. השוטר הנחה את זיגמונד להתיישב, שלף אזיקים מחגורתו ואזק את זיגמונד לטבעת ברזל שהייתה מותקנת על השולחן.

"תמתין כאן עד שיגיעו אליך. לפי רמת החוקר אני מבין שאתה מסובך עד מעל הראש" אמר, סגר את הדלת בטריקה ויצא.

זיגמונד ישב לבד בחדר, מצליח להציץ מדי פעם בשעון. חלפו דקות ארוכות עד שהדלת נפתחה.

שני שוטרים נכנסו, קצין בדרגה גבוהה ושוטר פשוט. זיגמונד הביט בקצין ולא ידע מה לחשוב. רודולף שמידט הוא אמר בליבו הגם אתה ברוטוס? חשב לעצמו.

נובמבר 1918 – סוף מלחמת העולם הראשונה

הם היו מוותיקי הפלוגה, פלוגת חיילי חי"ר.

הם היו יחד מההכשרה הראשונית ולכל אורך המלחמה. שניהם נלחמו כמעט שלוש שנים כתף אל כתף. הם היו סמלים עכשיו והצעירים הסתכלו עליהם בהערצה. בדרך איבדו רבים מחבריהם. אנשים נהרגו מימינם ומשמאלם דבר של יום ביומו. היו חברים שנפצעו ולא חזרו לחפירות. לפעמים בהפסקות, כששתו משהו חם בתעלות מלאות בוץ, חזרו בשקט ביחד על השמות. מנסים לזכור את כולם. לרוב הפגזה או התקפה צרפתית הייתה קוטעת אותם מעניניהם. אז היו מזנקים לעמדות ודואגים שכל חייל יהיה במקום המיועד לו.

המלחמה הנוראית נגמרה לפתע פתאום. צהלות נשמעו מכל עבר. השחרור הגיע במפתיע. הם אספו את מעט הציוד שהיה ברשותם לתוך תרמיל גב קטן ויצאו לדרך. זיגמונד פלדהיים ורודולף שמידט. עשו יחד את כל הדרך לברלין. חלקים גדולים מהדרך עשו ברגל, ישנים בשדות ובצדי הדרכים, לעיתים באסמים של איכרים.

נובמבר 1938 – כמה ימים לפני ליל הבדולח - ברלין

רודולף שמידט שחרר את השוטר שהגיע אתו. רודולף וזיגמונד נשארו לבד בחדר.

רודולף התיישב בכיסא החוקר, רכן לעבר זיגמונד ולחש בחיוך "מזמן לא דברנו זיגפלד".

זה היה הכינוי של זיגמונד במלחמה ההיא, בפלוגה ההיא. רק מי שהיה שם כינה אותו בשם הזה. עבר כל כך הרבה זמן עד שכמעט ושכח את הכינוי העתיק הזה.

רודולף המשיך בלחישה "תרגע. אתה לא מואשם בשום דבר, חבר. קראתי לך במיוחד, כדי להזהיר אותך."

"להזהיר אותי ממה?" זיגמונד שאל.

"אני לא יכול לדבר הרבה. אבל, מה שראיתם עד עכשיו זה כלום" רודולף לחש "הולכים להרוג את כולכם. תיקח את המשפחה שלך ותברח מגרמניה. אל תחכה דקה. הולכים להרוג את כולכם וממש בקרוב זה יתחיל".

צמרמורת עברה בגופו של זיגמונד. הוא חשב לרגע קט וענה "תודה רבה מקרב לב, רודי. אני מניח שאני אהיה חייב לך הרבה לכל החיים".

"אנחנו חייבים אחד לשני הרבה על הרבה דברים במלחמה ההיא. תעשה לי טובה ותברח. עזוב את הרכוש, יקחו לך את הבית כמו שלקחו לך את החנות. זה אבוד. עכשיו צריך להציל את החיים" הוא קם ממקומו, שחרר את ידיו של זיגמונד מהאזיקים. קרא לשוטר שעמד ליד הדלת וכשזה נכנס, אמר לו בקול "הזהרתי את זיגמונד פלדהיים, שבכל מקרה של חשש קל שבקלים, לגבי קשר כלשהו בינו לבין הקומוניסטים הוא ייעצר במיידי ולא ידוע אם ומתי יראה את משפחתו. תוביל את האיש לפתח התחנה ושחרר אותו. המסר הועבר." השוטר הנהן בראשו והוביל את זיגמונד החוצה.

זיגמונד יצא מהתחנה בהליכה מהירה. הגיע הביתה במהירות המרבית, הנחה את אשתו הנדהמת לארוז מייד עבור כל המשפחה. ויצא החוצה כשהיא עדיין פעורת פה.

התחנה הבאה שלו הייתה הרב של הקהילה. "אין לי זמן להסביר ואל תשאל איך אני יודע" הוא אמר לרב בלחישה. "הולכים להרוג את כולנו וזה יקרה בקרוב. מה שראינו עד עכשיו זו רק ההתחלה. תברחו מכאן מייד. אני עוזב הלילה עם המשפחה"

הרב נותר פעור פה "זיגמונד, אתה אדם מכובד, שאני מעריך מאוד אבל על מה אני אתבסס?" הוא שאל.

"תגיד שיש שמועה ושכל אחד יעשה מה שהוא חושב. בבקשה אל תגיד מילה עלי. אני לא הייתי כאן".

הוא הספיק לעבור דרך כמה קרובי משפחה ולהזהיר גם אותם. חלק חשבו שהוא משוגע, זה לא יתכן, טענו. חלק האמינו לו.

יולי 1981 בית החולים איכילוב - תל אביב

בחוץ נמדדו יותר משלושים מעלות והלחות הייתה כבדה. זיגמונד פלדהיים שכב במיטה מחובר לכל מיני צינורות. הווילונות חצצו מעט בינו לבין השמש שהכתה בחלון. בפינה עמד מאוורר גדול שפעל במלוא העוצמה ורק הזיז את האוויר החם מצד לצד. הרופאים נכשלו בכל מאמציהם, הסרטן התפשט בגופו והגיע לכבד. נשארו לו ימים בודדים לחיות.

הוא אסף את בני המשפחה על מנת להפרד בצורה מכובדת. ביקש לומר להם מילים אחרונות לפני שיהיה מאוחר. הוא ביקש משהו מכל אחד מילדיו. לשמור על אמא, לטפל בעסק, לשמור על המשפחה ועוד. הוא ממש נתן תפקידים לכל אחד.

על ורדה בתו הצעירה ביותר, הטיל משימה מיוחדת. "ורדהל'ה, את ההיסטוריונית של המשפחה. אני מבקש ממך למצוא את המשפחה של רודולף שמידט בברלין. אתם כולכם יודעים, בזכותו ניצלנו, הוא הזהיר אותי מראש. כל הניסיונות שלי למצוא אותו נכשלו. אני בטוח שהוא נתקע בברלין המזרחית אחרי שהקימו את החומה. אם תצליחי למצוא מישהו מבני המשפחה, בבקשה תמסרי להם את תודתנו."

1996 ברלין

ורדה לא ידעה מה לחשוב. היא כבר כמה ימים בעיר הזו ושום דבר לא נראה לה מוכר. כולם הסבירו לה שזה טבעי. היא הרי עזבה את העיר כילדה מאד קטנה. אולי היא באמת לא זוכרת דבר מהתקופה ההיא. אולי מלבד השמים האפורים האלה. שמיים שתמיד נראו לה אותו דבר.

גשם קל התחיל לרדת. היא פתחה מטריה והמתינה. הטקס הצנוע להנחת אבני נגף לזכר הנספים בשואה עמד להתחיל. מישהו חילק את התוכנית. ורדה עברה על רשימת המונצחים. היא זיהתה ביניהם כמה בני משפחה. גם כאלה שאבא הספיק להזהיר לפני שברח.

הטקס התחיל בכמה נאומים קצרים. רב הקהילה אמר אל מלא רחמים וקדיש.

הטקס הגיע לשיאו כשהאמן גונטר דמניג כרע על ברכיו והתחיל להניח אבן אחרי אבן עם שמות של נספים.

כמה מטר ממנה עמד אדם כבן גילה, עטוף במעיל. הוא צילם את הטקס ואת הנחת האבנים, אחר כך פתח מטריה ורשם כמה מילים בפנקס. היא הביטה בו והוא חייך במבוכה.

בתום הטקס, נגשה ופנתה אליו בגרמנית שוטפת "סליחה על השאלה אבל האם אתה מהקהילה?"

"לא גברתי, אני עיתונאי ומכין כתבה על השואה ופרויקט אבני הנגף."

"אם אתה עיתונאי, יש לי עוד שאלה. אולי תוכל לעזור לי"

”בבקשה גברתי. מקווה שאוכל לעזור"

אני מחפשת את המשפחה של רודולף שמידט. רודולף היה מפקד בכיר במשטרת ברלין לפני המלחמה. הוא אמור להיות מפורסם יחסית. אני יודעת שהוא לחם בחזית הצרפתית במלחמת העולם הראשונה. שמעת עליו במקרה?"

"למה גברתי מחפשת את המשפחה שלו?"

"אתה יודע" היא אמרה, "זיגמונד אבא שלי, נפטר לפני כמה שנים. על ערש דווי הוא השביע אותי למצוא את המשפחה של רודי, החבר שלו ולמסור להם תודה רבה. רודי הזהיר את אבא שלי מבעוד מועד. בזכותו ברחנו בזמן. כל המשפחה."

הייתה שתיקה ארוכה.

האיש חשב כמה רגעים ואז ניעור ניצוץ בעיניו "אבא שלך הוא במקרה זיגמונד פלדהיים?"

"נכון" היא אמרה "איך אתה מכיר את השם הזה?"

"אני הבן של רודולף שמידט." הוא אמר והיא נותרה שמוטת לסת. "עד יומו האחרון, אבא סיפר לי על החבר שלו מהמלחמה, זיגפלד, זיגמונד פלדהיים הלוחם עז הנפש. הוא טען שלזיגפלד היו תמיד חושים טובים. אבא שלי היה בטוח שהוא שרד את מלחמת העולם הראשונה בזכות זיגפלד. תראה איזה חושים היו לו" הוא אמר לי יום אחד "זיגפלד אפילו ברח מהנאצים בזמן. הוא עזב את ברלין כמה ימים לפני ליל הבדולח".

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.

אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

Documenting over 100,000 people The milestone, the way, and the incredible story of the Jewish people in a genealogical view

Mon, 10 Nov 2025 14:51:34 GMT

A little less than ten years ago, I founded Yedaat with a somewhat insane vision: “to connect all the family ties within the Jewish people.”

As of early November 2025, I have added over one hundred thousand new individuals to the family tree, people who were not previously recorded anywhere.

In terms of the number of connections, according to various experts, I have so far linked well over 1.5 million family ties.

The vast majority of those I have documented are Jewish; therefore, nearly all the connections are among Jewish families.

It seems I have documented nearly every Jewish diaspora, except for the Ethiopian community.

***

How Do You Document One Hundred Thousand People?

It begins with people – dozens upon dozens of families from Israel and abroad – who placed their complete trust in me, revealed their family secrets and, along the way, shared astonishing stories. Each encounter with such a family feels like opening a treasure chest of knowledge.

Most people who come to me confess the same regret: “When we were young, we didn’t ask, and now there’s no one left to tell us.” I hear this sentence time and time again.

This is why documenting a family is a mission – to preserve family ties and heritage for future generations, and to reconstruct connections that were lost.

For that, I study and process enormous amounts of historical material, read endlessly, and often purchase rare and expensive books, most of them in English. To deepen my knowledge, I attend professional conferences both in Israel and abroad; some events require in-person attendance, while I also take part in countless online lectures, in Hebrew and English.

My background is in computer science, with over forty years of experience. I set up a dedicated computer lab at home and obtained the necessary software licenses. This investment has led and continues to lead to meaningful breakthroughs. I estimate that I can access tens of billions of personal records worldwide.

I create family trees on Geni.com, managed by volunteer curators. All my work is visible online for anyone to explore, within privacy limitations, of course.

Geni’s uniqueness lies in its aspiration to create a single world family tree that supports many languages. Working within one global tree constantly exposes you to new data cross–references and greatly enhances accuracy.

***

To Contribute and Be Contributed to

In line with my vision, I decided very early on that in every research project I undertake, I will dedicate at least 10% of my effort to community contributions, expanding and linking related or relevant family trees.

To contribute even further, I decided to qualify as a Geni Curator, an official Tree Manager. I completed the certification process and obtained the formal title.

There are about a hundred curators worldwide, only a handful in Israel. We are all volunteers who assume considerable responsibility, are “obsessed” with this work, and together manage one enormous puzzle that already comprises over 200 million people, many of them Jewish.

The most significant advantage of this role is the opportunity to collaborate with top genealogists from Israel and around the world.

Every single day, I receive messages from people across the globe, such as: “I saw you updated information about my mother/grandmother/great-grandfather. How are you related?”

My standard answer is “I’m not related, I’m a Geni Curator.” Each update, every clarification, helps strengthen and deepen family ties.

***

Different Types of Research

There are “regular” family studies, beginning with detailed interviews, followed by tree building and gathering documentation from diverse sources.

In many cases, I have been asked to revise or correct previous research when people had spent years researching their family but reached a dead end.

Some of the most moving projects involve documenting entire communities and inter-community connections:

The Drohobycz–Borysław community (now in Ukraine) – I documented thousands of Jews in a strive to reconstruct as many family ties as possible.

The Nabeul community (Tunisia) – based on a database prepared by Dr. Victor Hayun, whose remarkable doctoral dissertation documented the city’s Jewish residents. I processed his work and uploaded it to Geni.com.

The Jews of Babylon – I documented thousands of individuals and, in cooperation with MyHeritage, uploaded data on over 100,000 people who immigrated from Iraq in the 1950s. Ms. Aliza Dayan Hamama, CEO of the Babylonian Jewry Heritage Center, led the project.
The Papo Project – full disclosure: I am a descendant of the Papo family.
The Papos are Romaniote Jews, of the Balkans and the Eastern Mediterranean, dating back to Roman times. These communities spoke Greek, and the family name Papo derives from the Greek word Pappos, meaning “grandfathers.”
To date, I have documented hundreds, if not thousands, of individuals with this surname and have revealed extensive family ties.

The Rhine Valley communities (Germany) – there is vast information on those communities, but they are small, with scattered populations. German towns historically limited the number of Jewish families allowed to reside. With the rise of the Nazis and oftentimes earlier, many Jews emigrated or fled, most of them perished in the Holocaust, and their communities ceased to exist. In recent months, I have focused on tracing family ties among these Rhine communities, adding hundreds of names and forging many new connections.

A large part of my research focuses on the Holocaust, people who disappeared, lost their families, and ties. To date, I have documented thousands of victims and survivors from that period. It is profoundly moving, and I often find that I’m in tears when reading Pages of Testimony written by those who lost dozens of relatives, when sometimes they are the sole surviving family member.
In many cases, documentation is missing simply because no one was left to record it. It is rare yet deeply emotional to locate lost relatives and reconnect them with families who have been looking for them for decades.

In each community I have documented, the tools I use have revealed hundreds or even thousands of new family ties.
Some of these connections continue to surface months and even years after the information goes online.

***

And on a personal note to conclude

Had you asked me when I founded Yedaat whether I believed this milestone – documenting one hundred thousand individuals – was achievable, I would have said no.

Certainly not within a decade.

To the best of my knowledge, no one in Israel has documented such a vast number of people. There are only a few in the world who have managed to do so.

It has been a long and fascinating journey. There is much to be proud of, yet much more work remains to be done. Right now, several exciting new studies await me.

And I’m not done, for I have not yet fulfilled my vision of connecting all the family ties within the Jewish people.

The author

The author - Aviad Ben Izhak (Lieutenant-Colonel), former commander of the Military Computer Science School (Mamram).

Specialist in creating genealogies and locating family members and roots. Seasoned in creating genealogies that include thousands of people.

Aviad is the founder of Yedaat – Genealogy and Family Trees .

תיעוד מאה אלף איש: הציון, הדרך והסיפור הבלתי יאומן של העם היהודי בראי הגניאולוגי

Mon, 10 Nov 2025 10:06:23 GMT

לפני קצת פחות מעשר שנים, הקמתי את ידעת עצי יוחסין.

החזון שהגדרתי לעצמי היה מטורף. "לחבר את כל הקשרים המשפחתיים בעם היהודי...".

נכון לתחילת נובמבר 2025 הוספתי לעץ היוחסין מעל מאה אלף איש נטו. כלומר כאלה שלא היו קיימים קודם לכן.

מבחינת כמות החיבורים - לפי הערכות של מומחים שונים חיברתי עד היום הרבה מעל מיליון וחצי קשרים משפחתיים.

היהודים הם הרוב המוחלט מבין האנשים שתיעדתי. לפיכך, כמעט כל החיבורים הם של משפחות יהודיות.

נראה לי שתיעדתי כמעט את כל הגלויות, אולי חוץ מהעדה האתיופית.

***

איך מתעדים מאה אלף איש?

זה מתחיל מאנשים, עשרות רבות של משפחות מהארץ ומחו"ל שנתנו בי אמון מלא. פתחו בפני את הסודות ובדרך גם סיפרו לי סיפורים מדהימים. כל מפגש עם משפחה כזו צופן בתוכו אוצר בלום של ידע.

האנשים שמגיעים אלי, מכים בדרך כלל על חטא. "כשהיינו צעירים לא שאלנו" הם אומרים "עכשיו אין את מי לשאול". זהו המשפט הקבוע. לכן תיעוד משפחה מבחינתי מהווה שליחות. לשמר את הקשרים והמארג עבור הדורות הבאים וכמובן לשחזר קשרים שאבדו.

זה ממשיך בלימוד ועיבוד כמויות עצומות של חומר היסטורי. קריאת אינסוף ספרים. במקרים רבים זה מחייב רכישה של ספרים חשובים ולא זולים. ראוי לציין שרוב הספרים באנגלית.

כדי להעמיק ידע, אני מקפיד להשתתף בכנסים מקצועיים בארץ ובחו"ל. כנסים והרצאות המחייבים נוכחות פיזית ואינספור הרצאות מקוונות. גם בהרצאות האלה לא כולם מדברים עברית. זה בעיקר אנגלית.

אני מגיע מרקע של מחשוב. צברתי ניסיון של מעל ארבעים שנה בתחום הזה. מהר מאד בניתי מעבדת מחשבים ורכשתי רישיונות מתאימים. ההשקעה הזו הביאה ומביאה תוצאות ופריצות דרך משמעותיות. חישבתי, שדרך המחשבים במעבדה שלי, אני מגיע לעשרות מיליארדי רשומות על אנשים בכל רחבי העולם.

את עצי היוחסין אני בונה על גבי Geni.com . כל העבודות שלי חשופות לעיני כל וזמינות באינטרנט. הכל במגבלות פרטיות כמובן.

היחוד של Geni.com הוא השאיפה לבנות עץ יוחסין אחד לכל האנשים בעולם, תוך תמיכה במגוון גדול של שפות. בניית עץ יוחסין אחד חושפת אותך להצלבות מידע בלתי פוסקות ומעלה את רמת הדיוק של העץ.

את עץ היוחסין העולמי Geni מנהלים קוראטורים מתנדבים.

***

לתרום ולהתרם

בהמשך להגדרת החזון החלטתי בשלב מוקדם מאוד שבכל מחקר שאבצע אשקיע לפחות עשרה אחוז בתרומה לקהילה. כלומר עיבוי וחיבור עצי משפחה קשורים/רלוונטיים.

כדי לתרום עוד למימוש החזון החלטתי להסמיך את עצמי לתפקיד מנהל עץ ב Geni - Geni Curator. עברתי את תהליך ההסמכה והוכרתי ככזה. יש כמאה כאלה בעולם וממש בודדים בישראל. זהו תפקיד התנדבותי עם לא מעט אחריות. כל המשוגעים לדבר מנהלים פאזל אחד ענק שכולל כבר מעל מאתים מיליון איש ולא מעט יהודים.

היתרון הגדול בתפקיד הוא שיתוף הפעולה בין מנהלי העץ. אתה משתף פעולה עם הטובים ביותר בארץ ובעולם.

מדי יום ביומו אני מקבל מאנשים בכל רחבי הגלובוס שאילתות בנוסח "ראיתי שעדכנת פרטים על אמא/סבתא/סבתא רבה/סבא שלי וכדומה. איך אתה קשור?" התשובה הקבועה היא – "אני לא קשור אני אוצר Geni Curator." כל עדכון כזה, כל חידוד מידע מסייע בחיבור והעמקה של קשרי משפחה.

***

סוגים שונים של מחקרים

ישנם מחקרים "רגילים" זה מתחיל בתחקיר מפורט ואחר כך בניה של עץ יוחסין ואיתור תיעוד ממקורות רבים ושונים.

במקרים לא מעטים התבקשתי לתקן/לבצע רויזיה על מחקר שכבר בוצע. אנשים חקרו את המשפחה שלהם במשך שנים והגיעו למבוי סתום כזה או אחר.

עבודות מרגשות במיוחד הינן תיעוד של קהילות וקשרים בין קהילתיים

בקהילת דרוהוביץ בוריסלב - כיום אוקראינה – תיעדתי אלפי יהודים תוך ניסיון לחבר את מארג הקשרים המשפחתיים ככל האפשר.
בקהילת נאבל (טוניסיה) - התבססתי על קובץ נתונים שהכין ד"ר ויקטור חיון. ויקטור הכין עבודת דוקטורט מרשימה על תושביה היהודים של העיר. כל העבודה הזו עברה עיבוד והועלתה ל Geni.com
קהילת יהודי בבל - תועדו אלפי אנשים והועלו במקביל ל MyHeritage נתונים על מעל מאה אלף איש שעלו מעירק בשנות החמישים. הפרויקט בוצע בהובלת הגברת עליזה דיין חממה מנכ"לית מרכז מורשת יהדות בבל.
פרויקט פאפו - גילוי נאות. אני צאצא של משפחת פאפו. מדובר על משפחה רומניוטית. כלומר יהודים ששכנו באזור הבלקן ועוד מקומות באגן הם התיכון מתקופת הרומאים. הקהילות האלה דברו יוונית. ושם המשפחה פאפו מגיע ממילה ביוונית. פאפוס ביוונים הם סבים – סבא ברבים. תיעדתי עד היום מאות רבות, ככל הנראה, אלפים מבין הנושאים את שם המשפחה הזה ומצאתי קשרים משפחתיים ענפים.
קהילות עמק הריין בגרמניה - קיים המון מידע על הקהילות האלה. המאפיין אותן הוא הפיזור הגיאוגרפי ומספר האנשים המצומצם בכל קהילה. העיירות הגרמניות, הגבילו את מספר המשפחות היהודיות בכל מקום. עם עליית הנאצים לשלטון ועוד לפני כן רבים מהיהודים הגרו או ברחו. נפוצו לכל עבר. רבים מהיהודים נספו בשואה, הקהילות התרוקנו. בחודשים האחרונים התמקדתי בחיבור הקשרים המשפחתיים בין הקהילות האלה. הוספתי מאות שמות לעץ היוחסין העולמי וחיברתי כמות גדולה מאוד של קשרים.
חלק גדול מהמחקרים מתמקד בשואה. אנשים שנעלמו. קשרים שניתקו ועוד. עד היום תיעדתי אלפים רבים של נספים וניצולים מהתקופה הזו. מרגש עד דמעות לקרוא דפי עד שכתבו אנשים שעשרות מבני משפחתם נספו והכותב הוא השורד.ת היחיד.ה בעצם. במקרים רבים התיעוד חסר כי פשוט לא היה מי שיתעד. זה נדיר מאוד והסיכויים מאוד נמוכים, אבל מרגש מאוד למצוא קרובי משפחה שאבדו כל סיכוי ולחבר אותם למשפחה שמחפשת אותם שנים ארוכות.

בכל אחד מהמקרים שבהם תיעדתי קהילות בהיקפים כאלה, התגלו דרך הכלים שאני נעזר בהם, מאות ואלפי קשרים חדשים. חלק מהחיבורים ממשיכים להתרחש גם חודשים ושנים אחרי שהמידע הועלה לרשת.

***

ובנימה אישית לסיכום

אם הייתם שואלים אותי כשהקמתי את ידעת עצי יוחסין על אבן הדרך הזאת. תיעוד מאה אלף איש נטו. לא הייתי מאמין שהיא ישימה מבחינתי.

בטח שלא בפרק זמן של עשר שנים.

אני לא מכיר מישהו בישראל שתיעד כמות כזאת של אנשים. אני יודע על מעטים בעולם שהצליחו.

עברתי דרך ארוכה ומרתקת. יש סיבה לגאווה, אבל הזרוע נטויה.

ממש עכשיו מחכים לי בקנה כמה מחקרים מרתקים.

והמלאכה, היא עדיין לא הסתיימה. עדיין לא הגשמתי את החזון. עדיין לא חברתי את כל הקשרים המשפחתיים בעם היהודי.

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.

אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

מקור שם המשפחה פרידמן

Sun, 29 Jun 2025 13:28:45 GMT

במסגרת מחקרי המשפחה (גנאולוגיה), שאני מבצע, אני שמח לפרש לאנשים את שמות המשפחה שלהם. גיליתי שחלק נכבד מהאנשים פשוט לא יודע מה שם המשפחה שלהם אומר.

הנה מאמר נוסף בסדרה, המפרש שם משפחה נפוץ מאד.

***

כשהייתי ילד וגם לא מעט שנים אחרי כן, היו בארץ שני סוגים של פריג'ידרים (מקררים). האחד היה אמקור והשני היה פרידמן.

בשם המשפחה אמקור לא נתקלתי, אבל שם המשפה פרידמן הוא אחד משמות המשפחה הנפוצים ביותר בישראל.

למה ואיך הוא הגיע למעמד הזה? ממה נגזר השם הזה?

מסתבר, שהוא נובע משם של גבר וגם משם של אישה. כל אחד מהם בעל משמעות שונה. כל אחד מהם מסיבותיו היה נפוץ.

השם פריד או פרידל בצורת שם חיבה לגבר, משמעותו שלום. השם שלום, או שלמה, שנגזר בדיוק מאותו שורש, היו נפוצים מאוד בכל עדות ישראל. בארצות דוברות ערבית זה היה סאלם, סלאמה וסולימאן. במזרח אירופה זה היה סלומון, זלמן, זלקינד, זלהיים, זלינגר ועוד.

לפעמים פריד היה קיצור לפרידריך, במקומות שבהם יהודים נשאו שמות פרטיים גרמנים. ראו הרחבה על העניין בהמשך.

השם הזה יכול להיגזר גם משם של אישה, פרידה. פרידה באידיש מקביל לשמחה או עונג ושמחה אף פעם לא תזיק. זה לכשעצמו הפך את השם הזה לפופולרי. אבל הייתה עוד סיבה לקרוא לילדה בשם הזה. השם הפרטי פרידה הוא שם גרמני נוצרי קדום. הוא נמצא בשימוש נרחב גם בקרב לא יהודים. בתקופות מסוימות, באזורים שבהם חיו אבותינו, השלטונות חייבו את היהודים לתת לכל אדם שם פרטי ושם משפחה גרמני. במקרה כזה אם קראת לבת שלך פרידה, הרווחת שני שמות במחיר אחד. דוברי האידיש יפרשו את השם הזה כשמחה וגם השלטונות יהיו מרוצים.

במקרה של שם נשי, יתכן שהסיומת פרידמן מתייחסת לבעל של פרידה. כמו שקורה בשמות פרלמן, אסתרמן ועוד. פרלמן זה האיש של פרלה ואסתרמן זה האיש של אסתר. ממש פמיניזם והאדרת מעמד האישה לאורך הדורות. אולי.

ולגבי צורות הכתיבה של השם. מצאתי מעל 15 צורות כתיבה רק לפרידמן. גם פריד ופרייד נכתבים בכמה צורות. אחר כך מגיעים פרידליך, פרייליך, פרידנזון, פרידס ואפילו פריקיני. יש גם את פריטמן, פרידקובסקי ועוד.

מקורות

אלכסנדר ביידר - המילון לשמות משפחה מפולין
אלכסנדר ביידר - המילון לשמות משפחה מגליציה
המילון לשמות משפחה של גוגנהיימר
אתר אנו - בית התפוצות.

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.

אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

Not the Slightest Chance - A unique story for Holocaust Remembrance Day

Sun, 20 Apr 2025 09:43:01 GMT

A unique story for Holocaust Remembrance Day

Winter 2003, Ra'anana

The Shabbat dinner had ended. Frida felt tired and needed to rest. She rose from her chair, walked toward the living room armchair, sat down, and watched her children and grandchildren run around the spacious house.

A great sense of pride filled her heart, and her eyes sparkled with happiness. This was the best time of her week; she longed and waited for it, sitting with her children and grandchildren, witnessing her enormous victory against all odds, the talented children she had raised, and now their children. "May they only stay healthy," she silently wished.

She regretted that Haim was not with her. Haim, who had passed away a few years earlier due to that terrible illness. Haim, who had walked with her from the displaced people camps in Europe after the war, all the way to creating a magnificent family in Israel.

Hadar walked toward her, smiling warmly as always. "Saftul," she said, using the nickname she had invented as a little girl—a name only she used. "Saftul, I’m in the officers’ course and wanted to request something."

"I know you’re in the officers’ course, Hadari’le," Frida replied. "I told all my friends what a general we have in the family."

"Not a general, Saftul, just an ordnance officer," Hadar giggled.

"To me, you’re General Hadari," Frida said, thinking how proud she was of this girl.

"Saftul, do you remember our conversation? I wanted to ask again. I know it’s hard, and you’ve never spoken about it, but maybe you could come to our course and tell us a little about what you went through in the Holocaust?"

"I’d like to, Hadari, but I don’t think I can. I wouldn’t be able to sit there and talk. It’s too much."

"It’s on January 15, Saftul. We’ll come to pick you up. It’s nearby—just a half-hour drive, and you’ll only need to speak for half an hour. Not too long."

"What did you say, Hadari? When is it?"

"January 15. In the morning."

"January 15 is my birthday. A milestone birthday, actually."

"What do you mean, Saftul? We just celebrated your birthday a few weeks ago."

"My second birthday. An unbelievable story. That one I definitely couldn’t tell in front of other people."

"Maybe you can tell me. I’ll record you and then play it for the course. What do you say, Saftul? It means a lot to me, and not just to me. My friends don’t know much about the Holocaust."

"Alright," she said. "Let’s do it."

Within minutes, Hadar returned with the tape recorder. The clatter of clearing dishes from the table ceased, and silence fell as if by magic. All the surrounding hustle faded too.

"I’m recording, Saftul. You may start."

Frida leaned her head back and began to speak. Since her eyes were closed, she didn’t notice that everyone around her had quietly gathered, sitting wherever they could find space—some even on the floor—listening in absolute silence.

Winter 1943, Auschwitz-Birkenau

‘This is it, Frida, it’s the end. No one ever survived this. The only way out is through the smoking chimneys.’ She had been in the camp for several months, watching her entire family march to their death, along with many of her relatives and friends.
She sat and stared at the walls around her— ‘Is this where I die? Is this the last place I will see? And the snow I saw this morning on the way here, is this the last snow I’ll ever see?’ She wouldn’t raise a family; she would die like a dry branch with no continuation. ‘This is it. The hatch above will open in a few moments, and someone will drop the gas. They’ll drop it, and we’ll all die,’ she thought, envying the new girls who didn’t know what awaited them.

She looked around. Inside the gas chamber, the "showers" as the Nazis called them, there were several dozen women, standing naked, their hair already shaved.
‘This is the last thing you will see, Freidela,’ she told herself, remembering her grandmothers who used this nickname with a heavy Yiddish accent in her small childhood town.

Her thoughts wandered to her family’s house in that town, her uncles and aunts, her mother’s preparations for Shabbat. She remembered how hard her mother worked to gather whatever she could to cook something for Shabbat. She also remembered her father’s Kiddush on Friday night.
Her thoughts raced back to better days when the boys started courting her, but she kept them at a safe distance, scared. She remembered her friends from the youth movement, a group that dreamed of founding a kibbutz in Israel and growing oranges.

She had no watch, but she guessed quite some time had passed since they were locked in this room and nothing had happened. Usually, the gassing started right after the doors closed, but now, the doors had been locked for quite some time, and nothing happened.

The women, standing on the frozen floor completely naked, started to shiver. Some began to turn blue. Slowly, carefully, they inched closer to one another to warm up. When the cold overcame them, they gently clung to one another. Frida made sure to push the ones turning blue to the center, and they occasionally swapped places.

Time passed by, and nothing happened. ‘Am I even alive or am I dreaming?’ she asked herself again and again.
Her thoughts wandered to her brothers and sisters, all of whom were murdered here. To Moyshale, who didn’t get to celebrate his Bar Mitzvah; to Chana, who got engaged to Yankel but would never marry him; to beautiful Tzirel, she refused to remember what the Germans did to her, and so on. She went over the names, one by one, dozens of family members, acquaintances, and friends. They were all murdered.

She looked around, but nothing happened. She felt like screaming, ‘What are you waiting for? Why are you torturing us? Kill us and get it over with,’ but nothing came from her mouth.

Time passed, and the women around her were almost all cold blue. Now they were all hugging each other and clinging more tightly. The cold had defeated their shame. Some girls had fallen into a stupor, their lips trembling from the cold. She lost track of time and sank into a stupor herself, waking up every now and then, unsure if she was still alive.

All of a sudden, the doors opened, and two women rushed inside, shouting in Yiddish, "Out, women, out! Put on the clothes you left outside!" Frida pinched herself in disbelief. She found her clothes, which she had left in a bundle in the corner, and dressed. Covering her frozen body with clothes felt incredible to her. From then on, every day when she dressed, she remembered that moment when she put her clothes back on.

Winter 2003, Ra'anana

When Frida opened her eyes, she was astonished to see that everyone had gathered around her in complete silence, their mouths agape.

"On January 15, 1943, I walked out with several dozen women from a place no one ever came out alive. That day, I was only millimeters away from death. On that date, I was actually born again. There were other times when I could have died, but they don’t count like this one. This time, there was so much time to think and wait for death, which in the end didn’t come," she said. "And you probably want to know what happened that they took us out of the gas chambers," she said, and took a long breath.
The others nodded silently, unable to say a word.

Hadar bit her lip and gently placed her hand, almost brushing, over her grandmother’s arm, the arm with the number tattooed on it. Frida took Hadar's hand in hers and kissed it. Hadar wiped away the tears from her eyes. Frida looked at her, trying to smile and barely managing to, holding Hadar's palm and gently squeezing it.
"It took me years to gather the pieces of information," she continued. "A piece of information from here, another detail there, until the picture became clear. In the winter of 1943, thousands of German soldiers froze to death in Russia. Many lost limbs, and many others froze and died. Among the Germans, there was a constant disagreement. Some wanted to exterminate as many Jews as possible, while others wanted to use them as labor.
"While we were waiting in the gas chamber, a great argument took place between the two sides, those who wanted to eliminate us and the industrialists who urgently needed women to sew coats and winter gear for the soldiers. That morning, fortunately for us, the need for coats prevailed. Later that day, we were taken, hundreds of young women, and transferred to a massive factory, where I sewed coats and clothes until I was liberated."

March 2003, Central Israel

The closing ceremony of the Ordnance Officers' course was nearing its end. Frida sat beside her daughter Gila, surrounded by the entire family, her eyes searching for Hadar. She leaned over for a moment and whispered in her daughter’s ear, "Gila, if I had told anyone back in Auschwitz that one day I would be here at a ceremony like this, in Israel, with my granddaughter, they would have told me I was completely crazy." Gila hugged her, smiled a mysterious smile, and didn’t say a word.

The young officers performed drill exercises, marching left and right at the drill sergeant’s command, forming various shapes. The command "Stand at attention" was heard when the requested shape was created. Immediately after, the ceremony leader announced the shape that had just been created and said a few words about it.

When the third shape was created, the officers stood in place. The ceremony leader announced, "The officers have created the name ‘Frida.’ Frida Eisenstadt Roth is our guest of honor today. Frida miraculously survived Auschwitz. Her granddaughter, Hadar Yarkoni, has been commissioned today as an outstanding officer." Then, he yelled, "Officers, salute!"

Dozens of officers in all ranks stood up and saluted Frida, their eyes turned toward her. The crowd cheered enthusiastically.
Frida pinched herself, covering her mouth.

The author

The author - Aviad Ben Izhak (Lieutenant-Colonel), former commander of the Military Computer Science School (Mamram).

Specialist in creating genealogies and locating family members and roots. Seasoned in creating genealogies that include thousands of people.

Aviad is the founder of Yedaat – Genealogy and Family Trees .

מקור שם המשפחה מלכה

Mon, 07 Apr 2025 07:53:52 GMT

שם המשפחה מלכה או מלכא הוא שם נפוץ יחסית.
נושאים אותו עשרות אלפי יהודים בארץ ובעולם.
הוא נפוץ בקרב יוצאי צפון אפריקה אבל מופיע גם בקרב יהודים אשכנזים, כפי שיוצג בהמשך.

קיימים כמה מקורות לשם המשפחה הזה.

הפירוש הראשון – מלכה ככתבו, אשת המלך או שליטה. בצורה הזאת השם יכול להופיע כשם משפחה או שם פרטי. שם המשפחה במקרה הזה נגזר מאם קדמונית. השם בצורה הזו מופיע במרוקו כבר במאה השש עשרה.

פירוש נוסף נוגע למלכא – בארמית, מלכא הוא מלך או ראש. שם המשפחה בצורת הכתיבה הזו ידוע מהמאה התשיעית. נראה שמי שנשא את שם המשפחה הזה במקור, היה בעל מעמד גבוה. כידוע במאה התשיעית לחלק קטן מאוד מהיהודים היה שם משפחה.

במקרים מסוימים מלכה הוא תרגום של ריינה, בלועזית ,Reynaשמשמעותו בספרדית של ימי הביניים מלכה.

יש סברה שבמקרים מסויימים נושאים את השם מלכה אנשים שהגיעו מהעיר מלגה בספרד.

כאמור, השם הזה מופיע גם אצל משפחות אשכנזיות. במקרים רבים הוא מופיע כשם פרטי ובמקרים נדירים, כמה עשרות, כשם משפחה. ניתן למצוא את שם המשפחה הזה אצל יוצאי צ'כיה, אוסטריה, גרמניה, פולין וגליציה.

בקרב האשכנזים נפוצים יותר שמות המשפחה מלכין, מלקיס, מלקוביץ' וכו'. שמות שנגזרים משמה של אם קדמונית שנקראה מלכה.

כידוע אחת הקבוצות הגדולות ביותר של שמות משפחה נגזרת משמות של אימהות קדמוניות.

מקורות:

אלכסנדר ביידר – המילון לשמות משפחה מגליציה
אלכסנדר ביידר - המילון לשמות משפחה מאזור המגרב גברלטר ומלטה
אלכסנדר ביידר – המילון לשמות משפחה מהאימפריה הרוסית
המילון לשמות משפחה ספרדים
אתר אנו - בית התפוצות.

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.

אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

בלי צל של סיכוי - סיפור מרגש ליום השואה

Sun, 09 Feb 2025 11:17:30 GMT

חורף 2003, רעננה

ארוחת השבת הסתיימה, פרידה חשה עייפות, הרגישה צורך לנוח. היא קמה מכיסאה ופסעה לעבר הכורסא בסלון. התיישבה וצפתה בילדים ובנכדים המתרוצצים בבית המרווח.

גאווה גדולה מילאה את ליבה ועיניה נצצו מאושר. זה היה הזמן הטוב ביותר שלה בכל שבוע, היא יחלה וחיכתה לזה במשך כל הימים, לשבת עם הילדים והנכדים, לחזות בניצחון העצום הזה שלה. נגד כל הסיכויים. לחזות בילדים המוכשרים שגידלה ובנכדים. שרק יהיו בריאים פיללה.

הצטערה שחיים לא איתה. חיים שהלך לעולמו לפני כמה שנים בגלל המחלה הנוראית. חיים שצעד איתה ממחנות העקורים באירופה אחרי המלחמה ועד שכוננו משפחה מפוארת בישראל.

הדר פסעה לעברה מחייכת ומאירת פנים כתמיד "ספתול" היא אמרה, נצמדת לכינוי שהמציאה כשהייתה ילדונת, כינוי, שרק היא השתמשה בו. "ספתול, אני בקורס קצינות ורציתי לשאול משהו"

"אני יודעת שאת בקורס קצינות הדריל'ה, ספרתי לכל החברות איזה גנרלית גדלה לנו במשפחה"

"לא גנרלית ספתול, רק קצינת חימוש" הדר צחקקה.

"בשבילי את גנרלית הדרי" ובלבה חשבה כמה היא גאה בילדה הזו.

"ספתול, את זוכרת שדברנו, רציתי לבקש שוב. אני יודעת שזה קשה ואף פעם לא דברת, אבל אולי תוכלי לבוא אלינו לקורס ולספר לנו משהו ממה שעבר עלייך בשואה?"

"הייתי רוצה הדרי אבל הכוח לא יעמוד לי, אני לא אצליח לשבת מולכם ולספר. זה יותר מדי"

"ספתול, זה בחמישה עשר לינואר, נאסוף אותך, זה קרוב אלייך, חצי שעה נסיעה וחצי שעה שלך. לא תאלצי לדבר הרבה זמן"

"מה אמרת הדרי? מתי זה?"

"חמישה עשר לינואר. לפני הצהריים"

"חמישה עשר לינואר זה יוצא יום ההולדת שלי, יום הולדת עגול אפילו"

"איזה יום הולדת ספתול? רק לפני כמה שבועות חגגנו לך יום הולדת"

"יום ההולדת השני שלי, סיפור שלא יאומן. את זה בטוח לא אצליח לספר מול אנשים"

"אז אולי תספרי לי, אני אקליט אותך ואחר כך נשמיע לקורס. מה את אומרת ספתול? זה חשוב לי ולא רק לי. החברים שלי לא יודעים הרבה על השואה"

"בסדר" היא אמרה "בואי נקליט".

הדר חזרה תוך דקות עם מכשיר ההקלטה. קולות הורדת הכלים משולחן האוכל פסקו, נדמו באורח פלא. איתם נדמו גם הדיבורים שרחשו קודם מסביב.

"אני מקליטה ספתול, את יכולה להתחיל".

פרידה השעינה את ראשה לאחור והתחילה לספר. מכיוון שעצמה את עיניה, לא שמה לב לכך שכל הנוכחים התקבצו סביבה בדממה. מתיישבים בכל מקום פנוי, חלקם על הרצפה, לא מוציאים הגה.

חורף 1943, אושוויץ בירקנאו

מכאן את לא יוצאת פרידה, מכאן אף אחד לא יצא. מכאן יוצאים רק דרך הארובות המעשנות. היא הייתה במחנה מספר חודשים, ראתה את כל משפחתה, הולכת להשמדה, כמו גם רבים מקרוביה ומכריה מהעיירה.

ישבה והסתכלה על הקירות סביבה - כאן אני אמות? זה המקום האחרון שאראה בחיי? והשלג, שראיתי הבקר בדרך לכאן, זה השלג האחרון שאראה? אפילו משפחה לא אקים, אמות כענף יבש ללא המשך. זהו זה. בעוד כמה שניות יפתח הפתח למעלה ומישהו יזרוק את הגז. הוא יזרוק וכולנו נמות, אמרה לעצמה, מקנאה בבחורות החדשות שלא יודעות איפה הן נמצאות.

הביטה סביבה, הן היו כמה עשרות נשים, עומדות עירומות כביום היוולדן, שערן כבר גולח, בתוך תא הגזים, המקלחות, כפי שהנאצים כינו אותן.

וזה המראה האחרון שתראי, פריידלה, אמרה לעצמה, נזכרת בסבתות שלה שקראו לה כך בהיגוי אידישאי כבד בעיירה ההיא בילדותה.

המחשבות שלה נדדו לבית המשפחה באותה עיירה, לדודים ולדודות, להכנות של אמא לקראת שבת. כמה אמא התאמצה ללקט כל מה שאפשר כדי לבשל משהו לשבת. נזכרה בקידוש של אבא בערב שבת.

מחשבותיה רצו אחורה לימים יותר טובים, ימים שבהם בחורים החלו לחזר אחריה והיא שמרה מהם מרחק בטוח. חוששת. נזכרה בחברות ובחברים מתנועת הנוער. חבורה שחלמה להקים קיבוץ בארץ ישראל ולגדל תפוזים.

לא היה לה שעון, אבל היא העריכה שעבר זמן לא מועט מאז שהוכנסו לחדר הזה וכלום לא קרה. בדרך כלל זה קורה מיד אחרי סגירת הדלתות ואילו עכשיו הדלתות ננעלו וכלום לא מתרחש.

הנשים הערומות החלו לרעוד מקור, ללא בגד לגופן, עומדות על הרצפה הקפואה, חלקן החלו להכחיל. אט אט ובזהירות התקרבו זו אל זו כדי להתחמם. כשהקור הכריע אותן, נצמדו זו אל זו בעדינות. פרידה דאגה לדחוף את אלו שהכחילו למרכז המעגל והן אכן התחלפו מדי פעם במקומות.

עברו עוד רגעים ארוכים וכלום לא קרה, אני עוד חיה בכלל או שאני חולמת? שאלה את עצמה שוב.

מחשבותיה נדדו אל האחים והאחיות שלה שנרצחו כאן כולם. אל מוישלה שלא הספיק לחגוג בר מצווה, אל חנה שהתארסה ליענקל ולא תתחתן. אל צירל היפה, סרבה להיזכר במה שעוללו לה הגרמנים וכך עברה על השמות אחד אחר השני. עשרות בני משפחה, מכרים וחברים. כולם נרצחו.

הסתכלה סביבה והכל נשאר כשהיה. כלום לא קורה. התחשק לה לצרוח, מה אתם מחכים? למה לענות אותנו? תהרגו אותנו וזהו אבל מילה לא יצאה מפיה.

הזמן עבר והנשים סביבה היו קרות, כמעט כולן כחולות, עכשיו הן כבר חיבקו זו את זו ונצמדו חזק יותר. הקור ניצח את הבושה. חלק מהבנות נכנסו למעין נמנום, שפתותיהן רועדות מקור. היא איבדה את תחושת הזמן ושקעה גם היא לנמנום, שממנו הייתה מתעוררת מדי פעם, לא בטוחה שהיא עדיין בחיים.

מתישהו נפתחו הדלתות ושתי נשים רצו פנימה וצעקו באידיש "החוצה נשים, החוצה. תלבשו מחדש את הבגדים שהשארתם בחוץ" פרידה צבתה את עצמה. לא מאמינה שזה באמת קורה. היא לבשה את בגדיה שהשאירה בצרור בפינה. זו הייתה התחושה הכי טובה שיכולה הייתה לייחל לה. לשוב וללבוש בגדים. מאז בכל יום שבו היא מתלבשת היא נזכרת ברגע ההוא שבו לבשה שוב משהו לגופה הקפוא.

חורף 2003, רעננה

פרידה פקחה את עיניה, די נדהמת לראות, שכל הנוכחים יושבים מסביבה, דוממים, פעורי פה.

"בחמשה עשר לינואר 1943 יצאתי עם עוד כמה עשרות נשים ממקום שאיש לא יצא ממנו. באותו יום הייתי רחוקה רק מילימטר מהמוות. באותו תאריך נולדתי בעצם מחדש. היו עוד כמה מקרים שבהם הייתי יכולה למות, אבל אותם אני לא סופרת כמו את הפעם הזו. בפעם הזו היה המון זמן לחשוב ולחכות למוות שבסוף לא הגיע" אמרה "ואתם בטח רוצים לדעת איך קרה שהוציאו אותנו מתאי הגזים". היא אמרה ולקחה נשימה ארוכה.

הסובבים הנהנו בראשיהם, לא מסוגלים להוציא הגה מפיהם.

הדר נשכה שפתיים והניחה יד, בעדינות, כמעט מרפרפת מעל הזרוע של סבתה, הזרוע עם המספר הטבוע בה. פרידה לקחה את היד של הדר בידה ונשקה אותה. הדר מחתה דמעות מעיניה. פרידה הביטה בה. מנסה לחייך ובקושי מצליחה. החזיקה את כף ידה של הדר ולחצה אותה קלות.

"זה לקח לי שנים ללקט את פיסות המידע" היא המשיכה "פיסת מידע מכאן, פרט כזה או אחר ועוד פיסה עד שהתבררה לי התמונה. בחורף 1943 המוני חיילים גרמנים קפאו מקור ברוסיה. רבים מהם אבדו איברים ורבים אחרים פשוט קפאו ומתו. בין הגרמנים לבין עצמם הייתה מחלוקת קבועה. היו אלו שרצו להשמיד כמה שיותר יהודים והיו אלו שרצו לנצל את כוח העבודה.

בשעות שחיכינו בתוך תא הגזים, התנהל ויכוח גדול בין שני הצדדים. בין אלו שרצו לחסל אותנו לבין תעשיינים, שהיו צריכים דחוף נשים בכדי שיתפרו מעילים וציוד חורף לחיילים. באותו בוקר, למזלי, הצורך במעילים הכריע. עוד באותו יום לקחו אותנו, מאות נשים צעירות והעבירו את כולנו למתפרה ענקית. שם תפרתי מעילים ובגדים עד ששוחררתי."

מרץ 2003, מרכז הארץ

טקס סיום קורס קציני חימוש התקרב לסופו. פרידה ישבה ליד בתה גילה, מוקפת בכל בני משפחתה, עיניה חיפשו את הדרי שוב ושוב. היא רכנה לרגע ולחשה באוזנה של בתה. "גילה, אם הייתי אומרת למישהו שם באושוויץ שיום אחד אהיה כאן במסדר כזה עם הנכדה שלי בישראל, היו אומרים לי שאני משוגעת על כל הראש". גילה חבקה את כתפיה, חייכה חיוך מסתורי ולא אמרה מילה.

הקצינים והקצינות הצעירים ביצעו תרגילי סדר, הם פסעו בשמאל ימין לפי פקודותיו של הרס"ר ויצרו צורות שונות. כשנוצרה הצורה המבוקשת, נשמעה הפקודה עמוד דום. מיד לאחריה מפקד הטקס הכריז על התבנית שזה עתה נוצרה ואמר עליה מספר מילים.

כשנוצרה הצורה השלישית וכפי שקרה בכל שלב כזה, הקצינים עמדו במקומם. מפקד הטקס הכריז "הקצינים יצרו את השם פרידה. פרידה אייזנשטאט רוט היא אורחת הכבוד שלנו היום. פרידה שרדה את אושוויץ בדרך פלא. נכדתה, הדר ירקוני הוסמכה היום כקצינה מצטיינת." ואז רעם בקולו "קצינים. הצדע".

עשרות קצינים בכל הדרגות עמדו על רגליהם והצדיעו לפרידה, נושאים אליה את מבטיהם. הקהל מחא כפיים בהתלהבות.

פרידה צבטה את עצמה והניחה יד על פיה.

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.

אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

מקור שם המשפחה דהן

Fri, 10 Jan 2025 06:32:00 GMT

זהו אחד משמות המשפחה הנפוצים בישראל. הוא מופיע בעשיריה הראשונה של השמות הנפוצים.

הוא נפוץ בעיקר בקרב יוצאי מרוקו אבל מופיע גם אצל משפחות מתוניסיה, אלג'יריה ועוד.

ניתן לכתוב אותו בעשרות דרכים בעברית, אנגלית וצרפתית למשל דהן, דהאן, בן דהן, אדהאן, דהון ועוד.

אז מה פירוש שם המשפחה הזה? ולמה הוא כל כך נפוץ?

בדקתי כמה וכמה מקורות (ראו למטה) והנה הפירושים האפשריים שמצאתי. יצוין שזהו זהו אחד המקרים, הלא מעטים, שבהם אין פירוש אחד ויחיד לשם המשפחה.

הפירוש המרכזי שמופיע בכל המקורות הוא "צייר" "צבעי" וגם "סוחר בצבעי שמן". הפירוש הזה מתבסס על מילה בערבית.

אפשרות נוספת היא שהשם נגזר מתחן המקראי, בנו של תלח ואחד הצאצאים של יששכר.

מצאתי חוקרים שמיחסים את מקור השם למילה "דנן" שמשמעותה בארמית היא "ידוע".

ובמקום אחר צוין שהשם נגזר בכלל מהשם "דן".

מה שבטוח הוא שמדובר על שם יחסית קדום. הוא מופיע בספרד במאה השלוש עשרה ובמרוקו במאה השש עשרה.

מקורות:

אלכסנדר ביידר – המילון לשמות משפחה מאזור המגרב, גיברלטר ומלטה
מילון גוגנהיימר
מילון לשמות משפחה ספרדים
אתר אנו - בית התפוצות
ויקיפדיה

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.

אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

המילה האחרונה

Sun, 20 Oct 2024 11:02:13 GMT

ההכנות לא נעלמו מעיניה החדות של רות. גם בגילה המתקדם הראייה נותרה טובה, אם גם בסיוע של משקפיים איכותיות ושני ניתוחי קטרקט.

היא דהרה על הקלנועית, כהרגלה, בשבילי הקיבוץ ובעוברה ליד המועדון לחבר ראתה את חיים החצרן מפזר כסאות ושולחנות, יוסק'ה החשמלאי תלה מנורות צבעוניות ועוד כמה חברים טרחו בהכנות שונות. היא ידעה שכל זה לכבודה, לכבוד האירוע הממשמש ובא.

האירוע הזה יהיה כולו לכבודה. יום הולדת שמונים לאחת מוותיקות הקיבוץ, אחת "ששורדת", חייכה לעצמה בעצב מסוים. חושבת על הבדידות ההולכת וסוגרת עליה מכל עבר, על דודי בעלה שנפטר לפני עשרים שנה, צדיק תמים, ועל חבריה וחברותיה הרבים שהלכו לעולמם. משכבת הגיל שלה, נותרה כמעט בודדה, למעט גיטה, אבל גיטה איך לומר, כבר לא הייתה בת שיח.

דווקא חבל, חשבה לעצמה. גיטה היא היחידה שיודעת את הסוד וברגעי ההתלבטות האלה, לא היה מזיק להתייעץ אתה. גיטה הרי מכירה אותה ממש מההתחלה, מהעיירה הקטנה בפולין המזרחית, זו שממנה ברחו יחד אל היערות. יחד עברו את המלחמה עם הפרטיזנים הרוסים ויחד עלו לארץ לחזק את הקיבוץ הצפוני.

לו רק יכולה הייתה להחליף כמה מילים עם גיטה... עצם המחשבה על חברתה הטובה גרמה לה לעצב. היא הקפידה לבקר אותה בכל ערב, לאחוז בידה ולחבק אותה, אבל גיטה הייתה בוהה בה, לא בטוח שמזהה אותה. ישובה הייתה בכיסא גלגלים ללא תנועה. חודשים רבים עברו מאז ששמעה ממנה מילה.

האם יום הולדת שמונים הוא המועד המתאים לחשוף את הסוד? שאלה את עצמה. האם לא נכון יותר לקחת אותו אל הקבר? את חושבת כמו פולניה אמיתית גיחכה לעצמה. 'לקחת סוד אל הקבר' אך ההתלבטות לא הניחה לה. התלבטה שוב ושוב ולא ידעה מה להחליט.

האירוע במוצאי שבת הלך והתקרב, האורחים החלו להגיע משעות הצהריים מקרוב ומרחוק. הילדים והנכדים, אלו שגרים בקיבוץ ואלו שגרים בעיר. הנכדים התרוצצו על הדשא והנינה שנולדה לפני מספר שבועות התפרקדה לצידה בעגלה. הצפיפות על המדשאה ליד חדרה הלכה וגברה ככל שקרבה השעה. חברים ומכרים רבים הגיעו לברך אותה וכל אחד מהם שימח אותה בדרכו. היא ברכה את המברכים, החליפה כמה מילים עם כל אחד ולא זנחה את הנכדים, מתחקרת בתורו כל אחד ואחת על מעשיהם בגן ובבית הספר.

ההתלבטות לא עזבה אותה לרגע, גם בנוכחות האורחים, ההתלבטות התרוצצה במוחה ולא נתנה לה מנוח. האם לספר או לא? אני מהדור שלא מדבר יותר מדי. אמרה לעצמה. אני מהדור שעושה ולא מברבר כל כך הרבה כמו הצעירים בתוכניות האלו בטלוויזיה. ריאליטי או איך שהם קוראים לזה.

בשעה הנקובה, ההמולה רבתה ליד המועדון לחבר. ברקע התנגנו שירים של הגבעטרון שכל כך אהבה. היא התיישבה בשורה הראשונה מוקפת בכל אוהביה. למרות שעת הערב המאוחרת, המשיכה האדמה לפלוט את חום היום. רות נפנפה במניפה ונגבה את הזיעה שחלקה נבע מהלחות וחלקה מההתרגשות. התרגשות שטרחה להסתיר בכל דרך.

המברכים היו רבים. מזכיר התנועה שבא מרחוק, מזכיר הקיבוץ, החברים, הילדים והנכדים. מישהו טרח להזכיר איך ניהלה את המכבסה בימים הנשכחים שלפני מלחמת ששת הימים, איך המשיכה לכבס גם תחת הפגזות, מסתופפת לעתים ליד קיר המגן העבה שהוצב ממזרח למכבסה. אחר סיפר איך שלחו אותה בימיה הראשונים בקיבוץ לצחצח לפרד שיניים עם מטאטא ודלי ואיך כל חברי הקיבוץ התחבאו מאחורי קירות האורווה בכדי לחזות במחזה. כל אחד ודבריו, כל אחד וסיפוריו. דמעות זלגו מעיניה כשהנכדים עלו על הבמה ושרו לה בצוותא שרשרת שירי יום הולדת.

התוכנית הגיעה אל סופה ורות התבקשה לעלות על הבמה. ידיה רעדו כשאחזה במסעד הכיסא בכדי לקום. היא רעדה מכמה סיבות ואחת מהן הייתה ההתלבטות. רות הודתה למארגנים ולאורחים, ברכה על הזכות הגדולה שנפלה בחלקה, להשתתף בבניין קיבוץ מפואר לא רחוק מהכנרת.

לסיום בקשה לתקן "טעות קטנה שחזרה על עצמה לכל אורך הערב" היה רחש קל בין המארגנים, כולם ניסו להבין מה הטעות. "... שמחתי על כל הברכות והשירים ששרתם לי. שמחתי מאוד שהתאספתם כולכם לרגל יום הולדתי השמונים. אבל החלטתי לגלות לכם סוד קטן. היום אני בדיוק בת תשעים!!!"

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.

אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

כשהעולם מתהפך - סיפור מרגש ליום השואה

Thu, 04 Apr 2024 08:00:50 GMT

דצמבר 2021 וורשה, פולין

ידג'ה פסעה במסלול המוכר כל כך, מסלול שבו הלכה במשך כמעט שלושים שנה פעמיים בשבוע לפחות. היא הכירה כל קיר וכל חלון, כל דלת וכל תמרור, כל אבן וכל מרצפת לאורך המסלול הזה.
פתיתי שלג ירדו והצליפו קלות על פניה, היא התעלמה מהם וכאילו שלא חשה דבר. מחשבותיה טרדו אותה כבכל הימים והלילות האחרונים. העולם הכל כך רגיל והכל כך פשוט שבו חיה במשך שבעים ושמונה השנים האחרונות כבר אינו אותו עולם.

ומה תאמר לחבריה הוותיקים? חברים שתפגוש בעוד כמה דקות. אחרי שנים ארוכות שהם ביחד בוועד הכנסייה הקתולית. איך תסתכל בעיניהם? האם תאמר להם מה התגלה? האם תאזור כוח לשאת בכל המשמעויות? ומה האפשרות השנייה? לא לומר כלום ולשקר במצח נחושה? לשקר לחברים? לשקר לכומר שהיא יד ימינו כבר שנים ארוכות? לשקר לאיש הזה שהקשרים עימו כל כך יקרים לליבה? לשקר עכשיו לאיש הזה, ששמע את כל הווידויים שלה שנים על גבי שנים.

המשיכה לצעוד ולעשות את דרכה, פוסחת על כל הסעיפים וככל שהתקרבה ליעדה כך האטה את הליכתה, אולי מתוך חשש ואולי מתוך רצון לגלגל את אותן מחשבות ושאלות שוב ושוב במוחה.

אילו רק ניתן היה להחזיר את הגלגל לאחור. אילו התגלית הזו בכלל לא הייתה מתרחשת. או אז יכולה הייתה להמשיך בחייה הרגילים, חייה כפי שהתנהלו במשך כל שבעים ושמונה שנותיה.

אוקטובר 2021 וורשה, פולין

הזוג הצעיר זה עתה נישא בכנסיה.
הטקס היה מרשים ומכובד וקרובי המשפחה נדחסו למסעדה הסמוכה לחגוג את האירוע.

ידג'ה תפסה את מקומה בשולחן המשפחתי המרכזי. כמו בכל אירוע משפחתי, היה זה יוז'ק שריכז את רוב תשומת הלב, יוז'ק שישב לימינה. הוא לגם מהוודקה כוסית ועוד כוסית ועם כל כוסית התווספו להם בדיחות וסיפורים משעשעים יותר ומשעשעים פחות. הקהל סביבו געש ורגש. הכל היה טוב ויפה עד שזרק את ה"פצצה" – הוא דיבר על הוריה והיא נותרה פעורת פה. פעורת פה ממה שאמר ונדהמת מהנהוניהם של שאר היושבים סביב השולחן.
כולם ידעו – אמרה לעצמה.

כשהבין מה עשה, ניסה להתנצל "שתיתי יותר מדי" הוא אמר לה "ובכלל הייתי בטוח שאת יודעת את זה כבר מזמן, בחייך ידג'ה" אמר ועבר לסיפור הבא.

עברו כמה דקות והיא החליטה שהאשמה כולה בה. היא פשוט הייתה עיוורת. היא פשוט סירבה לראות.

כל הסימנים היו שם והיא התעלמה מהם. כל הערות הקטנות שלו ושל האחרים לאורך השנים. ההערות והצחקוקים על המראה שלה. פתאום הכל צף ועלה בזיכרונה.

קיץ 1949 קרקוב, פולין

לפני כמה שבועות חגגה את יום הולדתה הששי והשינוי הגדול ביותר בחייה היה שכעת הרשו לה לחזור מהגן לבד, בלי ליווי אחד ההורים. היה חם והיא פסעה בצעדים קטנים לעבר ביתה, מרחק של כמה עשרות מטרים. אדם זר עם שיער שחור עמד בצד השני של הרחוב הצר ועישן סיגריה, הוא הביט בה ומיד אחר כך סרק במבטו את שני צידי הרחוב. היא נעמדה והביטה כמוהו מלווה את מבטו. איש לא נראה בסביבה.

האיש החל לחצות את הכביש, פוסע לעברה. הסיגריה כבר לא הייתה בידו. ידג'ה נבהלה ופתחה בריצה, תוך שהיא צועקת צעקות רמות, חלונות נפתחו מסביב. היא הגיעה הביתה מתייפחת, מתנשמת ומתנשפת. לשמע הצעקות, אמה חכתה לה לפני דלת הכניסה.

בערב שמעה את הוריה מדברים על מה שהתרחש. הם דברו בלחש והיא שמעה רק חלק של משפט, משהו שאמר רומק אביה "...יש שמועות שהם באים לאסוף את הילדים שלהם..."

מאותו יום היא לא הורשתה ללכת לגן לבד. עברו עוד כמה ימים והמשפחה עברה לוורשה לבית חדש.

אוקטובר 2021 וורשה, פולין

ידג'ה עזבה את ארוחת החתונה לפני שהאורחים התפזרו. רגליה נשאו אותה לדירה של מרגיט, בתה היחידה. רק אותה תוכל לשתף בסיפור הזה. למרגיט המופתעת מהביקור הבלתי צפוי צפתה הפתעה נוספת. ידג'ה ספרה לה כל מה שיוז'ק אמר ובאותה נשימה הזכירה גם את ההערות שלו לאורך השנים. ההערות על המראה שלה ובמיוחד נזכרה כעת, הערות על האף שלה.

"יש לזה פתרון" מרגיט פסקה "שמעתי שמיליונים כבר ניסו אותו" אמרה ומספר שניות אחר כך כבר הייתה עסוקה בחיפוש באינטרנט.

1943 קרקוב, פולין

רומק יצא מביתו שקוע במחשבות.
הבוקר, אחרי יותר מעשר שנות נישואין, אשתו בשרה לו שוב שהיא לא בהריון, גם הפעם הניסיונות לא צלחו. הוא עזב אותה בוכה ומתייפחת. לא מצליחה להירגע.

ליד פתח הבניין שמע בכי של תינוק. הוא הביט כה וכה וראה חבילה קטנה מונחת מעבר לגדר הגטו היהודי. הוא התקרב, הבכי התגבר.
כשהתכופף לעבר החבילה, הבחין שזו תינוקת.
ליד החזה שלה היה מונח פתק קטן כתוב בפולנית. "אנחנו הולכים למחנות, בבקשה תשמרו על הבת שלנו, בבקשה אנשים טובים, היא רק בת שלושה חודשים".

רומק הצטלב והביט לשמים.

דצמבר 2021 וורשה, פולין

שבועות ארוכים ומטלטלים של ציפייה הגיעו אל סופם. מרגיט הגיעה עם התוצאות. ידג'ה התעכבה במטבח עם הכיבוד והתה חוששת ממה שעשוי להתגלות.

מרגיט הושיבה אותה על הספה וספרה לה בפרטי פרטים מה התגלה.

נשימתה של ידג'ה נעתקה.

***

בדיקת הד.נ.א שידג'ה בצעה הוכיחה שהיא יהודיה - כמעט מאה אחוז התאמה.
גם בדיקה נוספת הראתה תוצאה זהה. בבדיקה הנוספת נמצאו כמה קרובי דם מדרגה שלישית בישראל ובארה"ב כולם נולדו עם אותו שם משפחה.

כל המאמצים למצוא את שמות הוריה עלו עד כה בתוהו.

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.

אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

מקור שם המשפחה כהן

Tue, 05 Mar 2024 06:14:28 GMT

כאשר עוסקים במחקר אילן יוחסין/עץ משפחה שם המשפחה "כהן" הינו, כנראה, שם המשפחה היהודי העתיק ביותר.
מדובר על צאצאיו של אהרון הכהן, אח של משה רבנו והשם הזה הולך איתנו אלפי שנים, מיציאת מצרים.

כרגיל, בדומה למקרים נוספים בהם נתקלים כאשר בוחנים שמות משפחה בהקשר של אילנות יוחסין, קיימות משפחות כהנים בעלות ייחוד וייחוס ומשפחות שלשמם התווספו תוספות כאלה ואחרות.
לדוגמא – כהן צדק על פי אחת הסברות, היו אנשים שקנו את הכהונה ושינו את שמם בהתאם לתואר החדש. ואולי שמם היה כך במקור.

עם התוספות ובלעדיהן, קיימות המון וריאציות, הטיות וצורות כתיבה שונות של השם הזה.

נתחיל בקגן, קויגן, כגנוביץ וכו'.
המשותף לכל אלו שהם במקור מארצות דוברות רוסית. ברוסית לא קיימת האות ה' ולכן מחליפים אותה בג'. כך הניה הופכת לגניה, כהן לכגן, כהנר לכגנר, וכהנוביץ לכגנוביץ ולפעמים גם לקגנוביץ' או קוגנוביץ'.

שמות משפחה "מיוחדים" של כהנים בארצות דוברות רוסית הם בין השאר, ברגן, בראקן, בירקגן ואפילו ברגין.

דניאל כהנמן חתן פרס נובל הוא כמובן כהן שלשמו התווספה הסיומת מן כמו לגולדמן, ברגמן, צדיקמן, גנדלמן וכו'

אחד השמות שלגביהם קיימת מחלוקת הוא שם המשפחה אזולאי. חלק מבני המשפחה טוענים שמדובר בראשי תיבות של הפסוק "אשה זונה וחללה לא יקחו". פסוק המיוחס לכהנים. מאידך השם הזה קיים גם אצל לא יהודים בצפון אפריקה ולכן אין לדעת.

עוד שם המהווה ראשי תיבות הוא מזא"ה – "מזרע אהרון הכהן"

שם משפחה אשכנזי שנוי במחלוקת הוא קפלן.
לטענת רבים זהו עברות של Chaplain שזה כהן בלועזית. יצויין כי בפולנית קפלן זה ממש תרגום של כהן. לא כל האנשים הנושאים את השם הזה כהנים. גם במקרה הזה ישנן הטיות ותוספות כמו קפלנצ'יק, קפלנסקי, קפלינסקי ועוד.

בעדה העירקית זילכה או זלכה ידועים ככהנים.
לפי המסורת זלכה זה ראשי תיבות של "זכר לכהן הגדול". מסורות לא תמיד מדויקות ולכן גם כאן אין לדעת.

בקהילות פורטוגזיות היה קיים השם כהנת.
לא ברור אם זה היה שם משפחה הנובע מאם קדמונית כמו למשל ריבלין (על שם רבקה) או תוספת כלשהי לשם כהן.

אספתי כאן עוד כמה צורות כתיבה של שם המשפחה כהן, יש כאמור רבות נוספות:
קוין (היה קיים בצורה הזאת גם בצפון אפריקה וגם במזרח אירופה, קון, קונוב, קונסון, קוינמן, קוינר, קוגנמן, כגנסון, כגנוביץ', כגנברג, קנברג, ברגין, ברקין, בורקון, קוכן, קונצ'יק, קונר, קונהיים ועוד.

עוד משהו - יש המוסיפים את הא הידיעה לפני השם וכך נוצרת צורת כתיבה נוספת - הכהן. לפעמים זה משתלב עם כץ למשל ונוצר כה"צ.
צורה זו היתה נהוגה בעבר וכמעט ונעלמה.
בארצות דוברות ערבית הוסיפו אל לכהן שזה בעצם הא הידיעה בערבית וכך נוצר אל- כוהן.

עוד משהו – קיימות בכל העדות משפחות ששמן אינו כהן אבל ידועות כמשפחות כהנים – למשל רפפורט, ארזי (סוריה ולבנון), פיינר, ספקטור, צמח וצדק (פרס) ועוד.

לסיכום מספר ההטיות וצורות הכתיבה של השם כהן הוא עצום ואם לוקחים גם את צורות הכתיבה בשפות שונות מגיעים לכמה מאות צורות כתיבה של אותו שם בדיוק.

מקורות מחקר אילן היוחסין למאמר:

אלכסנדר ביידר – המילון לשמות משפחה מאזור המגרב, גיברלטר ומלטה
אלכסנדר ביידר - המילון לשמות משפחה מפולין
אלכסנדר ביידר - המילון לשמות משפחה מרוסיה
אלכסנדר ביידר - המילון לשמות משפחה מגליציה
אלכסנדר ביידר - המילון לשמות משפחה מאיטליה, צרפת וקהילות פורטוגזיות
המילון לשמות משפחה ספרדים
אתר אנו - בית התפוצות.

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.

אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

מקור שם המשפחה ביטון

Thu, 01 Feb 2024 10:04:05 GMT

במסגרת עבודתי כמרצה וכחוקר ובונה אילנות ועצי יוחסין ומשפחה, אני נתקל לא מעט בשאלות ותהיות הנוגעות לשמות משפחה, לגרסאות שלהם ולקשר המחבר בין שמות המשפחה השונים לבין קהילות וארצות המקור שלהם.
אחד משמות המשפחה המעניינים הוא שם המשפחה ביטון.

האם ידעתם ששם המשפחה ביטון הוא אחד השמות הנפוצים בישראל?

אם כך, מה מקור השם ואיך הפך לכל כך נפוץ?

כאמור, השם ביטון בפני עצמו הוא אחד הנפוצים בישראל אבל אם לוקחים בחשבון גם את כל ההטיות והמופעים שלו הוא הופך לנפוץ עוד יותר. יש המון צורות לכתוב את השם הזה בעברית ובאנגלית ובין ההטיות והמופעים ניתן למצוא את אביטן, ביתן, בוטון, אבוטון, ויטון, ביטום ואפילו פיטון.

השם הזה הוא בעצם גרסה ספרדית למילה חיים. זה מגיע מהמילה הלטינית ויטה שפירושה חיים.

גם השם חיים מופיע במספר צורות – חי, חיים, היים, וגם ביבאס יעיש ועוד.

קצת רקע על הפופולריות של השם חיים בצורותיו השונות

הרפואה המודרנית והמתקדמת קיימת רק כמה מאות שנים בודדות. במשך יותר מאלף חמש מאות שנה, נניח מחורבן בית שני ועד לפריצות הדרך ברפואה במאות השנים האחרונות, תמותת התינוקות הייתה גבוהה מאד ותוחלת החיים היתה נמוכה. אנשים מתו בהמוניהם ממחלות בגיל צעיר וצעיר מאוד יחסית למה שאנחנו מכירים כיום. לאור מה שציינתי כאן, גם הספרדים וגם האשכנזים, נתנו את השם חיים לתינוקות ביום היוולדם ולפעמים הוסיפו את השם חיים גם לאנשים בעת מחלה. כאמור היו להם הרבה "הזדמנויות" לעשות את זה. התקווה הייתה שמשאלת הלב תגשים את עצמה והאדם ימשיך לחיות.

השם ביטון היה במקור שם פרטי של אדם והוא מתועד ככזה מהמאה ה 14 לפחות בספרד ומרוקו.

בהמשך הפך השם גם לשם משפחה הנגזר משמו הפרטי של אדם כלשהו. שמות משפחה המתבססים על שם פרטי של אב קדום הם אחת מקבוצות שמות המשפחה הנפוצות ביותר בקרב יהודים וגם בקרב לא יהודים. דוגמאות – בן חיים, בן דוד, דוידי, דוידוב, דוידוביץ, אברמפור, אברמוביץ, פיליפסון ועוד ועוד.

שם המשפחה ביטון הפך עם השנים לשם משפחה נפוץ בקרב יוצאי ספרד בכלל ובצפון אפריקה בפרט – בטוניסיה, מרוקו ואלג'יריה.

עוד משהו – ההטיות של שם המשפחה שנכתבות כביתאן ופיטון נגזרות אולי מהמקצוע/עיסוק פייטן.

מקורות מחקר אילן היוחסין למאמר:

המילון של אלכסנדר ביידר – שמות משפחה מאזור המגרב, גיברלטר ומלטה
המילון של אלכסנדר ביידר - שמות משפחה מאיטליה, צרפת וקהילות פורטוגזיות
המילון לשמות משפחה ספרדים
אתר אנו - בית התפוצות.

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.

אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

השומר הצעיר בולגריה

Wed, 13 Dec 2023 09:08:12 GMT

מאמר זה פורסם

באתר העמותה למחקר גנאולוגי בישראל

ובגרסתו האנגלית באתר של Israel genealogy research asociation

באחד בספטמבר 1939, בדיוק ביום שבו פרצה מלחמת העולם השנייה, הגיעה לחופי תל אביב, אוניית המעפילים "טייגר היל". בין מאות המעפילים באוניה, הייתה גם קבוצה מגובשת, קבוצה שעלתה על הסיפון בנמל המוצא וורנה בולגריה. הקבוצה מנתה כ-45 איש ואישה, יוצאי בולגריה בשנות העשרים לחייהם.

מי הם היו ואיך הם קשורים לנושא המאמר?

***

תנועת "השומר הצעיר" בבולגריה הוקמה ב-1923 עם שלושה סניפים בערים הגדולות (סופיה, רוסה ופלובדיב). בראשיתה הובילו אותה מורים יהודים שראו בה כלי חשוב להנחלת השפה העברית.

ועידת היסוד של התנועה התכנסה ב-1925 ועד 1931 הוקמו בזה אחר זה סניפים בכל הקהילות היהודיות במדינה. כבר בעת הקמתה היו חברים בתנועה כ-500 חניכים וחניכות.

כל הפעולות בתנועה התקיימו בעברית והתנועה נשענה בראשותה על רוח תנועת הצופים העולמית.

עם זאת, התנועה בבולגריה עמדה מראשיתה בקשר עם מרכז "השומר הצעיר" העולמי בוורשה.

תנועת "השומר הצעיר" פעלה בבולגריה מאז הקמתה ועד 1948. בתקופת השלטון הפשיסטי במדינה במלחמת העולם השנייה הפעילות נעצרה. ב-1948 התנועה התפרקה מרצון, עקב העלייה המסיבית של היהודים לישראל.

במהלך שנות קיומה התקיימו 11 ועידות ארציות, 17 מחנות קיץ, הופקו עיתונים וכתבי עת ובוצעו פעילויות רבות נוספות.

במהלך קיומה התחבטה התנועה לגבי ההשתייכות הפוליטית שלה וכבר בשנת 1927 הוחלט שהתנועה תשתייך למחנה הפועלים בא"י, כלומר לשמאל הציוני.

התנועה דרשה מבוגריה הגשמה ועליה לארץ ישראל. ראשוני חלוצי "השומר הצעיר" עלו לארץ בשנת 1931 ובאותה שנה החליטה התנועה שדרכו של "השומר הצעיר" הוא הקיבוץ בארץ, קיבוץ שיהיה מושתת על שוויון ועזרה הדדית. הקיבוץ לפי ההחלטה אמור לשמש כאמצעי להגשמת הרעיון הציוני.

יצוין כי התנועה הייתה תנועת הנוער הגדולה ביותר בבולגריה וחשיבותה הייתה בהתאם, הן תודות למספר החברים והן מבחינת ההשפעה. התנועה היוותה גורם מכריע בעיצוב השקפות חלוציות.

***

ולגבי הקבוצה שהגיעה לארץ על אוניית המעפילים "טייגר היל": כל חברי הקבוצה היו חניכי "השומר הצעיר" רובם מרוסה - רוסצ'וק. הם שלטו בעברית ועברו הכשרה חקלאית טרם עלייתם לארץ.

במהלך ההפלגה לארץ הייתה לקבוצה הזו חשיבות גדולה. האוניה עברה תלאות רבות ובאחד השלבים כמעט ופרץ מרד על סיפונה. הקבוצה הבולגרית הגנה בגופה על מפקדי האוניה הארץ-ישראלים ומנעה את המרד. זאת ועוד, לפני ההגעה לארץ הועברו מאות מעפילים מאוניה תקועה ל"טייגר היל". הייתה זו הקבוצה הבולגרית שהעבירה אותם על גבי סירות הצלה במשך לילה שלם.

בעת הגעת הספינה לחוף כל חברי הקבוצה קפצו למים והגיעו לחוף תל אביב בשחייה.

כמה מחברי הקבוצה הזו השתייכו בהמשך לקיבוץ ד' והיו ממקימי קיבוץ יקום. אחרים השתתפו בהקמת קיבוצים נוספים.

קבוצת חניכי "השומר הצעיר" מרוסה (בכיתוב המקורי נפלה שגיאת הגהה) בולגריה 1930.

שורה שניה - ראשון משמאל – שבתאי בן יצחק פפו – אבי המחבר - מתוך "קורות יהודי בולגריה"

רשימה זו של "חברי הגרעין הבולגרי" לקוח ממפקד האוכלוסין של הקיבוץ הארצי 1940.

מסומן כאן שבתי פפו, אבי המחבר. הרשומה נמצאה באופן מקוון באתר IGRA. מקורו בארכיון יד יערי.

מאמר זה מוקדש לאבי שבתאי בן יצחק (פפו) ז"ל, (1917 עד 1982)– חניך השומר הצעיר ברוסה, בולגריה, ומחברי הקבוצה הבולגרית שהוזכרה במאמר.

מקורות:

קהילת יהודי רוסצ'וק - צבי קרן
יהודי רוסצ'וק – יוסף קובו
קורות יהודי בולגריה חיים קשלס – כרך ב
ויקיפדיה – "טייגר היל"

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.

אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

הסוד של אמא

Thu, 16 Nov 2023 09:44:46 GMT

המחקר המשפחתי היה בשלבי סיום.
עץ המשפחה הענק ריצד על מסך המחשב, גדום ומצולק אנושות בעקבות מוראות השואה. אל העץ הידוע והמוכר חוברו נדבכים ורבדים נוספים שהמשפחה לא ידעה על קיומם עד כה.

הצגתי מסמכים ודפי עד חתומים על ידי בני המשפחה, הצגתי פתרונות לכמה תעלומות וכבר עמדנו להיפרד.

היה רגע של דממה, הפניתי את מבטי ומזווית העין נדמה היה לי שבדל חיוך עולה על שפתיו. הוא הביט באחותו ועכשיו ממש חייך.

"יש סוד אחד שלא גילית – זה הסוד של אמא, חתיכת סוד שנשמר עד אחרי מותה"

האח והאחות חייכו זה אל זה.

אבא שרד את השואה כי היה סנדלר מוכשר והגרמנים נזקקו לשירותיו.

הוא שוחרר על ידי בעלות הברית בסוף המלחמה, הסתובב, נדד וניסה בכל כוחו ליצור לעצמו עולם חדש במקום זה שאבד. אשתו ושלושת ילדיו נספו, אולי לא, בכל מקרה הוא לא מצא אותם. בעצם לא השלים עם מותם עד סוף ימיו, תמיד קיווה שיעקב הקטן, שהיה רק בן שלוש כשנפרד ממנו – שרד, אולי אומץ על ידי משפחה פולנית, אולי יופיע באחד הימים... ואולי אחת הבנות שרדה, ילדות בנות תשע ושתים עשרה בסך הכל. מזאמוש, העיר שבה גדל וחי נותרו בודדים, בודדים מתוך אלפי יהודים.

אבא הגיע בשיטוטיו לעיירה גרמנית בשם וופרטאל. שם עמל על השגת אישור כניסה לארצות הברית. היה לו דוד בברונקס והוא קיווה שיצליח לשכנע את האמריקאים לתת לו אשרת הגירה.

באחד הימים פגש ברחוב הראשי בוופרטאל צעירה נאה בת גילו, הוא היה אז בן 30 בערך. הצעירה הייתה יהודייה, והם החליפו כמה מילים באידיש ובפולנית. משפחתה של הצעירה הצליחה להימלט מפולין ומציפורני הגרמנים בעוד מועד. הם הסתתרו בסיביר במהלך המלחמה ושרדו.

האהבה בין אבא לצעירה הנאה והמטופחת פרחה ועלתה, המשפחה נתנה את ברכתה והשניים התחתנו תוך פרק זמן מאוד קצר.

אבא ואמא עלו לישראל, יחד עם כל המשפחה של אמא. אבא הביא איתו מכולה ענקית ופתח בית מלאכה לייצור נעליים. נולדנו אחיותי ואני, בית פולני לפי הספר. אתה יכול לראות בתמונות, בגדים מגוהצים, נעליים מצוחצחות, גרביים לבנות ועוד ועוד, כל החבילה.

אמא הייתה פולניה מדופלמת, היא לא חגגה ימי הולדת, היו לכך המון סיבות: היא לא זכרה את התאריך המדויק, היא לא רצתה לחגוג שלא בתאריך הנכון, היא לא אוהבת ימי הולדת ועוד סיבות רבות נוספות. ידענו שהיא האחות השלישית במשפחה והקטנה ביניהן.

אבא נפטר בשיבה טובה ואמא הלכה לעולמה כמה שנים אחריו. לא היה קל להוביל את אמא בדרכה האחרונה. ההלוויה שלה הסתיימה וכבר עמדנו לעזוב את בית העלמין. אחת מאחיותיה של אמא נגשה אלי ושאלה אם אני יודע איזה שנת לידה לכתוב על המצבה.

עניתי בביטחון "כן 1916. היא קטנה ממך בשנתיים בערך"...

"זה לא כל כך מדויק" היא ענתה לי באידיש. לא הבנתי למה היא מתכוונת.

בקיץ 1941 הגרמנים התקרבו אל העיירה במהירות, סבי, אבי אמי החליט לעזוב את העיירה ולהימלט עם כל משפחתו. כשהעמיס את העגלות במטלטלים הטריד אותו, מלבד הגרמנים המתקדמים עוד דבר אחד חשוב. חנה בתו האהובה. חנה הייתה עדיין רווקה בעוד ששתי אחיותיה הצעירות ממנה נשאו והקימו משפחה. כשראה את בנותיו וחתניו יושבים יחד על העגלה מוחו הגה רעיון שיסייע לחתן את בתו בהקדם.

הוא כינס את כל המשפחה ליד העגלות והודיע להם שמהיום יש סוד חדש במשפחה. סוד לגבי חנה. סוד שאיש לא ידבר עליו עד אחרי מותה.

חנה לא נולדה ב 1906 והיא לא האחות הבכורה. היא נולדה ב 1916 והיא האחות הצעירה. היו כמה מלמולים והוא נאלץ לחזור על דבריו שוב עד שכולם ירדו לסוף דעתו.

סבא זכרונו לברכה, הצליח במזימתו. אמא נשאה, הייתה לאשת איש, ילדה שלושה ילדים וזכתה לנכדים. הסוד הגדול נשמר בקפידה על ידי משפחתה ונודע רק אחרי מותה.

אבא שלי חי עם אמא בערך חמישים שנה. במשך כל התקופה הזו הוא לא ידע לרגע אחד שאשתו מבוגרת ממנו בעשר שנים.

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.

אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

שם המשפחה וייצמן ווזמן

Sun, 25 Jun 2023 11:52:59 GMT

שמות המשפחה וזמן ווייצמן האם הם קשורים?
מה המוצא שלהם?
וגם – האם כל יוצאי מרוקו ששם משפחתם וייצמן אשכנזים?

הכל התחיל משיחה אקראית עם אישה שספרה לי שיש משהו "מוזר" בשם המשפחה שלה.
"אנחנו מרוקאים אסלים אבל במשפחה יש כמה קרובים עם שם המשפחה וזמן. אז יכול להיות שאנחנו אשכנזים בכלל?" היא שאלה.

נתחיל משם המשפחה המוכר יותר וייצמן – אחד הענפים של המשפחה הזו הצמיח שני נשיאי מדינה. חיים וייצמן הנשיא הראשון ועזר וייצמן הנשיא השביעי.

פירוש השם Vejsamn או Weizman הוא איש לבן. שם של יוצאי אשכנז.

השם הזה היה נפוץ בליטא, פולין, רוסיה ועוד מקומות במזרח אירופה.

במקביל לשם הזה קיים שם משפחה נוסף ממרוקו, טוניסיה ואלג'יריה שנשמע ממש דומה אבל נכתב ממש אחרת Ouizman, Oisiman ולפעמים אפילו Viseman.

המקור של השם הזה הוא בשבטים מקומיים כנראה מאזור טנג'יר והוא מצוי כשם משפחה אצל יהודים ולא יהודים מצפון אפריקה.

ולגבי יוצאי מרוקו בעלי השם וייצמן.

ידוע על יוצאי אשכנז שהגיעו למרוקו למשל ויתכן שמישהו מהם נשא את שם המשפחה האשכנזי וייצמן. אבל הרוב המוחלט של יוצאי מרוקו שנושאים את השם וייצמן נקראו במקור וזמן או ויזמן. צורת הכתיבה וייצמן נובעת מהטיות כתיבה של פקידי רישום או הטיות כתיבה כלליות.

מקורות:

המילונים של אלכסנדר ביידר

שמות משפחה יהודיים מפולין

שמות משפחה יהודיים מהמגרב, גיברלטר ומלטה

בתמונה: בול של הנשיא הראשון של ישראל - חיים-עזריאל ויצמן (בכתיב המקורי ווייצמן)

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.

אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

Hashomer Hatsair Bulgaria

Wed, 01 Mar 2023 09:19:15 GMT

This article has been published

On the website of the Association for Genealogical Research in Israel

and in its English version on the website of the Israel Genealogy Research Association

Translated from Hebrew by Ellen Stepak

On the first of September 1939, the very day on which World War II broke out, the refugees’ boat known as Tiger Hill approached the beach of Tel Aviv. Among the hundreds of refugees on the ship, was a close-knit group, a group which had boarded the boat at its embarkment port of Varna, Bulgaria. The group numbered about 45 men and women, emigres from Bulgaria, in their twenties.

Who were they and how are they connected to the subject of this article?

***

The Hashomer Hatsair movement in Bulgaria was established in 1923, with 3 branches in the largest Jewish communities (Sofiya, Ruse and Plovdiv). At first they were led by Jewish teachers who viewed the movement as an important tool for embedding the Hebrew language.

The founders’ convention of the movement took place in 1925, and by 1931, one by one branches were established in all the Jewish communities. Already at the time of its inception, there were approximately 500 members.

All the activities of the movement took place in Hebrew and in the beginning, the movement followed the spirit of the international Scouts organization.

It is worth noting, that the Bulgarian movement stood from the outset in contact with the worldwide Hashomer Hatsair center in Warsaw.

Hashomer Hatsair was active in Bulgaria from its inception until 1948. During the fascist control of the country during World War II’ activities were halted. In 1948 the movement disbanded voluntarily, because of the massive Aliyah of the Bulgarian Jewish population to Israel.

During its existence, 11 national conferences took place, there were 17 summer camps, and periodicals were published, among other activities.

Early in the movement’s existence there was deliberation as to its political identity, and already in 1927 the decision was reached to join the Eretz-Israel workers’ camp, which is to say, the leftist Zionists.

The movement required of its graduates Aliyah to Erets-Israel. The first pioneers of Hashomer Hatsair from Bulgaria made Aliyah in 1931, and in that year the movement made the decision to build kibbutzim as a means for achieving its Zionist ideals.

It should be noted that the movement was the largest Jewish youth movement in Bulgaria and its importance was substantial, therefore, both in terms of numbers of membership and in terms of influence. The movement was a definitive factor in molding the pioneers’ point of view.

***

And as to the group which arrived in Israel on the refugee ship Tiger Hill: all members of the group were members of Hashomer Hatsair, most of them from Russa – Ruschuk. They were fluent in Hebrew and had trained in agriculture prior to their emigration.

During the journey to Israel, this group was of considerable importance. The ship suffered from many hardships, and at one stage there was almost a mutiny. The Bulgarian group defended the officers of the Israeli boat, and prevented the mutiny. That and more: before the boat’s arrival in Israel, hundreds of refugees from another boat which had been grounded were transferred to the Tiger Hill. It was the Bulgarian group that transferred them on lifeboats during one long night.

At the time of arrival of the Tiger Hill to the coast of Israel all the members of the group jumped into the water and reached the beach of Tel Aviv by swimming.

Some members of this group later joined Kibbutz 4 (Dalet) and still later established Kibbutz Yakum. Others took part in establishing additional kibbutzim.

A group of Hashomer Hatsair members from Rusa (Rosav, Ruse) Bulgaria 1930

Second row – first on lefthand side – Shabtai Ben Izhak Papo - father of the author

Photo from the book Korot Yehudei Bulgaria

The above list is of “Members of the Bulgarian group (group planning to establish a settlement)” and comes from a census of Ha’Kibbutz Ha’artsi from 1940.

The person marked on the list is Shabtai Papo, the father of the author of this article. This list was found among the databases of IGRA, and the source is the Yad Yaari Archives.

This article is dedicated to my father Shabtai Ben Izhak (Papo) of blessed memory, who lived from 1917 to 1982 -

a member of Hashomer Hatsair in Ruse - Bulgaria, and a member of the Bulgarian group mentioned in the above article.

Sources:

The Jewish Community of Ruschuk – Zvi Keren
The Jews of Ruschuk – Yosef Kovo
The History of the Bulgarian Jews, edited by Chaim Keschales, Volume 2
Wikipedia – “Tiger Hill”

The author

The author - Aviad Ben Izhak (Lieutenant-Colonel), former commander of the Military Computer Science School (Mamram).

Specialist in creating genealogies and locating family members and roots. Seasoned in creating genealogies that include thousands of people.

Aviad is the founder of Yedaat – Genealogy and Family Trees .

AMERICA

Mon, 09 Jan 2023 16:38:22 GMT

Warsaw, Poland, 1924

Miriam Gott was excited and anxious just like a little girl, although she was not young anymore. She was the second in line to the office, the office that in a short while will give her the long-awaited visa, the visa to America.

In the past few nights, she couldn’t sleep. The thoughts about America drove her crazy. But that didn’t matter anymore. All she had to do was pick up the visa, make the last move and end a two-year effort. From here, she will hurry to the train station and from there, to the ship and, America – get ready, here I come! She reached into her inner well-hidden overcoat pocket and felt the boarding pass to the cruise umpteenth.

Two years, she thought to herself, and what two years they have been. So many things happened in the past two years. It started with the matchmaking. She was to be wed to Avrehmel. Her father and the groom arranged all the details as if she is some sort of property for negotiation. She knew who Avrehmel was, but never met him. He was considered one of the best “catches” in town and all details were agreed upon, but she had her mind differently and refused to marry him, a completely unacceptable act in the strict Orthodox community she lived in. She didn’t want Avrehmel and didn’t want to live in Warsaw, a city she hated. She dreamt of America. She pictured some photos she once saw in a magazine, pictures of tall buildings, skyscrapers. That’s where she wanted to go, that was her dream. Her father was furious with her for declining the matchmaking, the family was a mess, and a parade of aunts and cousins tried to convince her to change her mind, each one in her own way. But she stuck to her decision and vehemently refused. The matchmaking was canceled, the shame was unbearable, her father’s world collapsed, and she was thrown out of her home with nothing but the clothes she was wearing. None of her family members spoke to her ever again. When she passed by them, they would turn their heads, not willing to admit there was a chance they know her. The banishment was absolute. At the age of 20, she found herself completely alone, disconnected from everything she knew, detached from her family and community. Here, she smiled to herself, two years have passed, two years of struggles and hard work, two endless years in the damp sawing workshop in the shabby basement. And now, after saving enough money, penny to penny, now she’s on her way to America.

The line grew longer, and people gathered, but she was immersed in her thoughts and dreams, hardly noticing the happening around her.

She glimpsed at her watch, eager for the office to open. In the past few days, she sold and gave all her belongings, everything she had accumulated in the past two years. All she had left was tucked into one suitcase, with which she will start her new life on the new continent.

The clerks took their time, enjoying a few more minutes of quiet before they started their daywork. Miriam raised her head and looked around at the people standing in line. Right next to her was a Jewish family, they spoke Yiddish and she smiled at them, having trouble hiding the joy on her face. The older man, probably the father, smiled at her. Next to him was a young man about her age. She smiled at him, and he immediately blushed and lowered his eyes.

“Itzik Winter, my son,” spoke the older man, “you can say hi to the nice lady.”

“I’m not a lady. Miriam is fine, Miriam Gott,” she answered in Yiddish.

“My name is David Winter, and this is my son Itzik and these are Itzik’s sisters,” he presented to her two young girls, “and this is my wife, Malka Winter. Now you know the entire family, except for Dvora, the eldest daughter…” he said and sighed. Miriam managed to exchange a few words with the family before the office opened.

David Winter awaited this day for months, and it finally arrived. Everything was arranged. He’s taking his family to Palestine. Only Dvora was missing, Dvora that always feels she must do things her own way, that once she made up her mind, nobody and nothing will change it.

He came up with the idea to immigrate to Palestine after reading Herzl’s book ‘The Jewish State’. On that day, he made up his mind. His neighbors said he was crazy, the crazy man that goes to Palestine while everybody else goes to America. But he was determined.

“You can’t complain that Dvora is stubborn when you act like this,” said his wife repeatedly. “Everybody is going to America, and you are going to Jaffa. Does it really surprise you that Dvora is stubborn?”

For several weeks now, the Winter family argued. David and Malka insisted that the entire family travel together when Dvora was determined otherwise. David managed to arrange visas for everybody, the British Mandate authorities provided them with certificates, but Dvora refuses to join. She insisted on going to Palestine with her youth movement friends, not with “mommy and daddy.”

“Just until we arrive at Jaffa,” he begged, “and then you will join your friends from the youth movement,” he tried to make one last attempt, but she refused. “I’ll see you in Palestine, our group departs tomorrow, and I’ll wait for you there,” she said, not giving him a chance.

David Winter stood before the clerk and collected the visas.

Miriam Gott approached the clerk and requested her visa.

The man raised his head “doesn’t the lady read the papers? It was published yesterday,” he said, “there are no visas to America.”

Miriam thought she was going to faint; all her life savings were spent on the cruise ticket… all her dreams of America… This is impossible…

“What do you mean there are no visas to America? I already purchased a ticket,” she said, presenting it to the clerk.

“America closed its gates a few days ago. No more immigrants are allowed. There are no visas to America.”

“But it can’t be…” she said with tears in her eyes, “I have a ticket.”

“Dear lady, there are no visas to America. Actually, you’re lucky. There are thousands of people on ships in the middle of the sea, unaware that they’ll arrive at closed gates. What will they do when they arrive? God knows. I’m sorry,” he said and turned to the next in line.

Miriam sobbed uncontrollably, not knowing what to do. Somehow, she managed to find her way among the crowd and set on a nearby bench, fearing she will faint. She was so overwhelmed that she didn’t notice everybody was looking at her.

David Winter saw what happened. He heard fragments of the conversation and immediately understood. He was the first to approach her, sit by her side, giving her a spotless ironed handkerchief. His family gathered around them. The girls tried to cheer her up. Itzik stood by.

***

The bride walked to her wedding in the sandy alley that was leading to the wedding hall. Since she had no family members, the sisters of the groom accompanied her, walking by her side and holding her dress so it will not drag on the sand. When she entered the hall, everybody stopped talking and started clapping and cheering. A few meters before the altar, she stopped and waited. The groom approached her, blushing and nervous, and covered her face with the veil. Shakily, he led her to the altar.

The Rabbi initiated the ceremony.

Miriam whispered to Dvora Winter, standing by her side, “well, what do you know? Instead of America, I found Hadera and on top of that, I found a husband, Itzik Winter, all thanks to you, sister, all thanks to you giving me your certificate, you and your youth movement…”

Dvora squeezed her hand warmly, holding it between her two palms. She whispered loud enough for her father to hear “this is all thanks to stubborn Dvora, as stubborn as a mule… she and her youth movement…”

The Rabbi looked at them, Miriam and Dvora tried not to laugh, while David and Itzik Winter smiled.

The author

The author - Aviad Ben Izhak (Lieutenant-Colonel), former commander of the Military Computer Science School (Mamram).

Specialist in creating genealogies and locating family members and roots. Seasoned in creating genealogies that include thousands of people.

Aviad is the founder of Yedaat – Genealogy and Family Trees .

KIDNAPPED

Mon, 09 Jan 2023 16:32:17 GMT

Ramat Gan, June 2017

Yehiel set and counted the minutes. He was half an hour early, couldn’t even imagine being late. He set, waiting for the meeting to start, glimpsing at his watch repeatedly, while time seemed to stand still. One of the most senior executives in Israel, with numerous articles and magazine profiles to his name in all possible media, buttoned in a suit and a tie, “his work clothes” as he called it. He chose this spot, a small neighborhood café, with a private room. All the way to this place he looked in the mirror, making sure he was not followed by some journalist or photographer. From the moment he left his parking spot at his office, he had dark glasses on, fearing someone will recognize him. He removed the sunglasses only once he was shown into the private room and the door closed behind him. To be 100% sure, he set with his back to the door, fearing that by chance, someone will open it and recognize him. When he didn’t look at his watch, he looked back, wishing the door will already open and the meeting started.

A waiter came and filled his glass with water. Distracted, he put his hands in his mouth and started biting his nails. He hasn’t done this in 40 years. He knew exactly when was the last time he did that. It was on his first date with Dalia. They sat in a restaurant and the conversation went smoothly. At a certain stage, she said he was causing her trouble with her father. He had no idea why.

“My father claims that men that bite their nails and cannot control it… have a weak character and are untrustworthy.”

He stopped biting his nails, looked at her and said, smiling, “I don’t think it’s a good idea to get into trouble with your father on the first date…”

She laughed and blushed. This was the last time he bit his nails and Dalia was with him ever since, the mother of his children and “his better side.”

Now, without even noticing, this obscene habit returns, after so many years. He took his fingers out of his mouth and waited for the rest to join, eager to discover all the information about what bothered him for years.

Ramat Gan, the 70s and 80s

It bothered him and intrigued his curiosity since childhood, the fact he was “different”. A dark-skinned brown-eyed child to Ashkenazi parents, Caucasian with blue eyes.

Yehiel asked many questions throughout the years, but usually did not receive a satisfactory reply. They would bite their tongue and avoid his question. Just before his Bar Mitzvah, his parents told him he is adopted because they couldn’t have children. Every time he would ask about his biological parents, they said the same, “let it go, it’s not that simple, just don’t ask. Trust us, you’re better off this way.”

He couldn’t put it sentence to rest, he realized they were keeping something from him, and wanted to know what.

At a certain stage, he started thinking that he was one of those kidnapped children, children that were kidnapped from their families in the 50s. One day, he asked his parents, but they replied briefly “you were not kidnapped,” they determined, “you’re adopted, give it a rest.” But he was only more bothered by this reply and was never able to really leave it behind him.

Israel, summer of 2016

Dalia organized the vacation to the last detail. The year of mourning over his adoptive father ended a few days earlier. He mourned over his father as he mourned over his mother a few years before. Dalia decided it was about time he “ventilates” his feelings, gets some rest and relaxes.

They were sitting by the pool in the luxurious hotel on Mount Carmel. He took a deep breath from the mountain air and gazed over the pines surrounding the hotel.

“Did you know?” she said and looked into his eyes, lowering her sunglasses and taking another sip from her pink cocktail, “I checked regarding your biological parents, I’m sick of how this issue bothers you.”

“Seriously?” he played dumb and smiled.

“Yes, seriously,” she imitated him, “and your guys are so loyal to you that even before they finished helping me, they were probably already at your desk telling you all about it.”

“Could be,” he laughed out loud.

“Anyway, with the help of you guys, I was able to find the leading person in this field. His name is Yoni, and you won’t believe it, but he lives a 10-minute drive from here,” she said and burst out laughing. Her laughter ended when his lips met hers.

Yoni met with them the same day. The meeting lasted a few hours and led to months of investigation, DNA tests, and thorough inquiries.

Yehiel followed each step impatiently. He spared no effort and money until the investigation successfully ended. Now, all that was left was this meeting, the meeting he had been waiting for since he discovered he was adopted.

Ramat Gan, June 2017

The first woman to arrive was Dalia. She came in, wearing a smile, about 20 minutes before the scheduled time. She leaned and hugged him, feeling his anxiety.

A few minutes later, Yoni joined them, accompanied by an elderly woman in a wheelchair and her caregiver.

Yehiel embraced her as if he was just a young boy. She didn’t stop whispering “my Yehiel” “my boy” “I named you…” Dalia hugged them both.

When everybody calmed down, the caregiver displayed a cardboard file packed with newspaper clippings. It contained endless articles on the beloved son the proud mother gathered throughout the years.

Yehiel didn’t move from his mother’s side and a few minutes later, introduced her to her grandchildren, grandchildren she had never met.

***

She kept to herself a few details and even at her advanced age, wouldn’t disclose them. What she did say required great effort.

She was raped at the age of 16 and discovered she got pregnant. She wouldn’t say who the rapist was or reveal any details about the circumstances. “I’ll take this to my grave,” she said shakily.

Someone established contact with the adopting family, who lived nearby. She gave them Yehiel and they help her provide for herself since she was disgracefully kicked out of her house.

After giving birth to Yehiel, she was never married or had another child. She never left the city. She followed him his entire life from afar, watched him go to kindergarten, school, return from the army… and then via the media. She saw how successful he was, becoming the famous executive he is, fanatically keeping and filing every clip that had to do with him.

The author

The author - Aviad Ben Izhak (Lieutenant-Colonel), former commander of the Military Computer Science School (Mamram).

Specialist in creating genealogies and locating family members and roots. Seasoned in creating genealogies that include thousands of people.

Aviad is the founder of Yedaat – Genealogy and Family Trees .

THE DISCOVERY

Mon, 09 Jan 2023 16:26:27 GMT

Dalia leaned back in her designer’s chair at her posh office. She was tempted to raise her legs and lay them on the table, trying to take a short break from a crazy day, but she didn’t dare. The phone kept ringing, indifferent to her state of mind. The ringtone was “Lu Yehi”, the song that held a special place in her heart since that evening at the kibbutz in 1973. The melody made her heart sing every time anew.

She arrived at the kibbutz as a young volunteer, leaving behind a fiancée, a loving family and her first year in the university, and came to volunteer in Israel for a month or two. She just couldn’t stay in the US when thousands of Israelis got killed and injured in the war. The first time she heard the song was when a young man, Udi, hummed it when he sat in front of her and tried to make a pass at her. A young paratrooper in dusted uniform and worn-out shoes, blonde with blue eyes. He was the typical kibbutz boy as described by the Jewish Agency, she smiled to herself.

“After seeing so many blonde guys in the US, you seem fake,” she defied with an arrogant smile, which she regrated immediately. There was sadness in his eyes, something burdened him and turned his blue eyes into a dark shade of grey. This sadness, his inability to smile wholeheartedly, touched her and magnetized her. Months later, others will tell her what he went through in Sinai in this bloody war. He tried to explain the lyrics and said something about “the Israeli Let It Be”, but his vocabulary fell short. But Udi didn’t give up and recruited all the people in the dining room to translate the song for her. At the end of the evening, he wrote the lyrics in Hebrew and English on a napkin carrying the name of the kibbutz on its back. The napkin was covered with chocolate stains, a memory from the cake served in the dining room that evening. That evening changed her life. The short-time volunteering turned into immigrating to Israel, her acquaintance with Udi quickly turned into marriage, they had three children, her American accent almost disappeared and her law office at the center of Tel Aviv flourished.

Her eyes wandered to the right, to the framed napkin with the lyrics of the song placed on the table, next to the cradle of the smartphone. It kept ringing with the melody that made her smile. She took one last sip from the tiny delicate espresso cup and finally answered. She wondered what kind of a surprise is waiting on the other side. Her vast experience taught her there’s no end to surprises. She made a successful career out of these surprises. Her eyes went back to the wall, above the phone cradle, to the picture of the family she created with Udi and his extended family, to which she felt she completely belongs.

On the other side of the line, there was a distant family member from the US. What does he want? she thought to herself.

He discovered by chance the original surname of their grandfather and thanks to that, relatives in Israel. He was extremely excited. “The elder couple, Moshe and Hannah Rosenbloom, reside in Rehovot,” I think. She held the phone so tight it almost broke. “And they have children, Menachem and Tova.”

She held her breath, while deep down inside she cursed furiously. “The brother from England, the bl… missing brother,” she murmured, unable to pronounce the word.

“What are you talking about?” asked the man on the other side.

Omer, her eldest, was born five months after the wedding. “A wedding accelerator” they used to call him. The joy of the birth of a first son quickly turned into worries over a medical issue the best doctors couldn’t solve. The family went into a whirlpool. After months of long trips from the far-away kibbutz to endless tests and treatments all over the country, they had no choice but to leave the kibbutz and move to the center. It ended up with a professor at the Hadassah hospital, a world-known specialist.

“You are related,” he informed Udi and her. “The problem with Omer originates from a tight genetic kinship, too tight. With your next child, will take care of this in advance,” he smiled under his mustache, “the next pregnancy will be supervised closely, but you need not worry,” he concluded.

Where do they get this nerve?

Do they suckle it with their breast milk?

All Israelis are the same, she thought to herself. It could be Moshe from the grocery store or a world-renowned professor from Hadassah. They will immediately talk to you straight forward, with such nerve. I wasn’t even thinking about having another child and this professor talks about it as if it was a done deal. He already knows we’re going to have another child. Thank God he didn’t dictate how many children I’m going to have. Maybe he would like to be appointed as my womb guard, or even my marriage counselor.

Dalia and Udi invested greatly in this issue, questioning all grandparents, but couldn’t understand how a man born on a kibbutz in the Galilee can be next of kin to a new immigrant from the US. They found relatives that perished in the Holocaust, mapped out the entire family and checked every possibility that came up, to no avail. There was one relative they couldn’t locate, one of the brothers of Udi’s grandfather. He immigrated to England and vanished into thin air.

The genetic kinship remained a mystery for almost 20 years.

***

One phone call made the lawyer realize her grandfather was a fugitive that changed his surname to start a new life. And more importantly, her grandfather and her husband’s grandfather were siblings.

The author

The author - Aviad Ben Izhak (Lieutenant-Colonel), former commander of the Military Computer Science School (Mamram).

Specialist in creating genealogies and locating family members and roots. Seasoned in creating genealogies that include thousands of people.

Aviad is the founder of Yedaat – Genealogy and Family Trees .

החטוף

Mon, 29 Aug 2022 15:37:43 GMT

יוני 2017 - רמת גן

יחיאל ישב וספר את הדקות כמו ילד קטן. הוא הקדים להגיע בחצי שעה, לא העלה על דעתו שיאחר. ישב והמתין לפגישה מציץ בשעונו כל שניה והזמן כאילו עמד מלכת. אחד המנהלים הבכירים בישראל ומי שנכתבו עליו אינספור כתבות ודיוקנאות בכל אמצעי התקשורת. חנוט בעניבה ובחליפה, בגדי העבודה שלו, כפי שכינה אותם. הוא בחר במקום הזה, בית קפה קטן ושכונתי וארגן גם חדר צדדי פרטי. כל הדרך לכאן הסתכל במראה בכדי לוודא שאיזה כתב או צלם לא עוקבים אחריו. מרגע שיצא מהחניה במשרדו והתחיל בנסיעה, הרכיב משקפי שמש כהים מחשש שיזהו אותו. את משקפי השמש הסיר רק אחרי שהמלצר הכניס אותו לחדר הפרטי וסגר את הדלת. ליתר בטחון ישב בגבו אל הדלת, חושש שהדלת תפתח ומישהו מבאי המסעדה יזהה אותו במקרה. כשלא הציץ בשעונו, הציץ מדי פעם לאחור, מקווה שהדלת תפתח והפגישה תתחיל.

מלצר ניגש אליו ומילא את כוסו במים. ידיו נשלחו אל פיו מבלי משים והוא התחיל לכסוס ציפרניים. זה לא קרה מעל ארבעים שנה ועכשיו זה חזר משום מקום. הוא ידע בדיוק מתי הפעם האחרונה שזה קרה. זה היה בפגישה הראשונה שלו עם דליה. הוא ישב מולה במסעדה והשיחה קלחה. בשלב מסוים, היא אמרה לו, שהוא גורם לה להסתבך עם החינוך של אבא שלה. לא היה לו מושג על מה היא מדברת.

"אבא שלי טוען שגברים שכוססים צפרניים ולא מסוגלים להשתלט על זה ... הם חלשי אופי ולא בטוח שכדאי לקחת אותם ברצינות"

הוא הפסיק לכסוס צפרניים, הביט בה ואמר בחיוך "לא נראה לי שזה רעיון טוב להסתבך עם התפיסות וההנחיות של אבא שלך כבר בפגישה הראשונה..."

היא צחקה והסמיקה עד שורשי שערותיה. זו הייתה הפעם האחרונה שבה כסס ציפרניים ומאז דליה איתו, אם ילדיו ו"העזר כנגדו" הכי טוב שיכול היה לבקש.

ועכשיו באופן בלתי מודע, חוזר אליו ההרגל המגונה הזה שממנו נגמל לפני עשרות שנים. הוא הוציא את האצבע מהפה וחיכה לשאר המוזמנים, ממתין לגלות סוף סוף את מה שכל כך הציק לו במשך כל כך הרבה שנים.

שנות השבעים והשמונים - רמת גן

זה הציק לו משחר ילדותו ועורר את סקרנותו. העובדה שהוא היה "שונה". ילד שחום עם עיניים חומות להורים אשכנזים, לבנבנים עם עיניים כחולות.

יחיאל שאל אינספור שאלות לאורך השנים ולרוב התחמקו ממנו בצורה כזו או אחרת, נשכו שפתיים והתחמקו. לקראת בר המצווה, ההורים ספרו לו שהוא מאומץ, ספרו שלא יכלו להביא ילדים לעולם ולכן אמצו אותו. בכל פעם ששאל מה יודעים על הוריו הביולוגיים, הסתפקו באמירה עקבית " עזוב, זה לא פשוט, אל תשאל. תאמין לנו שעדיף ככה".

המשפט הקבוע הזה, לא נתן לו מנוחה, הוא הבין שמסתירים ממנו משהו ורצה לדעת מה בדיוק.

בשלב מסוים החל לקנן בו הרעיון שהוא אחד מאותם ילדים חטופים. ילדים שנחטפו ממשפחותיהם בשנות החמישים. יום אחד העז ושאל על כך את הוריו. "אתה לא חטוף" הם פסקו, "אתה מאומץ, תישן בשקט, חבל שתטריד את מנוחתך" אבל זה רק הטריד את מנוחתו עוד יותר והציק לו בלי הרף לאורך כל השנים.

קיץ 2016 – ישראל

החופשה הזו אורגנה על ידי דליה מקצה לקצה. שנת האבל על מות אביו המאמץ הסתיימה, כמה ימים קודם לכן. הוא התאבל על אביו המאמץ כפי שהתאבל כמה שנים קודם לכן על אימו. דליה החליטה שהגיע הזמן ל"אוורר" אותו קצת ולתת לו מנוחה ממצבור הנושאים העצום שהוא מטפל בהם.

ישבו על שפת הבריכה במלון היוקרתי על הכרמל. הוא לקח נשימה עמוקה מאוויר ההר ומבטו נדד אל עבר האורנים המקיפים את המלון.

"אתה יודע?" אמרה והביטה בעיניו כשהיא מורידה את משקפי השמש לקצה אפה ומושכת עוד לגימה מהקוקטייל הוורוד שלה "בררתי לך קצת על עניין ההורים הביולוגיים, נמאס לי שזה מטריד אותך"

"באמת ?" היתמם וחייך

"כן באמת" חיקתה אותו "והחבר'ה שלך כל כך נאמנים לך שבטח עוד לפני שסיימו לעזור לי כבר רצו לספר לבוס"

"יכול להיות" צחק בקול

"בכל מקרה בעזרת החבר'ה הנחמדים שלך מצאתי את האיש המוביל בתחום. קוראים לו יוני ואתה לא מאמין איזה צירוף מקרים, הוא גר עשר דקות מכאן" אמרה ופרצה בצחוק מתגלגל. צחוקה בא לקיצו רק כשנשק על שפתיה.

יוני פגש אותם עוד באותו יום. הפגישה ארכה כמה שעות והובילה לחודשים ארוכים של חקירה, בדיקות דנא ובירורים מקיפים.

יחיאל עקב אחר כל שלב במתח עצור, הוא לא חסך במאמצים ובכסף עד שהחקירה ההסתיימה בהצלחה.

עכשיו נותר רק לקיים את הפגישה, הפגישה שלה חיכה מאז שעמד על דעתו.

יוני 2017 - רמת גן

הראשונה להגיע הייתה דליה. היא נכנסה מחויכת כעשרים דקות לפני השעה היעודה. דליה רכנה לעברו וחבקה אותו, מרגישה שכל גופו מתוח כמו קפיץ.

עברו עוד כמה דקות ויוני הצטרף אליהם, אליו התלוותה אישה מבוגרת מאד על כיסא גלגלים והמטפלת שלה.

יחיאל נפל על צווארה של האישה כילד קטן. היא לא הפסיקה למלמל "יחיאל שלי" "ילד שלי" "אני נתתי לך את השם הזה...", דליה חבקה את שניהם.

כשנרגעו קצת הרוחות המטפלת הגישה להם תיק קרטון, מלא וגדוש בגזרי עיתון. היו בו אינסוף כתבות שהאם הגאה אספה לאורך השנים, על בנה האהוב.

יחיאל לא מש מאימו ולאחר עוד כמה דקות הפגיש אותה עם נכדיה, נכדים שלא פגשה מעולם.

***

חלק מהפרטים היא שמרה לעצמה, גם בגילה המופלג לא הייתה מוכנה לדבר עליהם. גם הדברים שאמרה עלו לה במאמץ גדול.

היא נאנסה והרתה בגיל 16, היא לא הסכימה לספר מי האנס או משהו על הנסיבות "את זה אני לוקחת לקבר" אמרה בדמעות ובקול רועד.

מישהו קישר אותה להוריו המאמצים שגרו לא רחוק. היא ויתרה עבורם על יחיאל והם עזרו לה לעמוד על רגליה אחרי שגורשה מביתה בבושת פנים.

היא לא נישאה ולא הרתה שוב אחרי שיחיאל נולד. היא מעולם לא עזבה את רמת גן. היא עקבה אחריו כל חייו, ראתה אותו הולך לגן ולבית ספר, היא ראתה אותו חוזר מהצבא ואחר כך עקבה אחריו באמצעי התקשורת. היא ראתה אותו הולך מחייל אל חייל עד שהפך למנהל ידוע ומפורסם. היא שמרה ואספה בקנאות כל גזיר עיתון הקשור אליו.

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.

אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

BETRAYAL

Mon, 18 Jul 2022 16:02:56 GMT

1943 – The Pyrenees Ridge – South of France

The motorcycle roared from afar. It got closer and from where he stood, Monnie could spot a shadow of the rider. Actually, he didn’t need to look, the sound was distinct – a military German motorcycle.

He signalled his friends, and each knew their job. One kneeled next to a wheel taken out of the front of the car, the other stood as if assisting, the third took an observation point high above the road and Monnie stepped and stood in the middle of the road, close to the “broken” car.

The motorcyclist approached and stopped by the car, curious. He asked something in German and Monnie came closer as if trying to better understand what the man is asking while signaling to the German he can’t hear a thing. The motorcyclist turned off the engine and suddenly everything became very quiet. He asked what the road to the nearest town is, wanting to make sure he was heading in the right direction.

Only a few minutes passed between the time the motorcyclist stopped and the time he found himself driving fast and “naturally” down the cliff.

If anyone was to try and understand what happened, they will come to the conclusion the man misjudged the road and drove down the cliff. Accidents happened every day, Monnie and his gang were experts.

Summer of 1935
Monnie stood in front of his shady house in a small town in Bulgaria, on the bench of the Danube. He had a few pennies in his pocket and a small bundle of clothes in his hand. He bid his family goodbye and headed to Paris. A few of his friends were already there, waiting for him.

Equipped with basic French he learned at the “Alliance” elementary school, he made his first moves in Paris, and when he was out of words, he used his hands as a mime, which oftentimes was amusing.

His friends found him a job with a Jew, a jewelry merchant. Monnie learned how to flirt with the customers, especially women, flatter them and make them feel good. His sales grow bigger and bigger, and the merchant was pleased and compensated him generously, astonished by the success of the young man.

In the evening, when Monnie counted the money, he would rub his eyes in disbelief. He had never seen such huge amounts before. He would hide the money well, behind a brick of the external wall of the yard; nobody knew about it or saw the place.

Summer of 1935 – Paris
Silvi arrived at the store by coincidence. She was walking the streets with her friends, looking for earrings. Monnie flirted with her as he did with all his customers, but with her, something was different. She fascinated him.

Loyal to his job and completely focused, he managed to sell her two pairs of earrings “as a deal” and her friends also purchased a few additional pairs. Monnie didn’t let her leave before she gave him her address and he promised he’ll come by once the store closes.

Everything happened fast. Within a few days, they became inseparable. A few weeks later she moved in with him and at the end of that year, they announced they are to be married.

His friends felt uncomfortable with her, maybe because she was not a Jew and maybe for other reasons, but Monnie didn’t pay attention to them. He was head over heels in love.

Silvi worked as a waitress in a nearby restaurant and they hid their savings together, preparing the ground for the house they wanted to build once married.

Mid-July 1942 – Paris
When the police broke into his place in the middle of the night, he was not there, thanks to Silvi. That night was the beginning of the hunt for Jews. The police went from one place to another, equipped with lists, gathered the Jews, and moved them to a concentration point. Monnie saw everything from a tiny crack in the attic where he was hiding.

The night before, Silvi overheard one of the police officers at the restaurant. She warned him and arranged a hiding place with some clothes and food. A few days later, Silvi was wise enough to steal the documents from one of the clients at the restaurant, a very brave act. The documents were extremely valuable, as the man resembled Monnie.

He bid Silvi goodbye the day she brought him the stolen documents. It was extremely dangerous for him to stay in Paris, and he escaped to the mountains, hoping to meet with his friends. Before saying goodbye, the couple swore they will reunite once the war is over and get married.

Before leaving, Silvi gave him a small photo of hers and kissed him on his lips.

1943-1944 – The Pyrenees Ridge – South of France
They managed to hang in for quite some time. a group of Jews with fake documents, assisted here and there by farmers while trying to avoid being snitched about and betrayed. Their method of concealing their sabotage acts and accidents helped people around them avoid German acts of revenge. They took extreme precautions in order to survive, one was to sleep at a different place every night.

Occasionally, they would travel far to hit a railroad or an important bridge, knock down phone poles and disconnect communication lines.

The operations have become increasingly frequent as the Allies' invasion of France grew closer. They didn’t have much information, but the frequency of orders for action signalled something was about to happen.

Monnie carried Silvi’s photo with him wherever he went. Every night, before falling asleep, he would look at the photo, waiting for the day they will marry and build a home together.

End of 1944 – Paris
The long-awaited day has arrived, Monnie walked the streets of liberated Paris towards his home, anticipation, and desire to see his love grew bigger and bigger as he approached. The concierge opened the door with a weird look in her eyes he couldn’t understand; maybe something troubled her.

He opened the door, but Silvi was not there. He went from one room to another, not realizing what happened. There was no trace of her clothes or belongings. The house was empty and abandoned.

His neighbors came to congratulate him, following with his friends from the underground, and then the picture started to become clear.

A few months following Monnie’s escape, Silvi embarked upon a hot affair with a German Gestapo. She did not only have an affair with him, but she also cooperated with the Germans and snitched on a few underground members that were arrested, some were his childhood friends. A few days before Paris was liberated, Silvi and the Gestapo escaped. To his dismay, Monnie discovered the couple took his life savings.

Winter of 1949 – near Heidelberg, Germany
The night was dark, and snow started to fall. The sound of the approaching car was loud and clear, he saw the short signal and gave orders accordingly. The car approached and he could spot figures in it.

The “broken” car was at the side of the road, blocking the path. Its front wheel was laying on the road.

The two men fixing the car waved their hands to the approaching car and it stopped. The driver offered help.

A few minutes later, the car drove fast and “naturally” down the hill all the way to the bottom. Just another car accident due to a driver losing control over his vehicle.

Minutes later, a nearby farmer will report to the police a car on fire.

1949 – Three Days Following the Accident, Heidelberg, Germany
The VIP guest at the motel had his habits and as he was always generous, the waiters circled him enthusiastically. He set by his regular breakfast table, waiting for the newspaper, knowing exactly what to expect. Meanwhile, he sipped from his coffee and put some jam on a toast, immersed in thoughts.

A smiling waiter approached and gave him a fresh copy of the local newspaper, which he read every morning.

The headline talked about the horrible accident that took place three days before. It was an unusually large headline, and below it appeared the pictures of the victims, together with the burnt car.

The diligent reporter provided many details about the couple that got killed. The man, Herman Schmidt, who moved to the area in 1945, used to be a Gestapo officer, suspected of carrying out war crimes, including the massacre of underground prisoners, while he was stationed in Paris. The French government's request to extradite him was being heard in court. His wife, Mrs. Silvi Schmidt, a French woman from Paris, was known as a snitch who delivered many underground members to the hand of the Nazis. She hid for the past few years and was hardly seen outside, fearing for her life.

***

Monnie lit a fine cigar, pretending to read the newspaper. He took a few sips from his coffee and took a few extra bites from his toast.

The author - Aviad Ben Izhak (Lieutenant-Colonel), former commander of the Military Computer Science School (Mamram).

Specialist in creating genealogies and locating family members and roots. Seasoned in creating genealogies that include thousands of people.

Aviad is the founder of Yedaat – Genealogy and Family Trees .

הבגידה

Mon, 18 Jul 2022 15:49:18 GMT

1943 - רכס הפירנאים – דרום צרפת

רעש האופנוע נשמע למרחוק. הוא הלך והתקרב. מהמקום שבו עמד, מוני יכול היה להבחין בצללית של הרוכב. האמת שהוא בכלל לא היה צריך להסתכל, הרעש היה מובהק - אופנוע צבאי גרמני.

הוא סימן לחבריו וכל אחד מהם ידע את תפקידו, אחד רכן ליד גלגל מפורק מקדמת המכונית, השני נעמד על ידו כאילו מסייע, שלישי נעמד בעמדת תצפית גבוהה מעל הכביש ואילו הוא פסע למרכז הכביש קרוב מאד למכונית "המקולקלת".

האופנוען התקרב ונעצר ליד המכונית, סקרן. הוא שאל משהו בגרמנית ומוני התקרב אליו כאילו מנסה להבין יותר טוב מה האיש שואל ותוך כדי מסמן לגרמני שהוא לא שומע כלום. האופנוען כיבה את האופנוע ושקט השתרר מסביב. הוא שאל על הדרך לעיירה הקרובה, רצה לוודא שהוא בכיוון הנכון.

עברו דקות ספורות מרגע שהאופנוען נעצר ועד שמצא עצמו דוהר במהירות ו"בטבעיות" לעבר התהום.

מי שיבדוק את המקרה יגיע למסקנה שהאיש פשוט טעה בשיקול דעתו וסטה לתהום. תאונות דרכים מתרחשות, דבר של יום ביומו והחבורה של מוני התמחתה בהן.

קיץ 1935

מוני כהן עמד בפתח ביתו העלוב, בעיירה הקטנה בבולגריה, על שפת הדנובה. בכיסו היו כמה פרוטות ובידו היה צרור קטן של בגדים. הוא נפרד מבני משפחתו ושם פעמיו לפריז. חלק מחבריו כבר היה שם והם חיכו לבואו.

את צעדיו הראשונים בפריז עשה כשהוא מצויד בצרפתית בסיסית ביותר שלמד בבית הספר "אליאנס". את מה שלא ידע בצרפתית השלים בתנועות ידיים ובפנטומימה שהייתה לעיתים משעשעת.

החברים סדרו לו עבודה אצל יהודי, סוחר תכשיטים. מוני למד לפלרטט עם הלקוחות, בעיקר נשים, להחמיא להן ולתת להם הרגשה טובה. המכירות שלו גדלו מיום ליום, בעל הבית היה מרוצה ותגמל אותו בנדיבות, משתאה מההצלחה של הבחור הצעיר.

בערבים כשהיה סופר את הכסף היה משפשף את עיניו כלא מאמין. עיניו לא חזו מעולם בסכומים כאלה. את הכסף היה מחביא עטוף היטב מאחרי לבנה ששלף מן הקיר בחצר החיצונית. איש לא ידע על כך ואיש לא הגיע לשם.

קיץ 1935 - פריז

סילבי הגיעה לחנות במקרה, שוטטה עם חברותיה בחיפוש אחר עגילים. הוא פלרטט איתה כפי שעשה עם כל הלקוחות, רק שאיתה זה היה שונה מהרגע הראשון, היא הקסימה אותו.

נאמן לתפקידו וממוקד בו, הצליח למכור לה שני זוגות עגילים ב"מבצע" , לחברותיה מכר עוד כמה זוגות. מוני לא נתן לה לעזוב עד שהשיג את הכתובת שלה. מבטיח שיגיע בסוף היום.

הכל קרה ממש מהר, בתוך ימים, השנים הפכו לזוג בלתי נפרד. עברו כמה שבועות והיא כבר התגוררה בדירה שלו. בסוף השנה הזוג הודיע על אירוסיו.

החברים הטובים שלו התקשו לעכל את נוכחותה, אולי מכיוון שהייתה גויה ואולי מסיבות אחרות, אבל מוני לא הקדיש מחשבות לחששותיהם ולא הקשיב להם. הוא היה מאוהב עד עמקי נשמתו.

סילבי עבדה כמלצרית במסעדה סמוכה ושניהם החביאו את חסכונותיהם ביחד, מכינים את הבסיס לבית שיקימו כאשר יבואו בברית הנישואין.

אמצע יולי 1942 – פריז

כשהשוטרים פרצו לביתו באישון לילה, הוא לא היה שם וזה היה בזכות סילבי. באותו לילה החל המצוד אחר היהודים. השוטרים עברו מבית לבית מצוידים ברשימות, היהודים נאספו והועברו לנקודות ריכוז. מוני צפה בכל זה מבעד לחרך קטן בעליית הגג שבה הסתתר.

ערב קודם, סילבי שמעה משהו מאחד מקציני המשטרה שאכלו במסעדה, היא הזהירה אותו מראש וארגנה לו מקום מסתור, בגדים ומעט אוכל. עברו עוד כמה ימים וסילבי, בתושייתה, הצליחה לגנוב מאחד הלקוחות במסעדה את מסמכיו. המסמכים היו יקרי ערך במיוחד מכיוון שהאיש דמה מאד למוני.

הוא נפרד מסילבי ביום שבו הביאה לו את המסמכים הגנובים. היה מסוכן מאד להשאר בפריז והוא נמלט אל ההרים, מקווה לפגוש את חבריו. לפני שנפרדו, נשבעו זה לזה להתאחד שוב בתום המלחמה ולהתחתן.

לפני שהלכה, סילבי נתנה לו תמונה קטנה שלה ונשקה ארוכות על שפתיו.

1943 – 1944 רכס הפירנאים – דרום צרפת

הם החזיקו מעמד זמן רב, חבורה של יהודים עם מסמכים מזויפים. נעזרים פה ושם בחקלאי הסביבה ונשמרים מהלשנות ובגידות. השיטה שלהם להסוות את מעשי החבלה כתאונות, חסכה מאנשי הסביבה פעולות נקם גרמניות. הם נקטו צעדי זהירות רבים בכדי לשרוד, אחד מהם היה להחליף את מקום הלינה שלהם כמעט כל ערב.

מדי פעם נסעו למרחקים בכדי לפגוע במסילת רכבת או גשר חשוב, מדי פעם הפילו עמודי טלפון ונתקו קווי תקשורת.

המבצעים הפכו תכופים יותר ויותר ככל שהתקרבה הפלישה של בעלות הברית לצרפת. הם לא היו בסוד העניינים, אבל תכיפות ההוראות לפעולה רמזה להם שמשהו עתיד להתרחש.

מוני נשא את התמונה של סילבי כל העת. בכל לילה לפני שעצם את עיניו היה מביט בתמונה, מחכה ליום שבו ינשאו ויקימו את ביתם המשותף.

סוף 1944 – פריז
היום המיוחל הגיע, מוני פסע ברחובות פריז המשוחררת לעבר ביתו, ההתרגשות והציפיה לפגוש את אהובתו הלכו וגברו ככל שהתקרב. השוערת פתחה לו את הדלת ובעיניה היה מבט מוזר שהוא לא הצליח לפענח, אולי היתה מודאגת מסיבה כלשהי.

הוא פתח את דלת הדירה וסילבי לא היתה שם, הסתובב בין החדרים ולא הבין מה קורה. לא היה זכר לחפציה או לחפצים שלו. הבית היה ריק ונטוש.

השכנים הגיעו לברך אותו בזה אחר זה, אחריהם הגיעו החברים מהמחתרת והתמונה הלכה והצטיירה לפניו.

חודשים ספורים אחרי שמוני ברח, התחיל רומן סוער בין סילבי לבין קצין גסטפו גרמני. זה לא היה רק רומן. סילבי שתפה פעולה עם הגרמנים ועסקה בהלשנות, הלשנות שגרמו למעצר כמה חברי מחתרת, חלקם חברי ילדות שלו. כמה ימים לפני שפריז נכבשה, סילבי והקצין נמלטו. למגינת ליבו של מוני, הזוג לקח עימו את כל הכסף שחסך בכל שנותיו בצרפת.

חורף 1949 – ליד היידלברג - גרמניה

הלילה היה חשוך ופתיתי שלג החלו לרדת. רעש המכונית המתקרבת נשמע היטב, הוא ראה את ההבזק הקצר של האיתות ונתן הוראות בהתאם. המכונית קרבה עוד יותר וכעת יכול היה להבחין בדמויות היושבות בה.

המכונית ה"מקולקלת" עמדה בצד הדרך אולם חסמה חלק מהנתיב. הגלגל הקדמי שלה היה מונח על הכביש.

שני הגברים שטפלו ברכב נופפו בידיהם לעבר המכונית המתקרבת וזו נעצרה. הנהג הציע לעזור.

עברו דקות ספורות מרגע שהמכונית נעצרה ועד שדהרה במהירות ו"בטבעיות" במדרון התלול כל הדרך לתהום.

עוד תאונת דרכים ועוד נהג שאיבד שליטה על הרכב.

כמה דקות לאחר מכן ידווח בעל חווה סמוכה למשטרה על רכב שעולה באש.

1949 - שלושה ימים אחרי התאונה – היידלברג - גרמניה

לאורח הוותיק והמועדף בפנסיון היו את ההרגלים שלו ומכיוון שהיה תמיד נדיב, המלצרים כרכרו סביבו בהתלהבות. הוא ישב ליד שולחן ארוחת הבקר הקבוע שלו והמתין בדריכות לעיתון, הוא ידע בדיוק למה הוא מצפה. בינתיים לגם מן הקפה ומרח מעט ריבה על פרוסת לחם קלוי, שקוע במחשבותיו.

מלצר חייכן הגיע אליו ומסר לו את המהדורה הטרייה של העיתון המקומי, אותו עיתון שקרא בכל בוקר.

הנושא של כתבת השער היה התאונה המחרידה שהתרחשה שלושה ימים קודם, הכותרת היתה יוצאת דופן בגודלה ומתחתיה הופיעו תמונות ההרוגים ותמונת המכונית השרופה.

הכתב החרוץ והיסודי תיבל את הכתבה בפרטים רבים על בני הזוג שנהרגו. הגבר הרמן שמידט, תושב האזור מ 1945 היה בעברו קצין גסטפו, האיש נחשד בפשעי מלחמה, כולל רצח אסירי מחתרת, בתקופת שירותו בפריז. בקשה של ממשלת צרפת להסגירו לידיה נידונה כעת בבית המשפט. אשתו הגברת סילבי שמידט, צרפתיה, פריזאית ומי ששמה נקשר להלשנות על חברי מחתרת ולשיתוף פעולה עם הנאצים. הגברת הסתתרה בשנים האחרונות וכמעט שלא נראתה בציבור מחשש לחייה.

***

מוני כהן הדליק סיגר משובח, הוא עשה עצמו מעיין בדפי העיתון אולם לא הצליח לקרוא דבר. הוא לגם עוד כמה לגימות מן הקפה ונגס עוד כמה נגיסות מן הלחם הקלוי.

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.

אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

אחרי חמישים וחמש שנים

Tue, 07 Jun 2022 07:53:49 GMT

קיץ 1968 ניו יור ק
ההכנות וההתארגנות הסתיימו, שבועות של התארגנות, קניית מתנות לקרובים, רכישת הכרטיסים, התיאומים, כל זה הסתיים. היא הביטה מבעד לחלון המטוס הממריא ויכולה הייתה לראות את גורדי השחקים של מנהטן, אלו הלכו והתרחקו מרגע לרגע. המטוס הגביה בחדות לעבר המרחבים האינסופיים של האוקיינוס מלמטה והשמים מעל.

אידה הייתה אחוזת התרגשות כילדה קטנה. שנים שהיא חולמת על הרגע הזה, הרגע שתראה מישהו ממשפחתה הקרובה שוב, כמעט חמישים וחמש שנים ועכשיו זה מתקרב.

שנים שהמצב הכלכלי מנע את זה, אחר כך היה צריך לחתן את הבנות ואחר כך עוד אלף ואחד דברים שקדמו לזה. בשנים האחרונות זה היה בנימין בעלה שדחה את זה שוב ושוב בתואנות כאלה ואחרות. היא הרגישה שהזמן אוזל, שאולי בגלל כל הדחיות האלה היא לא תספיק. עכשיו בגיל שבעים וחמש כשהיא נבהלת מכל מיחוש בחזה, קיוותה ששום דבר לא ימנע ממנה את המפגש המיוחל. חיכתה וציפתה שהמסע הזה יגמר והמעגל ייסגר. שבועות שהיא בקושי ישנה בלילות, חולמת ומתעוררת. כעת במטוס, מחשבותיה התרוצצו לכל הכיוונים, חושבת על כל מה שעבר מאותו היום שבו עזבה את ביתה העלוב כחיה, חייקה בת העשרים ועד עתה. בלבה הצטערה על כך שבנימין בעלה לא יהיה איתה ולא יוכל לראות את הפלא הזה שיהודים בנו שם בארץ ישראל. הצטערה על כך שהוא לא יראה את הקרובים שאיתם היא שומרת על קשר רק דרך מכתבים במשך כל השנים הארוכות האלה. אידה מחתה דמעה בחשבה על בנימין שהלך לעולמו לפני כשנתיים.

1913 לילצ'יץ' (איזור העיר מוזיר – בלרוס )
ההתרגשות במשפחת זקס הייתה גדולה. הבת חייקה אספה את מעט מטלטליה בצרור קטן ופנתה להיפרד מבני המשפחה לפני המסע הגדול לאמריקה. היא התחבקה ארוכות עם אמא שרה ואביה אפרים, אחר כך נפרדה מאחיה שלמה שהיה קרוב מאוד לגילה, ממרדכי הקטן, רק בן תשע, מאחותה נחמה בת השלוש עשרה, ומכל שאר האחים והאחיות. אביה העמיס את הצרור הקטן על העגלה וסייע לה לטפס ולהתיישב, אוחז בידה כמאחל דרך צלחה. זו הייתה הפעם האחרונה שבה ראתה מישהו מבני המשפחה הגרעינית שלה.

1921 לילצ'יץ' (איזור העיר מוזיר – בלרוס )
את דממת הבקר הקריר קרעו צעקות של המון, אליהן התלוו בכי וזעקות שבר של יהודי העיירה. נחמה הביטה מבעד לחלון, כמה עשרות גויים התקדמו בריצה לעבר בתי היהודים, בידיהם אחזו לפידים, קלשונים ומקלות. ההמון גידף וקילל, הם הגיעו אל הבית הראשון והוא כבר עלה בלהבות. איתה בבית היו רק שתי אחיותיה הקטנות, לא היה לה יותר מדי זמן, ההמון הפתיע אותה והם היו קרובים מאוד. היא אחזה בידיהן של שתי האחיות ורצה שפופה אל עבר השיחים הקרובים, מעמיקה לתוך הסבך, מקווה שאיש לא מבחין בהן.

מהמסתור בלב השיחים יכולה הייתה לראות חלק מהמתרחש. היא הסתה את אחיותיה הקטנות ומנעה מהן להסתכל בזוועות. כשראתה את ההמון מתנפל על שלמה אחיה, כסתה את פיה מבועתת והתאמצה שלא לפלוט זעקה. מיד אחר כך אחזה בידן של שתי האחיות כדי להרגיע אותן ואולי כדי להרגיע את עצמה.

היא נשארה במחבוא מספר שעות עד שראתה את ההמון עוזב, לוקח עימו כל מה שיכול היה לבזוז ומשאיר אחריו הרוגים, פצועים, הרס ובתים שרופים. אחיה שלמה זקס היה אחד מקורבנות הפוגרום.

הפוגרום שכנע את נחמה שהאנטישמיות היא הבעיה המרכזית, לבעיה הזו, החליטה יש רק פתרון אחד – הציונות. היא עזבה את ביתה מיד אחריו, גנבה גבולות ברגל וברכבות, הגיעה לוורשה ועבדה שם כמה חודשים כמורה לעברית ומשם הגרה לארץ ישראל.

1926 - 192 8
מרדכי זקס החליט להגר לארץ ישראל בעקבות אחותו הגדולה ממנו. הוא אסף פרוטה לפרוטה. האחיות אידה (מברוקלין) ונחמה (מארץ ישראל) שלחו כל מה שיכלו. באמצעות כל מה שאסף הצליח לקנות כרטיס להפלגה. חלק גדול מהדרך לנמל עשה ברגל ועתה נשארו לו עוד כמה קילומטרים אחרונים. עגלה עברה לידו והוא ביקש הסעה, כשסיפר לבעל העגלה היהודי, שהוא בדרכו לארץ ישראל, היהודי התנדב להסיע אותו ללא תשלום ממש עד לפתח הנמל. נותרו לו כמה פרוטות וכמה שעות עד ההפלגה. את הזמן הזה ניצל כדי לקנות ככר לחם אחת, ככר הלחם הזו הזינה אותו מספר ימים, כל משך ההפלגה מאודסה ליפו. מיפו פסע ברגל לרמת גן בכדי למצוא את אחותו. מכיוון שלא הכיר את הסביבה הצטייד לביטחונו האישי במקל גדול. בדרך עבר ליד המושבה המטופחת שרונה, אחר כך חצה ברגל את הערוץ היבש של הנחל הנקרא היום איילון. ברמת גן איתר את אחותו נחמה ובעלה חנוך. השניים התגוררו בצריף עלוב ומאולתר שחנוך בנה מכל הבא ליד.

ב-1927 נחמה וחנוך פנו להקים את המושב כפר יהושוע בעמק יזרעאל ואילו מרדכי עבר לחדרה. בימים הראשונים בכפר יהושוע, נחמה ומשפחתה סבלו חרפת רעב. היה זה מרדכי שאחת לכמה ימים היה רוכב על הפרד שלו כל הדרך מחדרה לכפר יהושוע, נושא עמו ככר לחם עבור אחותו ומשפחתה.

ב-1928 המשפחות של מרדכי ושל נחמה עברו לגור ביחד, המשפחות הראשונות והמייסדות של כפר ברנדייס ליד חדרה. המשפחות גרו בצמידות בכפר הקטן, רק גדר ברזל דקה הפרידה בין נחלותיהן.

קיץ 1968 - ישראל
האוטובוס המיושן הזדחל בכבישים הצרים, כל הדרך משדה התעופה בלוד לעבר חדרה, עובר בדרכו על פני שדות וכפרים, פרדסים וערים, חולף על פני שדרות ארוכות של אקליפטוסים ענקיים. אידה או בשמה המקורי חייקה ספרה את הדקות עד לסיום הנסיעה. כשהאוטובוס הגיע לחדרה היא נאלצה להמתין לקו 11 וגם זה הגיע בעצלתיים והזדחל לו עד שהגיע לבסוף לתחנה שבה ירדה. האוטובוס נסע והשאיר אותה עומדת בחול בתוך ענן אבק עם המזוודה עמוסת המתנות. אידה הרימה את ראשה, מולה מעבר לכביש הצר, מרחק של מטרים ספורים בלבד, עמדה, נשענת על שער ביתה, אחותה נחמה, האחות שאותה לא ראתה חמישים וחמש שנים.

מוקדש לסבתי היקרה נחמה זקס ז"ל (1900-1975) ולכל צאצאי משפחת זקס.

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר ומייסד Yedaat - עצי יוחסין.

מומחה לבניית עצי יוחסין ואיתור שורשי משפחה. בעל ניסיון רב ומגוון בבניית עצי יוחסין הכוללים אלפי אנשים.

אביעד מוגדר כ Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את עץ היוחסין העולמי.

אביעד מרצה מנוסה ובקיא המעביר את ההרצאות בצורה קלילה, ברורה ומלאת הומור. הרצאותיו מועברות בארגונים, בגופים קהילתיים, בחוגי בית, בחוגי העשרה למבוגרים ועוד.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

בפני כיתת יורים

Sun, 20 Mar 2022 12:57:02 GMT

"נגמר לך המזל בוריס יוסיפוביץ' " הוא אמר לעצמו בקול רם "והיה לך המון מזל. הרבה יותר מאשר למיליונים. כמה שנים טובות וחתיכת מלחמה, כל הזמן הזה המזל שיחק לטובתך. עכשיו הוא כנראה נגמר. דווקא כאן בברלין על אדמת גרמניה. דווקא אחרי שהמלחמה נגמרה. עכשיו הוא נגמר, המזל."

כיתת היורים סיימה את תרגוליה והכנותיה. שעה ארוכה נשמעו הפקודות שוב ושוב. "הצג, הכתף, הרם, טען... אש". הפקודות נשמעו היטב בתוך התא הצר שלו. פקודות שכל מטרתן הייתה הכנה לקראת ההוצאה להורג שלו. "האנטישמים, עושים את כל ההכנות מתחת לחלון שלי, מצאו עוד דרך לענות אותי, הנבלות" . אמר האיש שלא ניבל את פיו מימיו. האיש שנבלות הייתה הקללה הגרוע ביותר באוצר המילים שלו.

"אולי גרישה לא העביר את המכתב" חשב לעצמו ומיד פסל את האפשרות. "גרישה לחם לצדו כל הדרך לברלין. גרישה לא היה עושה דבר כזה. ואולי הגנרל קונסטנטינוביץ' לא נמצא במפקדה" התחלחל וזיעה קרה הציפה אותו "אם זה המצב אני אבוד. אם הגנרל היה מקבל את המכתב הוא לבטח היה עושה משהו. הגנרל הרי חייב לי והוא אפילו הצהיר על כך קבל עם ועדה. עכשיו הזמן הולך ואוזל. ההוצאה להורג מתקרבת ותיכף יירו בי למען יראו ויראו, אחרי פסק דין של חבורת אנטישמים. מכל הסיבות בעולם יירו בי דווקא בגלל הסיבה הזו".

קיץ 1941 – חמש שנים קודם

כמנהגו מדי פעם, בוריס בילה את הלילה עם חבריו וחברותיו לתנועה הציונית בריגה, כמה מאות מטרים מהבית. החברים צחקו, דברו על פלשתינה ועל המלחמה עד אור הבקר.

לפנות בקר נשמעו מספר פיצוצים והחבורה השתתקה. מהר מאוד נשמעו רעשי מנועים הולכים וקרבים. האדמה רעדה כשעשרות טנקים גרמנים החלו לנוע ברחובות. הם הביטו בשיירות הארוכות מבעד לחרכי התריסים המוגפים. אחרי הטנקים נעו עוד כלים משוריינים ואחריהם חיילים רגלים שהלמות צעדיהם נשמעה היטב למרחוק.

"מה עושים עכשיו? כשהנאצים כבר כאן" עלתה השאלה מכל עבר.

"לא מחכים דקה. בורחים לרוסיה מיד לפני שאלו יתארגנו" ענה בהחלטיות יעקב, מנהיג החבורה. "בלי תעודות. שאף אחד לא ידע שאתם יהודים" הוסיף בלחש.

בוריס היה הראשון להחליט. הוא יצא מהבית בלי שהיות, נמלט לכיוון מזרח כשרק מעיל קל לגופו, לא הספיק אפילו להיפרד מבני משפחתו. בדרכים לא דרכים, אחרי תלאות אין ספור, מתחת לאף של הגרמנים ותחת הפצצות בלתי פוסקות, הגיע אחרי מספר חודשים למוסקבה.

אנשי שירות הבטחון הסובייטי עצרו אותו מיד, מישהו הלשין. הוא הושלך אל תא מצחין בכלא. למחרת הובא לפני חוקר. הוא סיפר שהוא יהודי, סטודנט להנדסה, פירט לגבי מוצאו ועל הידע שלו באנגלית וגרמנית. "חכם יהודי" אמר החוקר ביובש ושלח אותו חזרה לתאו. שבוע לאחר מכן מצא את עצמו בקורס הכשרה לקצונה של הצבא האדום. הוא סיים את הקורס בהצלחה כמו כולם רק שהוא בקושי הבין על מה מדברים. הוא לא ידע רוסית.

ימים ספורים לאחר סיום הקורס, מצא את עצמו הקצין הצעיר בוריס יוסיפוביץ' כמפקד מחלקת רובאים בחזית.

***

שקשוק המפתחות בדלת התא ניער אותו ממחשבותיו. בפתח עמד מפקד הכלא של הצבא האדום בברלין.

"מאיור יוסיפוביץ'" הוא הצדיע "בעוד שעה קלה, תוצא להורג לפי החלטת בית הדין. האם יש לך בקשה אחרונה? מאיור?"

בוריס כמעט ואמר נואש אבל המלחמה הארוכה למדה אותו לא להרים ידיים. הוא חייב להרוויח זמן חשב לעצמו. אבל איך? פתאום הבזיקה במוחו מחשבה.

"קפיטן ולסק, תודה רבה לך. אני מבקש להביא לי רב יהודי. להתפלל. זה מאוד חשוב אצלנו" ענה בארשת פנים רצינית.
עברו שנים מאז ראה לאחרונה רב, לא היה לו מושג מה יאמר לרב כזה אבל כל זה לא היה חשוב. בוריס קיווה שפרק הזמן הזה יאפשר לגנרל קונסטנטינוביץ' לשלוח איזה סימן. הגנרל הרי חייב לו את חייו.

"בהחלט" אמר הקפיטן ולסק. "אשלח לכאן רב יהודי".

***

בוריס נשאר שוב לבד נעול בתאו. הוא חשב על המסלול המפותל שבמהלכו התוודע למי שהינו היום הגנרל קונסטנטינוביץ'. האיש שיכול להשאירו בחיים אם רק ירצה בכך. חיים תמורת חיים.

האם היום היה נוהג אחרת באותה תקרית? האם היום היה מרסן את עצמו במצב דומה? בעיני רוחו ראה שוב את התקרית בבהירות מוחלטת. זה היה היום השלישי שלו כמפקד מחלקת רובאים. הוא עמד בפני חייליו. תדרך אותם לפני התקפה על עמדת אויב. מנסה לעודד קבוצת חיילים שרבים מהם לא ישובו מההסתערות המטורפת הזאת. הוא לא אמר הרבה אבל הרוסית הקלוקלת שלו הכשילה אותו שוב ושוב. חייל בשורה הראשונה סינן בקול מול פניו "יהודון שאפילו לא יודע את שפת המולדת לוקח אותנו לקרב. אנחנו לא צריכים יהודון שלא יודע רוסית". כל המחלקה שמעה את הדברים. הוא הפסיק לרגע את דבריו והביט בחייל. "אחד כזה יכול לירות בי במהלך ההסתערות" עברה המחשבה בראשו. הוא שלף את אקדחו וירה בראשו של החייל החצוף מטווח אפס.

בתוך יומיים נשלח לגלות בגדוד של קונסטנטינוביץ', זה היה עונשו על הירי בחייל. בתוך שעות מעטות מרגע הגיעו, הבין בדיוק לאן נשלח. כל הלוחמים בגדוד היו פושעים, עבריינים, עריקים ושאר מופרעים. קראו להם "מגלי מוקשים" וכשמם כן הוא. שלחו אותם כבשר תותחים לפני כל התקפה על מנת שיהרגו ויחשפו את עמדות האויב. כדי לחסוך בחיי החיילים הטובים.

התקפה ועוד התקפה, המזל שיחק לבוריס שוב ושוב. מימין ומשמאל אנשים נהרגו ואילו הוא נותר בחיים. בתוך מספר חודשים הפך לאחד מוותיקי הגדוד. כל השאר פשוט נהרגו או נפצעו אנושות. כך התגלגל לאותו יום נמהר בסוף 1942.

הגרמנים תקפו בהפתעה מוחלטת בשעות הבקר המוקדמות. הפגזה מדויקת חיסלה כמעט את כל הגדוד. מיד לאחר ההפגזה החלה הסתערות רגלית. עמדת הפיקוד חטפה פגיעה ישירה. הוא דילג לשם, קופץ ממכתש פגז אחד למשנהו. מפקד הגדוד, קונסטנטינוביץ היה מוטל ליד העמדה פצוע ברגלו. החיילים שנותרו בחיים ניסו להשיב מלחמה אולם הגרמנים היו רבים מהם וחיסלו במהירות כל ניסיון התנגדות. בוריס העמיס את קונסטנטינוביץ' על גבו וזינק אחורה אל מכתש הפגז הקרוב, מיד אחר כך החל לרוץ לאחור אל המכתש שאחריו. הפצוע שנשא על גבו הכביד עליו מאד וכל דילוג כזה הפך קשה יותר ואיטי יותר. גרמנים התקדמו מימינו והוא ירה לעברם פוגע בכמה מהם. שלושה קפצו למכתש הפגז שזה עתה נטש והוא ידה לעברם רימון. בין לבין אלתר חבישה שתאט את זרימת הדם מרגלו של המפקד. לא נותרו לו רימונים והתחמושת הלכה ואזלה. בגופו גונן על קונסטנטינוביץ', יורה כדורים בודדים ורק בגרמנים הקרובים ביותר. המצב נראה נואש לחלוטין. הגרמנים התקרבו מכל עבר והכדורים שרקו סביבו, סנטימטרים ממנו. כשהכל נראה אבוד שמע לפתע שאון טנקים מוכר.

"טנקים שלנו" צעק באוזנו של קונסטנטינוביץ' שכמעט איבד את ההכרה. הטנקים, שנקלעו למקום במקרה הדפו את הגרמנים במהירות. בוריס העמיס את קונסטנטינוביץ' על אחד הטנקים ודהר אתו אל המרפאה הקרובה. ביד אחת אחז בזיז בולט בטנק וביד שניה מנע ממפקדו ליפול ממפלצת הפלדה הדוהרת. כשהוריד אותו במרפאה, הצליח בקושי למסור אותו לידי החובשים. הוא צנח על האדמה באפיסת כוחות.

***

מפקד הכלא לא הצליח למצוא רב. הוא מצא חייל עם קשר כללי ליהדות ושניהם ניסו להיזכר ביחד במילים של תפילת שמע ישראל. לבסוף אמרו בצוותא בקול רם את מה שהצליחו לזכור.

"שמע ישראל ה' אלוהינו, אדוני אחד..."

החייל סיפר לבוריס על תלאותיו ועל קורות משפחתו. כל רגע היה יקר ובוריס ניסה לדובב אותו ולהאריך בשיחה ככל האפשר.

***

הסבלנות של מפקד הכלא פקעה. שקשוק המפתחות נשמע בדלת שוב.

"הזמן נגמר מאיור יוסיפוביץ' ". הצהיר מפקד הכלא ולפקודתו שני חיילים אזקו את בוריס בידיו וברגליו. לאט לאט צעד מן התא החשוך אל שמש הצהריים המסנוורת.

בדרך חשב על גזר הדין. על הנסיעה הביתה. על ריגה כמו שמצא אותה אחרי המלחמה, ריקה מיהודים. על החורבות שמצא. על הגילוי וההבנה שכולם נרצחו. על השכן הזקן שסיפר לו איך הובילו את אביו הנכה על גבי עגלת ילדים אל הכיכר שבה נאספו המיועדים להשמדה. על שכנים נוספים שספרו על קצין גרמני מלגלג שירה באביו בראשו בלב הכיכר מתוך שעשוע. השכנים ספרו על צחוקו המתגלגל של הגרמני מיד אחרי שירה, צחוק מרושע שלא ישכחו כל ימי חייהם ועל החזרה שלו לברלין. ההליכות שלו ערב אחר ערב, לבוש בבגדי אזרח גרמני, למועדונים של הגרמנים, השיחות שלו פנים אל פנים עם הרוצחים המתועבים, אלו שהתפארו בפניו שוב ושוב על רצח יהודים כזה או אחר, על אונס או על שוד. בסוף הם דנו אותי למוות על עשרים ושמונה פשעי מלחמה. על עשרים ושמונה גרמנים נבלות שהוצאתי להורג. אפילו לספור הם לא יודעים האנטישמים...היו ארבעים ושניים בדיוק. חייך בליבו.

התהלוכה הגיעה ליעדה. בוריס נקשר אל העמוד בידיו וברגליו. הוא סירב לכסות את ראשו ולכן נקשר סרט על עיניו. כיתת היורים צעדה בקצב אחיד למקומה וקבלה את הפקודה לעמוד. מפקד הכתה נתן את הפקודה "הצג" ומיד אחריה את הפקודה "הכתף".

***

גרישה דהר על האופנוע בשיא המהירות. בתיקו היה מונח המכתב של הגנרל, מכתב שיכול להציל את בוריס. שעות ארוכות רדף אחרי הגנרל וקציני המטה שלו עד שהמסמך הוכן ונחתם. בלהט ההתרוצצות שכח למלא דלק במיכל וזה היה כמעט ריק. הוא ידע שזה לא הזמן המתאים לחפש דלק, כל שניה יקרה, ההוצאה להורג אמורה להתרחש בכל רגע. הוא דהר על טיפות הדלק האחרונות כנגד השעון. בהתקרבו ראה את הכתה עומדת מול בוריס ולא ידע אם פסק הדין כבר בוצע. תוך כדי לחיצה על הגז והגברת המהירות שאג בקול גדול "לאאאאאאאאאאא". כעבור מספר שניות, עצר את האופנוע בחריקת בלמים ליד כתת היורים.

תהליך ההוצאה להורג נעצר שניות ספורות לפני שנורה הכדור הראשון.

***

בוריס עלה לישראל ב 1972 עם אשתו ושני ילדיו. הוא נפטר בשיבה טובה במודיעין כשסביבו ילדיו ונכדיו.

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.

אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

אפריאט - שם משפחה

Sun, 09 Jan 2022 17:25:27 GMT

מספר פעמים במסגרת מחקרי עץ משפחתי ובניית אילן יוחסין נשאלתי בנוגע לשם המשפחה אפריאט - צורות כתיבה אפשריות - - Affriet, Afreat, Afriat, Afriate, Aphriat איזו אגדה מסתתרת מאחורי השם הזה ומה המשמעות שלו?

השם אפריאט נפוץ בקרב יהודים יוצאי מרוקו ואלג'יריה. הוא נכתב בעברית ובאנגלית במגוון צורות אולם זהו בעצם אותו שם.

ע"פי המסורת של יהודי איפראן (מרוקו), אבותיהם הגיעו לאזור זה במרוקו אחרי גירוש עשרת השבטים, מיד לאחר חורבן בית ראשון והינם צאצאים של שבט אפרים ומכאן השם לגרסתם.

מעניין שהאגדה הזו מועברת מאב לבן לא רק בקרב היהודים אלא גם בקרב השבטים המקומיים בסביבה.

יצויין כי השם אפריאט אינו יחודי ליהודים וגם מוסלמים תושבי מרוקו נושאים אותו.

אנשים מפורסמים בעלי השם אפריאט:

הרב יהודה בן נפתלי אפריאט הנהיג קבוצת יהודים שנהרגו על קידוש השם באיפראן ב 1755
בסוף המאה ה 18 – מסעוד אפריאט כיהן כרב ראשי במרוקו.
הסוחר יוסף אפריאט שנולד באיפראן היגר ללונדון ב1809. אחייניו ניהלו את החברה המרוקאית החשובה ביותר בלונדון "דה אתאי אפריאט" חברה שעסקה במסחר בתה.

סיכום

יתכן שהשם אפריאט נובע משמו של שבט אפרים המקראי ויתכן שזהו שם מקומי, החוקרים חלוקים בעניין זה ועדיין לא נמצאה הוכחה לכאן או לכאן.

מקורות

בית התפוצות מאגר שמות משפחה
A Dictionary of Jewish surnames from Maghreb – Alexander Beider p. 302
Sephardic Genealogy – Jeffry S. Malka p. 33

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.

אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

PAPO - SURNAME

Sun, 09 Jan 2022 17:24:28 GMT

Preface

The source of the surname Papo (פפו) or Pappo (פאפו) intrigued me since childhood. Nobody in my family was able to provide a decent explanation for the meaning of the name.

My father (RIP) carried this surname and Hebraized it upon immigrating to Israel. My father’s family was considered a Sephardi (originated in Spain) family. I found hard evidence for my family members attending the Jewish synagogue in Ruse (Русе, Rusçuk), Bulgaria. Nonetheless, the name doesn’t appear on the list of families who are “entitled” to a Spanish passport due to their Spanish origins.

Moreover, the name doesn’t appear on the extensive database holding tens of thousands of surnames at the Museum of the Jewish People - Beit Hatfutsot website.

So, what is the source of this surname?

The source

I found the first documentation for the name at the Spanish institute Sol del Rev. Catolico. The first mention of the name there appears in 1466 and according to the documentation, the source is the word Papos – grandpa in Greek. In 1466 it also spelled Papa.

According to the researcher Rosanès, the name Pappo is typical to Jews that lived in the Balkan area since the days of the Roman Empire. During the Roman and Byzantine times, the Jews spoke Greek. I would like to state that those Jews attended synagogues called “Romaniots”, i.e. the remains of antient communities from the times of the Roman emperors (Encyclopedia of the Diaspora – Bulgarian Jews – page 29).

If so, I have a few questions unanswered:

Why was my father’s family considered to be a Sephardi family?
Why did his family speak Ladino?
How come all the man of the family attended a Sephardi synagogue?

The explanation begins with the Spanish exile, dated back to 1492, when the banishment of Jews from Spain begun. In the following tens of years, waves of Sephardi Jews immigrated to the Balkan. As part of this process, the “Romaniots” Jews became a minority and gradually assimilated in the massive majority of Jews arriving from Spain. As this process accelerated, the ancient “Romaniot” communities disappeared.

A few words about geography – the Jews carrying the surname Pappo were found around Bulgaria, in the cities Belgrade and Sarajevo, as well as in Turkey.

Summary

The name Pappo comes from Greek – meaning grandpa or old man and characterizes Jews who lived in the Balkan since the times of the Second Temple.

The author

The author - Aviad Ben Izhak (Lieutenant-Colonel), former commander of the Military Computer Science School (Mamram).

Specialist in creating genealogies and locating family members and roots. Seasoned in creating genealogies that include thousands of people.

Aviad is the founder of Yedaat – Genealogy and Family Trees .

The Surname Afriat

Sun, 09 Jan 2022 17:14:48 GMT

Introduction

Whether you intend to write someone’s life story or try to assist a relative in searching the family history, you want to maximize your efforts and achieve the best result.

Attached are a few tips that might help you improve the documentation of your family history.

Please bear in mind the most common phrase “for years, I didn’t care and when I started caring, there was no-one left to ask”. You have the power to preserve the information and pass it on to future generations.

Research

Oftentimes, the information we possess is incomplete and/or inaccurate. It is highly recommended to check your “version” with other relatives. This is one of the best ways to reveal new and additional information, that adds important details we were not aware of.

Remember that people you can contact now will not live forever, so don’t procrastinate your research and data crossing.

I recommend uploading and saving all your results to a dedicated computer file.

Photos and more

All families keep photos of family members from their different stages in life. Sometimes, photos are not marked, so we are not sure who is in the picture and if a person that appears in one also appears in another, just from a different stage in life.

I recommend writing exactly who is in each picture, from left to right or from right to left, top to bottom, and state the order. If you have the information on when and where the picture was taken, state that too.

Paper albums might burn or wear-out, so scanning the important photos is highly recommended.

Some families even have voice recordings of family members, and it would be wise to save those in a digital computerized format as well.

Documents

Documents, certificates etc. have great importance. They contain exact and accurate information on events in a person’s life, such as place of birth, residence, marriage, death, etc.

When documenting your family history, try to recover as much meaningful information as possible from the documents.

Scanning the documents and saving them in a digital computerized format is highly recommended.

Sketches and charts

Many life stories contain information that was crystal clear to the writer, but with time passing by, the readers might find it hard to understand and make sense of it. For example, “my uncle Izhak was…” or “my grandfather Joseph used to…”

The reader will start wondering which side of the family did this uncle belong to? Was he the brother of the father or the mother? Same questions will rise on other people.

The best way to convey such information is using the following:

Draw simple and clear sketches and the family tree
Make sure the sketches depict the ties in a clear manner
State important information regarding the people in the sketches.

Creating a family tree

Drawing your family tree on a piece of paper is complicated, limited and involves complex graphics.

There are quite a few programs that allow simple computerized and automatic design of a genealogy .

When coming to select a tool, creating the tree and taking all important issues into consideration, please see another article of mine under Tips to Creating a Family Tree .

It is always a good idea to upload the data to the internet in a computerized way.

Uploading the data to the internet provides the following benefits:

Connection to data provided by other people
Connecting and adding details from existing databases
Exposure to remarks and insights of additional people
Connecting and enrolling relatives to the documentation task.

Please remember the tree should be accessible to family members abroad, so it is recommended to keep all information in English, to better the communication with such relatives.

Databases
The following is a list of computerized tools that allow databases which include billions of lists from all over the world. Some are paid databases. If
you wish to expend your family tree, please take into consideration that charges might apply.

Nonetheless, there are free online databases, to name a few:

ANU Museum of the Jewish People
Yad Vashem
Israel State Archives

Information backup and saving

As stated before, it is extremely important to organize all data and save in on a computer. Make sure you save photos, audio files, sketches, drawings, documents, text files, etc.

Computers are exposed to problems and viruses, so make sure you backup all your data, to verify it doesn’t get damaged to disappear. Consider saving a backup with another family member.

The author

The author - Aviad Ben Izhak (Lieutenant-Colonel), former commander of the Military Computer Science School (Mamram).

Specialist in creating genealogies and locating family members and roots. Seasoned in creating genealogies that include thousands of people.

Aviad is the founder of Yedaat – Genealogy and Family Trees .

אמריקה

Sun, 05 Dec 2021 09:33:28 GMT

1924 וורשה, פולין

מרים גוט התרגשה כילדה קטנה, למרות שכבר לא הייתה ילדה וגם לא קטנה.

היא עמדה ראשונה בתור מול המשרד, המשרד שינפק לה בעוד רגע קט את האשרה המיוחלת, האשרה שתיקח אותה לאמריקה.

בלילות האחרונים נדדה שנתה, המחשבות על אמריקה שגעו אותה. אבל כל זה כבר לא חשוב, נותר רק לאסוף את האשרה, לעשות את הצעד האחרון ומאמץ של שנתיים יגיע לסיומו. מכאן תמהר לרכבת ומשם לאוניה והנה אמריקה, תתכונני, עוד מעט אני מגיעה. היא הושיטה את ידה אל הכיס הפנימי, המוסתר היטב של המעיל ומששה את הכרטיס להפלגה בפעם המי יודע כמה.

שנתיים היא חשבה לעצמה, ואיזה שנתיים, כמה דברים קרו במהלך השנתיים האלה.

זה התחיל מהשידוך. שידכו לה את אבהרמ'ל, אביה ואבי החתן סיכמו את כל הפרטים, כאילו שהיא איזו פרה שעושים לגביה עסקה. היא ידעה מי זה אברהמ'ל אבל לא פגשה אותו מעולם. הוא נחשב לאחד האברכים הנחשבים בעיר וכל הפרטים כבר סוכמו, אבל היא חשבה אחרת וסרבה להינשא לו. דבר שלא נשמע כמוהו בקהילה החרדית, הקשוחה שבה חיה. היא לא רצתה את אברהמ'ל ולא רצתה לחיות בוורשה השנואה עליה, היא חלמה על אמריקה. מול עיניה עמדו תמונות שראתה פעם בעיתון כלשהו, תמונות של בתים גדולים, רבי קומות. לשם רצתה להגיע, זה היה החלום שלה. אביה רתח מזעם על הסירוב לשידוך, המשפחה כולה הייתה כמרקחה, מצעד של דודות ובנות דודות ניסה לשנות את דעתה, כל אחת בדרכה, אבל היא בשלה, מסרבת בכל תוקף. השידוך בוטל, הבושה הייתה קשה מנשוא, עולמו של אביה, חרב עליו והיא נזרקה מביתה כשרק בגדיה לעורה. איש מקרובי משפחתה לא העז לדבר איתה, כשעברה לידם הם הפנו את ראשם כאילו שאינם מכירים אותה. הנידוי היה מוחלט. בגיל עשרים בערך מצאה את עצמה לבד, מנותקת מכל מה שידעה והכירה, מנותקת ממשפחתה ומהקהילה. הנה, היא חייכה לעצמה, עברו שנתיים, שנתיים של מאבקים ועבודה קשה, שנתיים אין סופיות במתפרה הטחובה במרתף העלוב ועכשיו, אחרי שאספה פרוטה לפרוטה, עכשיו היא בדרך לאמריקה.

התור הלך והתארך, אנשים התאספו מסביב, שקועה במחשבותיה וחלומותיה, כמעט שלא שמה לב למתרחש סביבה.

היא הציצה בשעונה, מחכה בקוצר רוח שהמשרד יפתח. בימים האחרונים מכרה וחילקה את כל רכושה, את כל מה שאספה בשנתיים האחרונות, כל מה שנותר לה היה צרור עכשיו במזוודה אחת, מזוודה שאיתה תתחיל את חייה ביבשת החדשה.

הפקידים לא מיהרו לפתוח את המשרד, נהנים מעוד כמה דקות של שקט לפני שיתחיל יום עבודתם. מרים הרימה את ראשה והביטה סביב אל האנשים העומדים בתור. ממש לידה עמדה משפחה של יהודים, הם דברו אידיש והיא חייכה אליהם, מתקשה להסתיר את האושר הנסוך על פניה. האיש המבוגר, כנראה אבי המשפחה חייך אליה, לידו עמד גבר צעיר, בגילה, היא חייכה גם אליו והוא הסמיק, משפיל את עיניו.

"איציק וינטר, בני" פנה אליו המבוגר "אתה יכול להגיד שלום לגברת הנחמדה"

"אני לא גברת, מרים זה מספיק, מרים גוט" היא ענתה באידיש.

"אני דוד וינטר וזה בני איציק ואלו האחיות של איציק, הוא הציג בפניה שתי בנות צעירות וזו אשתי מלכה וינטר, הנה את מכירה את כל המשפחה, חוץ מדבורה, הבת הגדולה...." אמר ונאנח. מרים הספיקה להחליף איתם כמה מילים עד שהמשרד נפתח.

דוד וינטר חיכה ליום הזה חודשים רבים. היום הזה הגיע סוף סוף. הכל מסודר. הוא לוקח את כל המשפחה לפלשתינה. רק דבורה הייתה חסרה, דבורה שתמיד חייבת ללכת בדרכה, דבורה שמרגע שהחליטה משהו, שום דבר לא יזיז אותה.

הרעיון לנסוע לפלשתינה עלה בליבו כשקרא את הספרון של הרצל על מדינת היהודים, באותו יום גמלה בליבו ההחלטה. שכניו קראו לו משוגע. המשוגע שנוסע לפלשתינה כשכולם נוסעים לאמריקה אבל הוא נדבק בחיידק הזה והיה נחוש בדעתו.

"אחר כך אתה מתפלא על העקשנות של דבורה" תחזור ותטיח בו מלכה אשתו "כולם נוסעים לאמריקה ואתה נוסע ליפו, מעניין מאיפה דבורה ירשה את העקשנות הלא מתפשרת הזאת"

כבר כמה שבועות ניטש הוויכוח במשפחת וינטר, דוד ומלכה מתעקשים שכל המשפחה תיסע ביחד ואילו דבורה בשלה. דוד השיג אשרות כניסה לפלשתינה עבור כולם, שלטונות המנדט הבריטי הנפיקו עבורם סרטיפיקטים, אבל דבורה מסרבת להצטרף, היא מתעקשת לנסוע לפלשתינה עם חבריה לתנועה ולא "עם אבהל'ה ואמה'לה".

"רק עד יפו" התחנן, אחר כך בפלשתינה תצטרפי לחברים מהתנועה, הוא עשה את הניסיון האחרון אבל היא בשלה. "נפגש בפלשתינה, אני נוסעת עם הקבוצה מחר ואחכה לכם שם". פסקה ולא נתנה לו שום סיכוי.

דוד וינטר עמד מול הפקיד ואסף את אשרות הנסיעה של משפחתו.

מרים גוט נגשה אל הפקיד ובקשה לקבל את האשרה שלה.

הפקיד הרים את ראשו "הגברת לא קוראת עיתונים? זה פורסם כבר אתמול" הוא אמר "אין אשרות לאמריקה"

מרים חשבה שהיא מתעלפת, כמעט כל חסכונותיה הושקעו בכרטיס להפלגה ....... כל החלומות שלה על אמריקה.........., זה לא יכול להיות.......

"מה זאת אומרת אין אשרות לאמריקה? יש לי כרטיס להפלגה" אמרה והציגה את הכרטיס בפני הפקיד.

"אמריקה, סגרה את השער לפני כמה ימים, הם לא מקבלים יותר מהגרים. אין ויזה לאמריקה"

"אבל זה לא יכול להיות............" בעיניה עמדו דמעות "יש לי כרטיס להפלגה"

"גברת יקרה, אין ויזות לאמריקה. המצב שלך עוד טוב, יש אלפי אנשים שנמצאים עכשיו בים על אוניות, הם לא יודעים שיגיעו לשער נעול. מה יעשו כשיגיעו? מי יודע. מצטער, גברת" אמר ופנה אל הבא בתור.

מפיה של מרים נפלטה זעקת שבר, ואליה התלווה בכי תמרורים. בקושי רב, הצליחה לפלס דרך לספסל הקרוב ולהתישב, מפחדת שתתעלף ותאבד את הכרתה. כל כך שקועה הייתה בבכי, עד שלא שמה לב לכך שכל הנוכחים, מסתכלים רק בה.

דוד וינטר, הבחין במתרחש, הוא שמע חלקים מהשיחה והבין מיד מה קרה. הוא היה הראשון לגשת אליה. הוא התיישב לידה והגיש לה מטפחת מבהיקה, מגוהצת. משפחתו התאספה סביבם. הבנות ניסו לעודד את רוחה. יצחק עמד מהצד.

***

הכלה פסעה אל חופתה בסמטה החולית, המובילה אל בית העם, כיוון שלא היו לה קרובי משפחה בסביבה, היו אלו האחיות של החתן שליוו אותה, פוסעות לצידה, אוחזות בשולי השמלה כדי שלא תיגרר על פני החול. היא פסעה לתוך האולם, הדיבורים פסקו והקהל מחא כפיים. לפני החופה נעצרה והמתינה. החתן פסע לעברה וכיסה את פניה בהינומה, פניו סמוקות מהתרגשות. הוא הוביל אותה אל החופה בחיל ורעדה.

הרב התחיל בטקס הקידושין.

מרים לחשה לדבורה וינטר העומדת לימינה "נו מה את אומרת? במקום אמריקה, מצאתי את חדרה, ומי יאמין אפילו חתן מצאתי, איציק וינטר, הכל בזכותך אחות, הכל בזכות זה שפינית את הסרטיפיקט, את עם התנועה שלך..."

דבורה לחצה את ידה בחום. היא סיננה בקול כדי שאביה ישמע "הכל בזכות העקשנות הזאת של דבורה, עקשנית שלא ברא השטן...זאת עם התנועה שלה...."

הרב הרים את עיניו והפנה אליהן מבט, מרים ודבורה כבשו בכח את צחוקן, דוד ואיציק וינטר חייכו חיוך קטן.

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.

אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

לודז' פולין - רקע וטיפים למחקר משפחתי

Sun, 14 Nov 2021 09:29:33 GMT

ידוע שקהילת יהודי לודז' היתה אחת הקהילות היהודיות הגדולות בפולין. בתקופה מסוימת היא היתה שניה לוורשה בלבד מבחינת מספר היהודים.

ההיסטוריה הקצת יותר רחוקה ידועה פחות וחשובה מאד. בהמשך המאמר תמצאו רקע על הקהילה וטיפים חשובים למחקר ובניית עץ משפחתי.

הקהילה היהודית בלודז' נוסדה בשנת 1806 עד ידי 58 יהודים בלבד והתפתחה בקצב מסחרר!

שימו לב לנתונים:

בשנת1827 חיו במקום כ 400 יהודים מתוך אוכלוסייה של כ-2,800 נפש
בשנת 1857 מספר היהודים הגיע ל-3,000
בסוף המאה ה 19 המספר קפץ ל-100 אלף
ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה מספר היהודים בעיר היה קרוב לרבע מיליון!

חשוב לציין שאל העיר הגיעו יהודים מקרוב ומרחוק. חלק גדול מהם הגיע מהעיירות והכפרים בסביבה אולם יהודים רבים הגיעו מערים אחרות, לעיתים מרוחקות מאד.

היהודים הגיעו מערים בפולין ובחלק מהמקרים גם מחוץ לפולין.

פגשתי במחקרי תיעוד על אנשים שהגיעו מערים ברוסיה ומצאו את מקומם ופרנסתם בלודז'.

קצב הגידול המסחרר הזה באוכלוסיית העיר וכמובן גם באוכלוסייה היהודית נבע מהתפתחות התעשייה ובמיוחד תעשיית הטקסטיל. היהודים תרמו תרומה משמעותית ביותר להתפתחות העיר.
אחד האנשים שהשפיעו בצורה מכרעת על ההתפתחות היה תעשיין הטקסטיל היהודי ישראל קלמן פוזננסקי.

לפני מלחמת העולם השנייה פעלו בעיר ישיבות, בתי ספר יהודיים ואפילו שלוש גימנסיות עבריות.

בתקופת הכיבוש הנאצי רוכזו בלודז' כ 200 אלף יהודים. חלקם הגדול הגיע מהעיר עצמה ומיישובי הסביבה. הדבר הפחות ידוע הוא שעשרות אלפי יהודים גורשו לגטו לודז' מגרמניה, אוסטריה, צ'כוסלובקיה ומדינות נוספות. יושבי הגטו, עבדו ברובם כעובדי כפיה במפעלי התעשייה, תוך שהנאצים מנצלים אותם לעשיית רווחים כלכליים עצומים.

טיפים לחיפוש מידע ומחקר עץ שורשים

יש לזכור שמשנת 1808 עד שנת 1825 – רישומי האוכלוסין נעשו על ידי הכנסייה, לא כל היהודים רצו להירשם בכנסיה והמידע מהתקופה הזו לא שלם.
חלק חשוב מהמידע נמצא בעשרות ספרי קהילה שמולאו על ידי היהודים במשך שנים רבות. ספרי הקהילה נתפסו בזמנו על ידי הנאצים אולם נשמרו והגיעו לבסוף לארכיון בלודז'.
הארכיון בלודז' מכיל המון מידע ורוב המידע נשמר בצורה טובה מאד. חלק נכבד ממנו שמור וזמין ב Jewish Gen.
בגטו לודז' – נדחסו כאמור כ 200 אלף יהודים – קיים תיעוד מעולה לגביהם – זמין ב Jewish Gen.
חלק מהבניינים שבהם התגוררו היהודים בשטח הגטו עדיין קיימים וניתנים לאיתור. צריך לזכור ששמות הרחובות השתנו אחרי המלחמה.
בית העלמין היהודי בלודז' הוא מהגדולים שראיתי – חלק גדול מהמידע קיים וזמין ב Jewish Gen. חלקים אחרים זמינים בבית העלמין עצמו ולעיתים מחייבים ביקור פיזי במקום.

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.

אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

GEDCOM File - Review and Use

Mon, 16 Aug 2021 12:24:23 GMT

Background and review

GEDCOM is the acronym for GEnealogical Data COMmunication, a protocol for data transfer between different genealogical software i.e., the data is imported from one software to another.

Each genealogical software has its own database structure, but the basic requirement of all genealogical software is the ability to import and export files using one common format – the GEDCOM format.

As anything else in the computer world, “homogenous” data transfer between software has its challenges. The different software save data using different methods and sometimes, issues arise when the data is “translated” from one software into another. Sometimes data held by software A is not supported by software B and therefore, will not be transferred altogether.

It is important to note that this format supports a variety of languages, so it enables saving, for example, surnames and first names in many languages – when the data is transferred in each of the languages in which it was written.

Use – what is it good for?

The most important use is backup. Backup assures all the information gathered is safely guarded. The need for backup can arise when there is damage to the computer, a serious error in the genealogy that requires retrieving previous versions, a need or will to move to another software, a need to connect associates to a research, and more.

Sharing – please bear in mind that most popular genealogical softwares are commercial and therefore, operate based on business considerations. A large number of researchers, trying to avoid dependency on commercial bodies, upload the information they gathered to non-commercial sites, such as ANU - Museum of the Jewish People, Wikitree, Jewish Gen, etc.

Uploading data online requires a few clarifications:

On one hand, uploading data online can expose information and some software events cause changes to the family tree. On the other hand, bringing the information to light usually generates a breakthrough. Remarks and additions of online users, as well as additional information that connects using this link, significantly contributes to the information gathered. You can never know who holds information and of what type. The undersigned encountered endless cases when “pieces of the puzzle” that were still missing following thorough research, were solved within minutes by an external body that shared their information online. In other words, it can be a case of ‘wisdom of the crowds.’

The way to enjoy all worlds is by saving the family tree on an independent software, isolated from the net, and uploading it online periodically, using some shared software. Such method enables full control over the information and prevents unwanted changes and additions, while allowing feedback and receiving additional information from other shared software users. In addition, just by uploading the information online, the entire body of users of the online tree can learn and acquire new knowledge from your research. Uploading a “private” family tree with a few thousands of names significantly contributes, directly and indirectly, to creating thousands of family ties. Please remember this method (using a personal software and uploading the information online periodically) somewhat doubles the work and requires constant updates of both family trees.

Summary and recommendations

For anybody engaged in genealogy, a GEDCOM file is a must, with great and even critical importance.

It is extremely important to frequently backup the data, based on the frequency and scope of changes made to the family tree. Furthermore, make sure you keep a backup away from the computer used for ongoing activity, on a cloud or somewhere distant.

It is highly recommended and important to publish family trees online, to enrich the private tree and the entire net community.

It is also recommended to upload family trees to non-commercial websites, to avoid dependency on business considerations.

The author

Aviad Ben Izhak (Lieutenant-Colonel), former commander of the Academy of Computing and Information Systems at the IDF (“Mamram”). Expert in building genealogical trees and family ancestry. Experienced in building family trees of thousands of people.

Aviad is a Geni curator – among the few in Israel who are certified to manage the world Geni genealogical tree.

Aviad is the founder of Yedaat – Genealogy and Family Trees .

Documenting the family history - Tips

Thu, 10 Jun 2021 14:17:51 GMT

Introduction

Whether you intend to write someone’s life story or try to assist a relative in searching the family history, you want to maximize your efforts and achieve the best result.

Attached are a few tips that might help you improve the documentation of your family history.

Research

Remember that people you can contact now will not live forever, so don’t procrastinate your research and data crossing.

I recommend uploading and saving all your results to a dedicated computer file.

Photos and more

Paper albums might burn or wear-out, so scanning the important photos is highly recommended.

Some families even have voice recordings of family members, and it would be wise to save those in a digital computerized format as well.

Documents

Documents, certificates etc. have great importance. They contain exact and accurate information on events in a person’s life, such as place of birth, residence, marriage, death, etc.

When documenting your family history, try to recover as much meaningful information as possible from the documents.

Scanning the documents and saving them in a digital computerized format is highly recommended.

Sketches and charts

The reader will start wondering which side of the family did this uncle belong to? Was he the brother of the father or the mother? Same questions will rise on other people.

The best way to convey such information is using the following:

Draw simple and clear sketches and the family tree
Make sure the sketches depict the ties in a clear manner
State important information regarding the people in the sketches.

Creating a family tree

Drawing your family tree on a piece of paper is complicated, limited and involves complex graphics.

There are quite a few programs that allow simple computerized and automatic design of a genealogy .

When coming to select a tool, creating the tree and taking all important issues into consideration, please see another article of mine under Tips to Creating a Family Tree .

It is always a good idea to upload the data to the internet in a computerized way.

Uploading the data to the internet provides the following benefits:

Connection to data provided by other people
Connecting and adding details from existing databases
Exposure to remarks and insights of additional people
Connecting and enrolling relatives to the documentation task.

Please remember the tree should be accessible to family members abroad, so it is recommended to keep all information in English, to better the communication with such relatives.

Nonetheless, there are free online databases, to name a few:

ANU Museum of the Jewish People
Yad Vashem
Israel State Archives

Information backup and saving

As stated before, it is extremely important to organize all data and save in on a computer. Make sure you save photos, audio files, sketches, drawings, documents, text files, etc.

Computers are exposed to problems and viruses, so make sure you backup all your data, to verify it doesn’t get damaged to disappear. Consider saving a backup with another family member.

The author

The author - Aviad Ben Izhak (Lieutenant-Colonel), former commander of the Military Computer Science School (Mamram).

Specialist in creating genealogies and locating family members and roots. Seasoned in creating genealogies that include thousands of people.

Aviad is the founder of Yedaat – Genealogy and Family Trees .

How did we end up with the surname we have

Thu, 10 Jun 2021 14:06:05 GMT

This article aims to answer many questions and remarks I received, while expending into further aspects of this vast area. This time, I will talk of surnames in general.

I will describe the main ways surnames were given, without covering all ways, since there are hundreds of thousands of “Jewish” surnames and full coverage is impossible.

One of the largest groups is based on the name of the father

This is the source of surnames such as Abrahamov, Abramson, Abrahams, Abramfor, and more.

The same is true for Yaakov – Yankelevich, Yaakobi, Kaufman and Koppel.

Lazarson (son of Lazar), Phillipson, Mendelson and more were created in a similar way.

One large group comes from the name of the mother

The former President of Israel Rivlin (Rivka), Tzirlin (Tzilla) and the Beilinson Hospital (Bella).

You might be surprised to find that Esterman is “husband of Ester” or that Perlman is “husband of Pnina/Perla”.

Dozens of surnames were given to Cohen’s and Levi's

Catz, Cohen, Cahana, Kagan, Kaplan, etc. Cohen and Kagan are actually the same name; H does not exist in Russian and therefore, Horovitz became Gurevich and even sometimes Garbuz.

Levi became Levy, Levit, Segal, Levin, etc.

Another large group is based on names of places

so many of them were long forgotten such that even the people that carry the surname don’t know it’s based on a certain village or town. Just a few examples – Sanaani (Sanaa), Huldai (Hulda), Florentine neighborhood in Tel Aviv (Florence), Martziano (Marseille), Elkalay (Alkale, there were two of those in Spain), and Warsofsky (Warsaw).

An additional group is based in occupations in different languages

So, what is common to Hadad, Blackman, Shluser and Koval? Blacksmith. Dahan, Ferber, and Mahler are all the same name – painter. And there are many more examples.

A lot of imagination and creativity were put into surnames. Some are based on colors, e.g. Rot (red), Rothchild (red shield) as well as Belau (blue).

Some come from plants (groundsel and oleander for example), and many trees – all surnames that end with “baum” and “boim” are some sort of a tree (Applebaum – apple, Elbaum – olive, etc.)

And one cannot skip mountains – all surnames that end with “berg” are some sort of a mountain (Silverberg – mountain of silver, Greenberg – green mountain, etc.)

This is only in a nutshell, there are so many more surnames and you are welcome to search online as well as at the ANU Museum of the Jewish People website.

If you wish to read on “German” surnames among Jews, I invite you to read the article that is dedicated to this topic.

The author

The author - Aviad Ben Izhak (Lieutenant-Colonel), former commander of the Military Computer Science School (Mamram).

Specialist in creating genealogies and locating family members and roots. Seasoned in creating genealogies that include thousands of people.

Aviad is the founder of Yedaat – Genealogy and Family Trees .

Creating a family tree - Tips

Thu, 10 Jun 2021 09:15:09 GMT

Introduction

Your child wishes to create the family tree. At the last wedding, your family was unsure about their relatedness to the groom. Your American uncles are asking about your relationship and you don’t have the answer. Your father is celebrating his 70th birthday and you want to surprise him with a special gift. Your grandmother claims you are the descendants of the Vilna Gaon.

There are many reasons one would like to create his family tree and the above mentioned are only a few. Below you will find useful tips and clarity on the following:

• Which tool to select?

• Where to begin?

• What is the preferred language?

• Private of public?

• Where to find interesting databases?

• Sketches

• And more

Which tool to select?

There are a few tools that come up in a simple search, but I will focus on the two most popular tools in Israel: Geni and MyHeritage. Both tools are owned by Israeli MyHeritage. In a nutshell, without getting too technical, MyHeritage allows creating a family tree while Geni aspires to create one Genealogy that connect all human beings on earth.

The main advantage of MyHeritage is control over the information. MyHeritage also allows complex automated searches. Geni is more accurate and professional, but the process of connecting additional sections to the family tree is somewhat complex.

Where to begin?

It is extremely important to collect any information, detail and fact you can find of your family. It is highly recommended to draw a sketch of the family tree and try to fill in all the details you have: names of parents, sisters, brothers, uncles, aunts and their families. Dates of birth and places of birth. Is a family member has passed away, write down the date and place of death. Try to make sure your details are as accurate as possible and based on solid information. I recommend using the DD/MM/YYYY format when entering dates, based on certificates or photos of headstones.

TIP! – enter accurate birth/death dates will allow the tools’ search engines to better locate additional relatives. This increases the probability of expending your tree.

ADDITIONAL TIP! – arrange all the material – it is highly recommended to add photos and documents to the tool you select.

ADDITIONAL TIP! – backup all the material in a dedicated computer file. The folders should contain the images and scanned documents, links to various databases and more. This will become handy later on.

What is the preferred language?

If you want children to have easy access, so they can easily read and create a family tree, you should use their mother tongue as the main language – in our case, Hebrew. Nonetheless, it is extremely important to write the first name and surnames in English as well. This will allow the search engines to locate family member and will also help communicate and find a common language with relatives that live abroad.

TIP! – Geni has multiple-language support. MyHeritage supports only one language at a time.

ADDITIONAL TIP! – there are many ways to spell the Hebrew and foreign surname. Make sure you use the correct spelling and keep it throughout the genealogy. The same is true for first names.

Private of public?

The tools allow you to work privately – exposing information to family members/authorized people only – or public, when all information is available to the world. As a default, the different tools don’t reveal all the information on live people. Usually only their surname will appear, without their first name. it is important to remember that private family trees do not grant access to relatives from Israel or abroad and hence, make expending the family tree difficult. In many cases, maintaining the privacy of trivial data prevents the expansion of the tree. On the other hand, blocking and maintaining privacy narrows down the possibility of harming the tree, intentionally or unintentionally.

Where to find interesting databases?

There is an endless number of databases, but I will focus on the most common and available online databases. All number mentioned are true to the time of writing this article. Please bear in mind that these databases accumulate information and expend very quickly. They expend constantly.

Ancestry – over 4 billion lists (people) – a databased which is part of one of the oldest software in the field. The advantage – the largest and oldest databased. The disadvantage – focuses mainly on the US and 9 additional countries. Difficulty in isolating lists.
MyHeritage – over 2 billion lists. The number of duplicities in this database is huge, due to the duplication processes embedded in this tool – one person can appear in many family trees. The advantage – a large number of lists. The disadvantage – difficulty to locate and isolate one list.
FamilySearch – over 860 million lists. The advantage – large database. The disadvantage – large part of the lists includes many people from around the world, not always relevant for Israelis.
Geni – over 160 million names. The number of duplicities is extremely low. The advantage – an accurate and trustworthy database. The disadvantage – a relatively small number of lists.
JewishGen – over 20 million names of Jews from different communities. The database covers hundreds of years and is mainly dedicated to the European Jews. The advantage – focuses on Jewish communities. The disadvantage – includes quite a small amount of information regarding quite a few countries. TIP! – JewishGen had a tool named Town Finder. This tool allows you to identify Jewish places of residency that are written and pronounced differently in different languages.
Yad Vashem, database of Holocaust victims – over 4 million lists. Mainly based on testimonial pages filled by relatives and family members. There are additional lists from various different resources. The advantage – an excellent search engine in Hebrew. The disadvantage – not all victims are included, there are duplicities and sometimes the information is not accurate.

Sketches

The tools allow the production of a large type of sketches. You can print the sketches in various sizes, sometimes payment is required.

In conclusion

Creating a family genealogy is an important and beneficial job. It creates an impressing documentation of the family, which you can pass to future generations. Using online tools allows interactions with family members from around the globe.

Like in any other area – there are no free meals. Advanced search engines require upgrading each tool and costs vary. Without adequate search engines it will be extremely difficult to find information.

Google is usually inadequate for this type of searches.

It is extremely important to backup your family tree and genealogy. Some tools allow automatic backup. It is recommended to download Gedcom (a common format for genealogies) and save it separately from the tool.

The author

The author - Aviad Ben Izhak (Lieutenant-Colonel), former commander of the Military Computer Science School (Mamram).

Specialist in creating genealogies and locating family members and roots. Seasoned in creating genealogies that include thousands of people.

Aviad is the founder of Yedaat – Genealogy and Family Trees .

שיר באפלה

Sun, 30 May 2021 15:00:39 GMT

יוני 1944 - אושוויץ

זה יותר משנה שהוא באושוויץ וציון חשב שהוא ראה הכל. הבוקר הזה זימן לו הפתעה שלא ישכח כל חייו. האור הבליח בקושי מבעד לעננים הכבדים וגשם חזק ניתך. הוא נשלח עם קבוצת פועלים לפנות את החפצים של האנשים שזה עתה ירדו מן הרכבות. היו אלה אלפי יהודים הונגרים. כבר כמה ימים שהמשלוחים מהונגריה מגיעים ללא הרף.

ציון גרר את העגלה, הוא עבר איתה בין הקרונות, סרק אותם והעמיס את כל החפצים שמצא. העגלה הייתה עמוסה והוא התכוון להסיע אותה אל נקודת האיסוף אבל משהו צד את עיניו. ליד אחד הקרונות הייתה ערמת חפצים, נדמה היה לו שמשהו זז שם. הוא התקרב עם העגלה עושה עצמו כמעמיס חפצים. הוא לא טעה. ליד הערימה היה שכוב ילד קטן כבן חמש, ילד שנשכח כשכל האנשים פונו מהרחבה. הוא התקרב אל הילד וסימן לו באצבעו על פיו, לא להוציא מילה. הילד היה מלוכלך, תשוש אבל חי. ציון לא חשב פעמיים, הוא אחז בצרור גדול שהיה מונח בראש העגלה, פרם אותו והוציא ממנו כמה דברים, אחר כך אחז בילד בידיו והכניס אותו לתוך הצרור. הוא השאיר לילד פתח כדי שיוכל לנשום וסימן לו שוב באצבעו על פיו. הילד הנהן בראשו ועצם את עיניו. לא היה לו זמן לבדוק אם הילד נרדם או התעלף, הוא קיווה שהוא עדיין חי. ציון העמיס את הצרור על גבי העגלה וערם מסביבו עוד כמה חפצים, הוא גרר את העגלה לעבר נקודת האיסוף בתוך המחנה. בנקודת האיסוף פרק את החפצים, והעביר אותם לאחד ממכריו. הוא העביר לו בזהירות את הצרור שבו התחבא הילד ולחש על אזנו מה יש בתוכו. שומר גרמני הגיע והוא נאלץ להשאיר את הצרור מאחוריו ולהמשיך בעבודתו.

קיץ 1940 - סלוניקי

בתו הבכורה אסתר נולדה בסוף הקיץ. הלידה הסתבכה והרופא נאלץ לבצע ניתוח חירום על מנת להציל את חיי האם והתינוקת. שתיהן נצלו כשחייהן על חוט השערה. הרופא סיפר לציון מה נאלץ לעשות בניתוח והבהיר לו שאשתו לא תוכל ללדת יותר. האם והבת נותרו חלשות ופרפרו במשך ימים ארוכים בין החיים לבין המוות. ציון סעד אותן בכל אותם ימים מבקר ועד ערב, עד אשר החלימו ויצאו מבית החולים.

שנותיה הראשונות של אסתר לא היו קלות, היא הרבתה למרר בבכי והרופאים לא הבינו מה הסיבה. בלילות הארוכים שבהם לא הפסיקה לבכות, ציון ישב ליד מיטתה ושר לה את השיר שאימו שרה לו, אותו שיר שעבר מדור לדור בקרב יוצאי ספרד,

"נאני, נאני, נאני, קרה לאיז'ו......"

לעיתים היה נרדם באמצע השיר ומתעורר לכל הבכי המתחדש שלה ולעיתים היו עיניה של אסתר נעצמות באמצע השיר.

1943

הגירוש החל השכם בבקר, אלפי יהודים רוכזו בחצר הגטו בסלוניקי והוצעדו אל תחנת הרכבת הקרובה. ציון היה ביניהם, עובד נמל צעיר וחסון. הוא עלה על קרון המשא עם אשתו ובתו. אסתר, בתו היחידה, נפטרה בזרועותיו במהלך הנסיעה. כשהגיע לאושוויץ הופרד מאשתו. במחנה הגברים, ניסה להבין איפה אשתו, מישהו מהסלוניקאים שהגיעו לשם לפניו החווה בידו על עמוד העשן העולה מן המשרפות. ציון נפל על הרצפה ואיבד את הכרתו.

יוני 1944 - אושוויץ

זו הייתה חידה בעיניו. הוא לא ידע איך הדבר קרה אבל בערב כשחזר אל הצריף, שעות ספורות אחרי שמצא אותו, הילד היה שכוב על הדרגש שלו. חבר השגיח עליו ממרחק קרוב. ציון ניקה מעט את הילד והחליף חלק מבגדיו. אחר כך האכיל אותו במעט פירורי לחם ונתן לו לשתות. הילד שתה את המים וליקק את פירורי הלחם מידיו.

עברו כמה ימים וכמה ביקורות, הסכנה שהילד יתגלה הלכה וגדלה. הילד הועבר מצריף לצריף ושהה בכל מקום מספר לילות וימים. באחד הלילות הילד חזר לצריף של ציון, חומו עלה והוא החל לבכות, הבכי הלך וגבר וציון הוכרח למצוא פתרון. הוא החזיק את הילד בזרועותיו כפי שהחזיק את אסתר בתו, נענע אותו מצד לצד ושר לו את שיר הערש בלדינו, שפת אימו. הוא שר לו, כמו שהוריו שרו לו וכמו שהוא עצמו שר לאסתר בתו הקטנה.

"נאני, נאני, נאני, קרה לאיז'ו

אל איז'ו דה לה מדרה,

דה צ'יקו סיאגה גרנדה....."

הוא שר ובכה לסירוגין, לא הצליח לעצור את הדמעות, עד שהילד נרדם בזרועותיו.

אחרי מלחמת העולם השניה

מיכאל חיפש את האיש שהציל את חייו במשך שנים ארוכות. הוא שמע עליו סיפורים, הוא זכר קטעי תמונות הקשורות אליו, הייתה לו השערה לגבי מוצאו והיה ה"משהו", משהו שניקר והטריד את מנוחתו. הוא היה בטוח שאם ייזכר ב"משהו" הזה הוא יתקרב לפתרון התעלומה.

לעיתים חלם על האיש הזה בלילות, אז הופיעה לפני דמות קצת מטושטשת, לא ברורה. אולי משופמת ואולי לא. בבקרים היה מתעורר ומשפשף את עיניו כאילו מנסה להיזכר במשהו, לראות את הדמות המעורפלת הזאת טוב יותר.

סוף אוקטובר 1973 - תל אביב

הדיון בלשכת מנכ"ל משרד הבטחון, הסתיים. אחרי ימים ארוכים שבהם שקד מבקר עד ערב על עבודתו במפעל, הוא נחשף לפתע למוראות המלחמה הזו בכל היקפם. המספרים שצוינו בדיון הדהימו אותו. אלפי ההרוגים, אלפים רבים של פצועים, שבויים ונעדרים בצפון ובדרום. לכל אלה התווספה האוירה הקודרת במסדרונות וחרושת השמועות. כל הדברים האלה החזירו אותו באחת לאותה מלחמה ארורה באירופה, מלחמה שהתרחשה כשלושים שנה קודם לכן, מלחמה שהוא השורד היחיד ממנה, השורד היחיד מכל משפחתו הענפה. מיכאל יצא מהבניין מטולטל עד עמקי נשמתו, הוא חש שהוא חייב לנשום קצת אוויר, אוויר אחר, כשהניע את המכונית הבליח רעיון במוחו. הוא שם פעמיו לדרום תל אביב, עצר ברחוב קטן והחל לשוטט. פונה לכאן ומביט לשם, חיפש "דברים טובים" לעובדיו המסורים. עבר כבר כמעט חודש, מיום שפרצה המלחמה ומאותו יום, הם עבדו כמו מטורפים סביב השעון. עושים ימים כלילות, ללא מנוחה בכדי לייצר תחמושת לצה"ל. המלחמה שפרצה בחטף "בלעה" את כל המלאים והוא, מיכאל היה אחראי על אחד ממאמצי הייצור החשובים של התעשיה הצבאית.

שלט שהתנוסס בראש חנות משך את עיניו. הוא התקרב אליה כצמא אל המעיין. נכנס פנימה והביט בדגים המלוחים המשובחים, בזיתים ובחלבה. הוא לקח נשימה ארוכה, שאף לקרבו את כל הריחות ועיניו הקיפו את החנות לאורכה ולרוחבה. היה שם כל טוב והוא ידע שמצא את מבוקשו.

החנות הייתה ריקה והוא כחכח בגרונו בתקווה שמישהו יגיע אליו. גבר משופם, מבוגר ממנו בעשרים שנה בערך התרומם מאחרי הדלפק. "איך אפשר לעזור לאדון?" האיש שאל במין מבטא שפתאום נשמע למיכאל מוכר.

מיכאל הביט בו לרגע חכח בדעתו ורץ החוצה. הוא נעמד מול החנות, הרים את עיניו אל השלט המתנוסס מעל. נענע בראשו בתדהמה וחזר בריצה. הוא נעמד חסר נשימה מול האיש המשתאה, רעד עבר בגופו. אולי זה היה השלט, אולי המבט של האיש, אולי הצורה שבה ביטא את המשפט ואולי האופן שבה התנועע אבל פתאום זה חזר אליו, "המשהו" חזר בכל עוצמתו. מיכאל חייך לעצמו חיוך רחב והביט שוב באיש, עדיין רועד בכל גופו. שפתיו החלו לנוע כאילו מעצמן. לאט לאט מצא את קולו והחל לשיר במבטא הונגרי כבד

"נאני, נאני, נאני, קרה לאיז'ו

אל איז'ו דה לה מדרה,

דה צ'יקו סיאגה גרנדה....."

משורה לשורה המנגינה חזרה אליו וקולו הלך והתגבר. ה"משהו" שלא הצליח לשחזר כמעט שלושים שנה חזר אליו בתוך שניות.

***

ציון האזין לשיר במשך דקה ארוכה, תופס כל צליל וכל מילה, מתנשם ומתנשף כאילו סיים ריצה ארוכה. במאמץ שלא ליפול, אחז בכל כוחו את הדלפק, הוא אחז בו בכח כה רב עד שאצבעותיו הלבינו. דמעות זלגו מעיניו בזרם בלתי פוסק. שפתיו מלמלו "הילד חי, הילד חי.......".

כשהתאושש מעט זינק לעבר מיכאל וחיבק אותו בכל כוחו.

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.

אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

ריב אחים - סיפור ליום השואה

Mon, 01 Mar 2021 19:05:08 GMT

2019 - ירושלים

יום העיון הארוך היה לקראת סופו. שוחחנו במסדרון, באחת ההפסקות, השיחה התמקדה במאגר קורבנות השואה ב"יד ושם".

"על נספים בשואה עם שמות ישראליים, שמעת?" שאל האיש שלעולם אינו מפסיק לכסוס את ציפורניו.

"נתקלתי במקרה של אישה שנסעה עם בנה 'הצבר' לבקר את ההורים, נלכדה בפולין ונספתה יחד עם בנה. לילד היה שם ישראלי לגמרי, אורן נדמה לי."

"במשפחה שלי יש ארבעה כאלו, ארבעה נספים עם שמות ישראליים לגמרי, ארבעה ילדים שנולדו בראשון לציון לשני אחים ממשפחת שאולסקי. כולם נספו בשואה." הוא אמר ושב לכסוס את ציפורניו.

1941 – ראשון לציון

הערב ירד ורוח קלה נשבה מהים, מפזרת במעט את החום הכבד ששרר כל היום. יהודה עלה לאטו במעלה המדרגות, משך אליו כיסא והתיישב על המרפסת ליד אביו, הוא לא אמר מילה. אביו אחז בידו כוס מים צוננים והביט מערבה אל ים הדיונות שהקיף את המושבה.

לא היה צורך לדבר, גם היום לא הגיעו חדשות. זה כבר עניין של חודשים, מכתבים וגלויות פשוט אינם מגיעים. הקשר עם אחיו בריגה נותק ומפלס הדאגה הלך ועלה. יהודה תהה עד כמה אביו מאשים אותו במה שאירע. עד כמה הוא מודע לכל הפרטים. הוא לקח לעצמו כוס מים והצטרף לשתיקה של אביו, שקוע במחשבותיו.

1922 – ראשון לציון

יהודה הביט במודד נרעש ונרגש, זה היה השטח שלו שסומן ממש כרגע. חלקת האדמה בארץ ישראל, שעליה חלם, תוחמה וסומנה ברגעים אלה ממש. סוף סוף יש לו שטח משלו ומחר בבקר הוא יכול להתחיל להכשירו לייעודו.

"זה יהיה הפרדס הכי יפה בראשון לציון" אמר לאביו שעמד לצידו "חכה ותראה. תהיה בו בריכה, הוא יהיה מוקף ברושים ויהיה גם בית אריזה. מחר אתחיל ליישר את השטח, מיד אחר כך יבואו הברושים, יחד איתם תבנה הבריכה ובסוף יינטעו גם שתילי התפוז" הוא לקח נשימה ארוכה "הבן שלך יהיה פרדסן בארץ ישראל" אביו חיבק אותו וטפח על שכמו, מתקשה להסתיר אתל התרגשותו.

הדרך לפרדס הייתה ארוכה וזרועה בקשיים. יהודה עמל ימים ארוכים ליישר את השטח, לפעמים, יום או יומיים של סופת חול החזירו אותו שבועות אחורה בתהליך ההכנה. מספר פעמים נגמר מעט הכסף שעמד לרשותו והא נאלץ לעזוב הכל ולעבוד כשכיר אצל פרדסנים אחרים בכדי לחסוך מעט. כשקנה את הברושים הוציא את מטבעותיו האחרונות וכמעט שלא נותר לו ולאשתו כסף לאוכל. אחת הסופות כסתה את הברושים הרכים בערמות חול, והוא נדרש לנטוע את רובם מחדש. עברו כמעט שנתיים של עבודה מפרכת, מבקר עד ליל עד שסיים להכשיר את הפרדס ולנטוע לבסוף את עצי התפוז.

1934 – ראשון לציון

משפחת שאולסקי ישבה יחד סביב שולחן השבת. כל המשפחה חוץ מאמא עליה השלום, בפעם הראשונה אחרי כעשר שנים. אבא מזג יין לכוסות וערך קידוש ביד רמה, ממש כמו בימים ההם בריגה.

"סוף סוף זה קורה" יהודה חיבק את אשתו יוכבד, מאושר "כל האחים כאן, כולם נשואים, כולם מאושרים, ואני השמח מכולם" אמר וקרן מאושר.

כשהודיע לאחיו שהוא נוסע לפלשתינה, הם לגלגו, פקפקו והעלו אינספור ספקות, גם אבא לא היה בטוח שזו הדרך הנכונה, אולי בגלל השפעת האחים. יהודה לא הקשיב להם. הוא נסע בהזדמנות הראשונה שנקרתה בפניו, אבא הגיע אחריו ועכשיו באיחור של כמה שנים הצטרפו גם שני אחיו הגדולים ממנו.

"בזכותי הצטרפו עוד שתי משפחות למושבה, לא זוגות, משפחות" הוא קרץ ליוכבד, מחווה בעדינות כלפי הכרס התופחת של כל אחת מגיסותיו.

על שמחת האיחוד המשפחתי העיבה בעיית התעסוקה. אחיו לא הצליחו למצוא עבודה. אולי בגלל קשיי השפה, אולי בגלל בררנות ואולי מסיבה אחרת. השניים ישבו ימים שלמים אצל אבא על המרפסת ללא מעש. כל ניסיונותיו של יהודה לסייע להם, נחלו כשלון חרוץ. בצר לו על מצבם החליט יהודה לסייע בעצמו. יהודה החליט להעסיק את אחיו בפרדס בשכר גבוה משכר פועל רגיל. עונת הקטיף מתקרבת, חשב לעצמו ובפרדס ידרשו הרבה ידיים עובדות, כמה משמח יהיה לשתף את אחיו הגדולים בקטיף הראשון שלו, ביום חגו.

יוכבד הסתייגה מההחלטה ובקשה שיחשוב פעמיים. היא הזהירה אותו חזור והזהר מלערבב משפחה ועסקים. הוא לא הקשיב לה.

אחיו קפצו על ההצעה. יחד עמם השלים את ההכנות ויחד עמם התחיל את עונת הקטיף הראשונה שלו. הכל הלך למישרין עד אותו יום מר.

זה היה בשעות הצהריים, הפרי הלך ונערם, תיבות ארוזות הלכו והצטברו ויהודה חיכה לרגע שיעמיס אותן על העגלה. עוד מעט יקבל תשלום על התפוזים, חשב לעצמו, סוף סוף יראה קצת הכנסות אחרי יותר משתים עשרה שנה של הוצאות אינסופיות. הוא יצא מן הפרדס למצוא את העגלון וחזר אתו אחרי שעה קלה, מחשב בדרך את מספר התיבות ובהתאם לכך את הסכום שהוא צפוי להתקבל. שקוע בהרהוריו, התקרב אל הפרדס. העגלון הפנה את תשומת ליבו להתקהלות בפתח החלקה שלו. העגלה הלכה והתקרבה והוא שמע את הקולות הזועקים "שביתה" "שכר הוגן" "יועלה השכר לשעה". בין העובדים הזועקים, בשורה הראשונה, שלובי זרועות עם "אחיהם הפועלים", עמדו להם שני אחיו, אחיו שעבורם עשה כל מאמץ ושאת שכרם הגבוה הסכים לשלם מרצונו החופשי.

יהודה ירד מן העגלה ונעמד מול העובדים, שנים של עבודת כפיים קשה, חישלו אותו והפכו אותו מנער צעיר למבוגר מחוספס, פרדסן מן השורה, כפי שנהג להציג את עצמו. הוא קפץ את אגרופיו והישיר מבט אל השובתים. "תקשיבו לדברי היטב" אמר למול קריאותיהם וצעקותיהם "תקשיבו היטב. השכר שאני משלם הוא השכר האחיד שכל הפרדסנים משלמים. לא אוכל להעלות אותו או לשנות אותו. מי שרוצה בכך, יכול להישאר ולהמשיך לעבוד באותם תנאים, מי שאינו רוצה להמשיך, יקבל את המגיע לו ויעזוב את הפרדס עכשיו ומייד". בין העובדים פרצו ויכוחים, פה ושם הוחלפו גם מהלומות. אחרי שעה קלה שכחה המהומה. כמחצית העובדים עזבו את הפרדס. בין העוזבים היו גם שני אחיו. יהודה נפגע עד עמקי נשמתו, יום חגו הגדול, יום תחילת הקטיף, היום הראשון שבו ראה שכר לעמלו, הפך לאחד מהימים העצובים בחייו. את כל זה הוא עוד יכול היה לקבל. את העובדה שאחיו פנו נגדו לא יכול היה לקבל בשום פנים ואופן. הוא לא היה מוכן לדבר עם "שני כפויי הטובה האלה" אפילו לא מילה.

השניים ישבו על המרפסת של אביו עוד כמה שבועות ללא מעש, גרים בבית אבא ונסמכים על שולחנו, עד שעזבו יום אחד וחזרו עם משפחותיהם לריגה.

***

ב 1955 מילא יהודה שאולסקי, היחיד מבין בני משפחתו שנותר בחיים, דפי עד על אחיו, נשותיהם וכמובן על ילדיהם. כשהגיע לשמות הילדים הרכים שנולדו בראשון לציון, ידיו לא נענו לו. במאמץ גדול כתב את ארבעת השמות: אלון, שרון, אילנה ואיתן.

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.

אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

הסיפור של דורה

Wed, 10 Feb 2021 19:46:39 GMT

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.

אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

למה לחקור את השורשים?

Wed, 10 Feb 2021 19:45:21 GMT

גנאולוגיה וחקר שורשי המשפחה תופס נפח פעילות נרחב. למה אנשים עוסקים בזה?

הסיבות העיקריות בסרטון הבא:

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.

אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

חקר משפחות פאפו ובנבניסטי בולגריה - הרצאה

Wed, 10 Feb 2021 19:43:39 GMT

המשפחות פאפו ובנבניסטי (Papo Benbeniste) הינן משפחות ידועות ובעלות תפוצה רחבה בקרב עולי בולגריה וגם מדינות אחרות. הסרטון מתאר מחקר על שתי המשפחות הנ"ל מהעיר רוסה Ruse בולגריה ועל תגליות שהתגלו במסגרת בניין אילן היוחסין המשפחתי.

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.

אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

שמות משפחה - הרצאה

Wed, 10 Feb 2021 19:42:19 GMT

מה אתם יודעים על שם המשפחה שלכם?

האם אתם בטוחים? אולי מה שאתם יודעים "לא כל כך מדוייק"

ההרצאה תשפוך אור על הנושא ותגלה:

כמה זמן קיימים שמות משפחה?

איך הם ניתנו?

מה מאפיין אותם?

אילו שינויים עברו שמות המשפחה ומתי? ועוד

משך ההרצאה כ 50 דקות

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.

אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

אביעד בן יצחק שרשרת הדורות - הרצאה

Wed, 10 Feb 2021 19:40:09 GMT

מה אתם יודעים על המשפחה שלכם? מה ניתן לגלות? האם אתם אשכנזים? אולי בכלל ספרדים.

מה הקשר לעץ משפחה/אילן יוחסין משפחתי?

ההרצאה הבאה תציג מחקרים ממגוון של גלויות/מוצאים.

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.

אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

בודדים בעולם אביעד בן יצחק - הרצאה

Wed, 10 Feb 2021 19:38:16 GMT

ההרצאה באה לשפוך אור על השאלה ששואלים את עצמם בני הדור השני והשלישי לשואה. האם אנחנו בודדים בעולם? האם נותר מישהו מהמשפחה בחיים אחרי השואה? מהי המשמעות של אילן יוחסין משפחתי? יוצגו מספר היבטים לנושא.

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.

אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

המעשה של אמא

Wed, 10 Feb 2021 19:36:17 GMT

השכנים זקפו את אזניהם, המומים למשמע הזעקה מכיוון חדרה של חווה קליין.

"אני לא מוכנה לשמוע עליה דבר וחצי דבר, אפילו לא מילה........"

"אתה שומע אותי? אפילו לא מילה .......אתה טורח לשווא, אינני מוכנה...". הזעקות הדהדו בין החצרות והבתים הכול כך שלווים, בשעת אחר הצהריים, בשכונת הוותיקים בקיבוץ. היו מי שלחשו שמיד לאחר הקולות הרמים הייתה גם התייפחות נוגעת ללב. היו שהוסיפו במבט רציני שהכול התחיל משיחת טלפון ואפילו נשבעו ששמעו את הצלצול, דקות ספורות לפני הזעקות.

הייתה הסכמה מקיר לקיר, לחווה זה לא מתאים. הם הרי מכירים אותה עשרות שנים, האקונומית המיתולוגית של הקיבוץ, מי שניצחה על חדר האוכל ביד רמה תקופה ארוכה, זו שגידלה חמישה ילדים לתפארת, עם יוסק'ה בעלה. הוותיקים, ניסו להיזכר בכל כוחם ולא מצאו אירוע אחד שבו הרימה חווה את קולה על איש. האירוע הפך לחידה ולשיחת היום במשק.

הוא הגיע אליה במקרה, אחרי שחיפש אותה בשיטתיות במשך מספר שנים. הוא גר בעיר הקרובה והוא ידע המון על קורות משפחתה בעיר האירופאית ההיא. טען שהוא חייב לפגוש אותה, אמר שיש לו מה לספר והיא, הכול גאה ורגש בתוכה כאילו חזרה לילדותה. שנים הפצע הזה דימם, שנים שניסתה לרפא אותו. כעת כשהיא סבתא לנכדים והייתה בטוחה שהפצע הגליד, מגיע הזר המוזר הזה ובשיחת טלפון אחת גורם לה להתפרץ, לאבד שליטה ולהרים את קולה כפי שלא עשתה מעודה. לא. היא לא תיתן לזה לקרות, היא לא תרשה לזר הזה לחטט בפצע ולפעור אותו מחדש.

באותו לילה לא הצליחה למצוא מנוח, התהפכה במיטתה שוב ושוב במשך שעות ארוכות, ההערה האחרונה שלו לפני שטרקה בפניו את הטלפון, לא הניחה לה "אלו לא העובדות... ישמור השם...אני חייב...". המשפט הזה חזר ועלה במחשבותיה ביחד עם החרטה, חרטה על שנהגה בגסות וטרקה בפני האיש את הטלפון. לפנות בוקר נרדמה וכעבור שעה קלה התעוררה מכוסה זיעה קרה. החלום, חלום הילדות המוקדמת שב והופיע. אותו חלום שחלמה אין ספור פעמים. חשבה שגם הוא נעלם ונשכח, אולם הפלא ופלא, נפתח הפצע וחזר החלום. אותו חלום בדיוק חזר על עצמו בכל אחד מהלילות הבאים, שוב ושוב התעוררה מאותו חלום, שוב ושוב כוסתה זיעה קרה וכאילו לא די בכך התווספה לה גם ההערה של האיש על העובדות.

האוטובוס נשא אותה אל דליה בתה, חולף לאורך כביש החוף בעין הסערה. הביטה בחלון שקועה במחשבותיה. הגשם לא פסק כל הדרך לתל אביב, מצליף והולם בזגוגיות גלים גלים, ממש כפי שהלמו בה מחשבותיה. בהתה בגשם הניתך והמחשבות לא הניחו לה לרגע. אותן מחשבות שחזרו ועלו לכל אורך הדרך מילדותה ועד היום. איך אמא יכולה לעשות את זה? איך אמא יכולה? חשבה על ילדיה, חשבה על חברותיה ומכריה, לא יכול להיות. סיכמה. אף אחת לא הייתה עושה את הדבר הזה. קיוותה שדליה תבין אותה, שדליה בשכלה הישר וברגישות האינסופית שלה, תקל עליה במשהו.

חווה גדלה עם אחותה ואביה בעיר האירופאית ההיא. אבא לא הסכים לדבר על אמא, "כשתגדלו אולי אספר" חזר ואמר. גדלה כילדה רגילה לחלוטין, אחת מהגויים. בשנה השביעית בבית הספר, חזרה יום אחד הביתה חבולה ומתייפחת. לא מבינה את מה שאירע. הילדים הקיפו אותה וקראו לה יהודייה מסריחה. חלקם היכו אותה, בנות סירבו לשבת לידה והיא לא הבינה מה הקשר שלה ליהדות. נעמדה מול אביה ודרשה הסברים.

הוא פסע מצד אל צד באי נוחות, לבסוף הושיב אותן על הספה, אותה, את אווה הגדולה מימינו ואת אנצה הקטנה ממנה בשנתיים משמאלו.

"זה נכון" הוא אמר "אמא שלכן הייתה יהודייה והשם המקורי שלה היה יהודית" הוא אמר גם את שם המשפחה היהודי שלה, אותו שם שהזכיר לפני כמה ימים האיש ההוא באותה שיחת טלפון. "היינו נשואים שבע שנים" הוא הוסיף "עד שהגרמנים התחילו לגרש את היהודים ואז....." הוא לקח הפסקה

"קמתי בוקר אחד וגיליתי שאשתי נעלמה. איש לא בא לקחת אותה, השאירה אותי עם שתי בנות קטנות ונעלמה. לא השאירה מכתב, לא אמרה מילה, פשוט נעלמה. אז גידלתי אתכן כפי שאני מבין. אני לא יודע להיות יהודי." אמר והותיר אותן פעורות פה.

בגיל תשע עשרה, חווה מאסה באיש הזה, לא יכלה לסבול יותר את ההשתכרויות החוזרות ונשנות שלו, את ההתנכלויות הקטנות והמציקות שלו, את גסות הרוח וניבול הפה. כעסה על שהסתיר ממנה את יהדותה במשך שנים ארוכות ומנע ממנה את האמת עד שהוכרח לגלותה בלית ברירה. אספה את אנצה אחותה ויחד נמלטו לישראל. משאירות מאחוריהן את האיש היחיד שידע משהו על אימן.

חווה הייתה בין מקימי הקיבוץ ובוניו, גדלה חמישה ילדים ולאחרונה ראתה גם נכדים אבל השאלה נותרה תלויה מעליה כל העת. למה? למה אמא שלי נטשה אותי? למה? למה זה הגיע לי? איך יכולה הייתה לעולל את הדבר הזה? לנטוש ילדות פעוטות כך סתם. פשוט לא יעלה על הדעת.

מיד כשחיבקה את דליה, החלה להתייפח, זה רק הלך והתגבר, חווה הרגישה מול בתה כתינוקת רכה. משנרגעה מעט החלה לספר את סיפורה.

דליה שתקה והקשיבה, לגמה מדי פעם לגימה קטנה של מים, מקרבת את שפתיה בעדינות אל שפת הספל ומניחה אותו באיטיות על השולחן ללא רחש. היא הקשיבה ולא פצתה את פיה אפילו פעם אחת, שקועה הייתה במחשבותיה ולא הסגירה את המתרחש בקרבה.

בסוף דבריה חווה ספרה באריכות על שיחת הטלפון ולראשונה באזני בתה, על החלום, על החלום הזה שחוזר על עצמו שנים על גבי שנים. לבסוף סיימה את דבריה ובחדר השתררה דממה מוחלטת. דליה נדהמה מהמשא הכבד שאמה נושאת על גבה ללא אומר במשך שנים, נחשפת לראשונה לדברים שלא שמעה מעולם. היא רכנה קדימה והניחה את כף ידה הרועדת על כף ידה של אמא. אולי דברתי יותר מדי, חשבה חווה לעצמה. אולי זה לא הוגן להעמיס על דליה את כל המועקה הזו.

".....ועל אבא שלך את סומכת בעיניים עצומות?" דליה שאלה לבסוף "כזה צדיק תמים האבא הזה? את הרי ברחת ממנו ומדמותו... ומאז שברחת, ניתקת עמו כל קשר.....הסיפור הזה רודף אותך שנים, הפצע לא הגליד מעולם..... אולי הגיעה העת לשים לו סוף.... אולי האיש 'המוזר' שצלצל יודע משהו......"

הימים הפכו ארוכים וחמים יותר ויותר, עץ השקד בחצרה לבלב בשפעת עלים ירוקים ורעננים. האפרסקים על עץ הסמוך כמעט והבשילו. אולם בראשה של חווה סערה המערבולת. התערבבו המחשבות, המשיך להציק החלום, אותו חלום, עלו וצפו דבריו של האיש הזר על העובדות ועל כל אלה התווספו דבריה של דליה. "על האבא הזה את סומכת?" לעיתים חשבה שעוד מעט קט יתפקע מוחה מהסערה המתחוללת בו.

כשאיש החרדי נעמד מולה, כמעט והתחרטה על שהסכימה לפגישה. עליו כן אפשר לסמוך? שאלה את עצמה.

"זו הצוואה של אבא שלי שאני עומד לקיים עכשיו, בת דודה, מצווה גדולה את עושה, השם עדי שאני הולך לקיים את הצוואה של אבא" אמר במבטא כבד השמור למי שמורגל לדבר אידיש ולא עברית, מתנדנד קדימה ואחורה ולצדדים כבשעת תפילה בבית הכנסת. "ביום האחרון שלו בבית חולים, לפני שעצם את עיניו. אבא אחז בזרועי, בשארית כוחותיו וציווה עלי למצוא אותך ואת אנצה ולספר לכן על יהודית, האימא שלך, אחות של אבא זכר צדיק לברכה" לקח נשימה ארוכה, ניגב את עיניו בממחטה לבנה כשלג והמשיך. "אמא שלך, יהודית גדלה במשפחה של כוהנים, מיוחסים ואיך שהוא היא פגשה את אבא שלך, גוי גמור ורשע מרושע שסובב את ראשה. ישמור אותי השם מלשון הרע אבל אלו דבריו של אבי. אבי היה היחיד ששמר על קשר עם אמך. גם אחרי שברחה ונישאה לאביך. המשפחה קרעה עליה קריעה וישבה עליה שבעה. אבי נהג לפגוש אותה ולשאול לשלומה. הוא אהב אותה עד יום מותו. אחות צדיקה הוא חזר וכינה אותה, יהודית הייתה אחות צדיקה שנפלה בפח אמר לי לא פעם ולא פעמיים. הנאצים ימח שמם וזכרם השתלטו על העיר והדקו את הפיקוח על היהודים, ואמא שלך, חששה יותר מכל, לגורלך ולגורל אחותך. כדי להרחיק מכן את הגרמנים, סיכמה עם אביך על גירושין ועל כך שהוא יגדל אתכן כגויות לכל דבר. אמך עזבה את הבית מרצונה, הסתתרה בחדר קטן וקיוותה שהניתוק בינה לבינכן יציל אתכן, אבל החששות לא נתנו לה מנוח. ואם אתפס? ואם אחקר? ואם בחקירה יוציאו ממני את דבר קיום הבנות? החששות כרסמו בליבה בלי הרף והטריפו את דעתה.

ביום הגירוש הגדול של היהודים, היא קבלה החלטה.

לא עזרו כל התחנונים וניסיונות השכנוע של אבי. היא החליטה לעשות הכול למען ההישרדות שלך ושל אחותך. ואת יודעת מה היא עשתה?" שאל והביט ארוכות בעיניה של חווה. "אני באתי לספר לך מה היא עשתה. אבי השביע אותי לספר לך את האמת.........זה קשה" הוא נאנח "אמא שלך... הצטרפה לשיירה הארוכה של היהודים ליד תחנת הרכבת ועלתה מרצונה על הטרנספורט לאושוויץ רק כדי להבטיח שאת ואחותך תחיו".

"החלום....." נמלטה זעקה מפיה של חווה "החלום..... או אלוהים........עכשיו אני מבינה "...בחלום אני עומדת עם אחותי ליד אבא, שיירה ארוכה של אנשים על מטלטליהם, נשרכים לעבר תחנת הרכבת. שומרים משגיחים עליהם. אישה מטופחת מתנתקת לרגע קט מהטור. מנשקת אותי ואת אחותי. חייל נאצי חובט בה והיא חוזרת חזרה אל הטור. זה לא חלום, זה לא חלום, אלוהים.....זה זיכרון.

החלום הנציח את הפעם האחרונה שבה ראיתי את אמא שלי".

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.

אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

הפתעה באוסטרליה

Wed, 10 Feb 2021 19:33:56 GMT

המשא ומתן עם האוסטרלים התקדם בקצב מהיר. חלפו מספר שבועות מאז שאלו נחתו לביקור בישראל. הביקור המרשים בקיבוץ הצפוני עשה את שלו, ראשי החברה התלהבו מהמפעל הקיבוצי המצליח. שני הצדדים זיהו מוצרים דומים ביותר זה אצל זה. המפעל הקיבוצי הוביל בטכנולוגיה, מוצריו היו מלוטשים יותר ועדיפים במקרים רבים. האוסטרלים הובילו בשיווק. רשת ההפצה שלהם כיסתה את כל אוסטרליה וחלקים נרחבים ממדינות אסיה שגילמו פוטנציאל עצום, פוטנציאל שהקיבוץ לא הצליח לממש עד כה, בכוחותיו הוא.

המטוס הנמיך לקראת נחיתה במלבורן. יוני פז מנכ"ל המפעל הקיבוצי הביט בשעונו וניסה לחשב כמה שעות עברו מאז שנפרד מאשתו וילדיו בביתם קיבוץ. כשעבר את המספר עשרים, התבלבל ושב לחשב מחדש. הוא לא יכול היה שלא להתרגש. כל קילומטר בדרך הארוכה הזו קירב אותו למטרתו. כתלמיד ביצע "גיוסים" בייצור לצורך השלמת הזמנות במפעל. זה המפעל שאליו הגיע מיד אחרי הצבא. התחיל מלמטה כמו כל החיילים והפך אותו מ "בית מלאכה מתקדם" כפי שנהג לכנות אותו בספק זלזול ספק הומור למפעל מהמצליחים בתחומו באירופה. מפעל המגלגל מיליונים ומעסיק עשרות עובדים מהקיבוץ ומהעיר השכנה.

"אוסטרליה ואסיה במרחק נגיעה" חשב לעצמו וחייך בליבו "ומשם השמים הם הגבול. רק לא לעשות שטויות" שינן לעצמו "יש להם את התרבות שלהם...ובעל הבית, הקרייג סמית הזה, שועל לא קטן. איש מהדור הישן....." עיניו נעצמו, ניסה לתפוס עוד נמנום קטן, אחרי שעות ארוכות ומתישות באוויר ועל הקרקע, כל הדרך מישראל עד קצה העולם.

כבר למחרת התקיים הסיור במפעל המרשים, המוקף בדשאים מטופחים. נזכר בילדותו, הדשאים בקיבוץ היו אז לא פחות מטופחים. אז בימים ההם כשהנוי היה חשוב, המים היו זולים, היה כסף וכוח אדם. מאז כל כך הרבה דברים השתנו בקיבוצים. עבר עם חבריו בין המכונות וקווי הייצור, הביט מקרוב במוצרים ובתהליך ההרכבה וידע שכל המפעל מסתכל על המשלחת בסקרנות. יוני פז לא העלה בדעתו שיש זוג עיניים סקרני במיוחד שבוחן אותו מרחוק, אותו ואותו בלבד. אותו זוג עיניים עקב אחריו כל הדרך עד לארוחת הצהריים.

ג'יין ניגשה אליו מיד אחרי הארוחה. הוא ישב לבד במשרד. הביט בה ארוכות, חיכה לתשובה בקוצר רוח ובה בעת הסתיר את קוצר הרוח בכישרון רב. היא לקחה את הזמן וסגרה אחריה את הדלת בקפידה "זה הוא. בלי צל של ספק" אמרה בקול שקט וחייכה את החיוך הכי יפה בסביבה.

קרייג הנהן בראשו באיטיות "הוא לא יודע מה מחכה לו. כל הדרך מישראל ואין לו מושג...."

הדיונים התקדמו במהירות, כמעט כל הנושאים הפתוחים לובנו וסוכמו, יוני פז זרח מאושר. "כשרוצים ויש מולך בני אדם אפשר לרוץ קדימה" חייך אל דני מנהל השיווק וטפח על כתפו. ציפה, ממש ספר את הדקות לקראת הפגישה בשעה שלוש בארבע עיניים. הוא וקרייג סמית. יוני העריך שזו תהיה הפגישה המכרעת. לא תאר לעצמו מה מתכנן השועל הזקן.

קרייג חיכה לו בחדר הישיבות מצדו השני של שולחן העץ הענק. החווה על כיסא בפינת השולחן ומזג ויסקי משובח לשתי כוסיות. "נשתה משהו להצלחת שיתוף הפעולה בינינו?"

אצלנו אומרים "לחיים", יוני הדגיש והרים את כוסו מנסה לתרגם את הברכה לאנגלית מדוברת ומסתבך עם משהו כמו for life.

"אני אוהב כנות, זה מאוד חשוב לי" פתח קרייג והשתהה כדי ללגום עוד מעט מהוויסקי. "אני חייב לספר לך משהו. אתה יודע שחלק מהרעיונות למוצרים שלכם הגיעו אלינו במקרה לפני כעשרים שנה."

יוני הביט בו במבט תוהה.

"בחורה שעבדה במפעל נסעה להתנדב בקיבוץ בישראל" הוא חייך מאוזן לאוזן "היא חשבה שתקטוף תפוזים, אבל האנשים בקיבוץ חשבו אחרת. הם לא כל כך אהבו את העבודה במפעל שלהם ולכן שלחו אותה לקווי הייצור המעצבנים ביותר. היא חזרה לכאן עם המון רעיונות. כן, היא עבדה אצלכם כמה חודשים וחזרה הביתה כמתוכנן, פחות או יותר יש לומר. היא עובדת כאן עד היום."

"לעזאזל" יוני חשב בליבו "עכשיו אני מבין את הדמיון המדהים בין המוצרים. העתיקו..." ובקול רם הוסיף "לפני 20 שנה הייתי עדיין בצבא, עוד לא הייתי במפעל...."

"אולי אתה זוכר אותה במקרה" קרייג המשיך בשלו "קוראים לה ג'יין, ג'יין סמית, לא נראה לי שהיא אחת ששוכחים כל כך מהר" חייך חיוך רחב.

הלסת של יוני פז כמעט ונשמטה ממקומה.

יוני ירד מהמונית בפתח ביתה בשבע בערב בדיוק, עברו שעות ספורות מאז השיחה שלו עם קרייג והוא עדיין התקשה לעכל את תוכן השיחה. ג'יין יצאה לקראתו ופרשה את ידיה. האישה היפה ביותר שהייתה לו. נשארה חתיכה כמו אז, אמר בליבו, מתאמץ לא להפשיט אותה במבטיו.

"זו התלבושת בקיבוץ עכשיו? ז'אקט ועניבה? אני זוכרת אותך בסנדלים, מכנסים קצרים וגופיה......"

"זו התלבושת לאירועים מיוחדים" ניסה להתחכם.

אכן אירוע מיוחד" אמרה ולא פירשה.

ג'יין מזגה בירה לשתי כוסות ענקיות, הגישה לו אחת והובילה אותו לסלון. האוקיינוס המשתקף מהחלון העצום כמעט והפנט אותו. החליפו כמה מילים על הא ועל דא, מתקדמים באיטיות לעבר הספות. בזווית עינו ראה את שולחן האוכל ערוך לשלושה אנשים ותהה מי השלישי. היא הבחינה במבטו, לא החמיצה דבר.

"זוכר על מה דיברנו אז לפני עשרים שנה כשנסענו מהקיבוץ לשדה התעופה? קצת לפני שנפרדנו."

קימט את מצחו, עטה על פניו מבט של סימן שאלה, התאמץ בכל ליבו להיזכר ואז חדרה אליו לבסוף ההכרה.

"אידיוט" אמר בליבו "חסר הבנה בסיסית. אפילו אחד ועוד אחד לא יוצא לך שתיים. איך הקיבוץ נתן לדביל כמוך לנהל את המפעל? לא יאומן. רשלנות פושעת. זה מה שזה"

לגם לגימה ארוכה מהבירה והשפיל את מבטו "....אמרת שהמחזור מתעכב, ו....שאם גדל לך ילד בבטן, לא תוכלי להרוג אותו...."

"אז הוא באמת התעכב ובאמת לא הייתי מסוגלת...אז השארתי אותו. היום הוא כמעט בן עשרים. קוראים לו אדי, הוא יושב בחדר הסמוך, כוסס ציפורנים ומשתוקק להכיר את אבא שלו. אה..... אגב את הסבא שלו אתה מכיר – קרייג סמית המייסד ובעל המפעל, אבי היקר"

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.

אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

גילוי כפול

Wed, 10 Feb 2021 19:32:28 GMT

לתוך הבקר הזה, העמוס ביותר בהפלגה, נוצקה פעילות של שלושה בקרים והוא רק התחיל. בחמש בבקר חשד למסתנן, שעה וחצי אחר כך תלונה של נוסעת על גניבת לפטופ, הלפטופ לא נגנב, היא שכחה אותו בלובי ונוסע צדיק מסר אותו לפקידות הקבלה. תלונת השווא הזו הריצה אותו בין קומות האנייה למשך כמעט שעה. עדיין מתנשף, הוא שמע את ההודעה הדחופה באזניה "אדם התמוטט במסעדה בקומה שבע".

אייל ורשבסקי, קצין הביטחון הישראלי של האנייה המפוארת שעט לעבר המעלית. הקש ששבר את גב הגמל, זה כבר יותר מדי, מה גם שבעוד שעה קלה אמורים שלושת אלפי הנוסעים לרדת, ומחזור של שלושת אלפים מפונקים חדשים אמור לעלות. זה הולך להיות היום העמוס ביותר בקרירה שלו על האניה, אמר בליבו. אבל..... לעומת הסיירת, חייך לעצמו זה עדיין כלום. רק לפני חודשים ספורים עוד בוסס בבוץ של לבנון כשכדורים לא ידידותיים שורקים מעל ראשו.

אחראי המסעדה לא הפסיק לטרטר במכשיר הקשר, במבטא הודי כבד, חזר שוב ושוב על אותן מילים "בטחון בטחון, דחוף דחוף, אדם התמוטט במסעדה בקומה שבע, בטחון בטחון, דחוף דחוף........"

"בטחון בדרך אליך, עוד דקה מגיע" אייל פלט לתוך מכשיר הקשר. קצר ולעניין, המנהגים מהסיירת עדיין שלטו בו.

הדוקטור פגש אותו בכניסה למסעדה, רץ ומתנשף אוחז בידו את תיקו הכבד.

את ההתקהלות ניתן היה לראות מפתח המסעדה. איש לא ישב. הקהל כולו נעמד באחת הפינות, אייל פילס את דרכו למרכז ההתקהלות, תוך כדי שהוא מפנה דרך לדוקטור המנסה בכל כוחו לעמוד בקצב.

על הרצפה במרכז המהומה ישבו שני גברים מבוגרים מאד, צוחקים ומתייפחים, מתחבקים ובוכים, די צמוד אליהם כרעו ברך שתי נשים מחובקות, רועדות ונרגשות.

הערב הראשון

"השניים ממול בטח יהודים" בלה לחשה באוזנו "הם לא מוצאים חן בעיני. האשה עברה כל כך הרבה ניתוחים פלסטיים שאפילו אמא שלה לא תכיר אותה, והאיש מוריס פרל, בטח מוריס ובטח פרל. בטח קוראים לו מוישה משהו" רטנה "מספר בדיחות גסות ליד אנשים שהכיר לפני דקות ספורות, את הבדיחות הגרועות האלה שמענו כבר מיליון פעמים, וולגרי, המוני."

ג'ק בעלה ניסה להרגיע אותה אך ללא הועיל. "מחר עוברים לשולחן אחר. אני לא סובלת את הפרל הזה. באתי להנות"

"בלה, יקירתי....., יש עוד אנשים נחמדים בשולחן חוץ ממוריס והמשופצת שלו, עזבי אותם, באנו להנות"

הכינוי משופצת גרם לה לחייך. בחור כזה מוצלח הג'ק שלה, יש לו דרכים להצחיק אותה. התמוגגה.

הערב השני

"תגידי לי שזה במקרה" ג'ק רטן לעברה "פתאום את מאחרת. זה לא קרה כבר שנים"

"זה לא במקרה, זה..... השותפים לשולחן.... אתה יודע"

מלצר מעונב הוביל אותם אל השולחן. המקומות היחידים שהיו פנויים היו לצד מוריס "הוולגרי" כפי שבלה נהגה לכנות אותו. בלה דחקה בג'ק לשבת ליד מוריס "ככה אתם הגברים תוכלו לדבר ביניכם" ואני אהיה רחוקה ככל האפשר מהטיפוס המבחיל הזה חשבה לעצמה ובה בעת חייכה חיוך רחב לעבר אשתו. "המשופצת" החזירה את החיוך המלאכותי ביותר שבלה ראתה מימיה. המלאכותי ביותר מכל בחינה שהיא.

"מוריס והיפהפייה הנרדמת הם יהודים מברוקלין, גרים לא רחוק מהדודה שלי" ג'ק לחש לה אחרי כמה דקות והיא התלהבה מג'ק ומהביטוי החדש.

הערב השלישי

בלה ישבה ליד "המשופצת" ג'ק שוחח עם זוג קנדי נחמד שישב לידו.

"אנחנו לא יהודים" הם ציינו כבר בתחילת השיחה. אולי שמעו משהו מהשיחות של ג'ק ומוריס. ג'ק שקט וסולידי אבל את מוריס היה קל מאוד לשמוע גם ממרחק של ארבעה שולחנות.

"אף אחד לא מושלם" ג'ק ענה בחיוך וסחט גלי צחוק מהסובבים אותו.

"המשופצת" לא הפסיקה לדבר, היא ספרה לבלה באריכות על הכתבות המרתקות בז'ורנאלים לנשים. על הדיאטות שלה, על קוסמטיקה על נעליים ועל בגדים. "השמלה הזו" היא רכנה לעברה ולחשה כאילו שזה הסוד השמור ביותר בארה"ב "עלתה אלפיים שלוש מאות דולר, את מבינה אלפיים שלוש מאות בסייל מיוחד אצל המעצב הכי נחשב בברוקלין ג'ארמני, השם הכי חםםם בברוקלין היום". היא חייכה מאוזן לאוזן. בלה תהתה אם גם האזנים האלה עברו שיפוץ.

בלה חיכתה שארוחת הערב תיגמר, או אז תוכל לספר לג'ק על הררי ההבל ששמעה מהטרחנית המטופחת עד טירוף וכן היא גם תסביר לו כמה חסכנית היא לעומת היפהפייה הנרדמת, שמלה באלפיים שלוש מאות דולר, אלוהים.

הערב הרביעי

בלה חוגגת ניצחון גדול. לבה מנתר משמחה. מוריס פרל נולד בשם מוישה פריליכמן והוא במקור מעיר קטנה לא רחוק מלודז'. לרגע שכחה שקראו לה במקור ביילה גיטל צ'סטוחובה.

הבקר השישי

ארוחת בקר מהירה לפני הירידה לחוף במיאמי. הגברים בתלבושת אחידה, חולצות צבעוניות קצרות שרוולים שקנו לאורך ההפלגה.

בלה וג'ק ישובים ליד השולחן. מוריס פוסע לעברם מהמזנון, כרסו הענקית צועדת לפניו. בידיו שתי צלחות עמוסות בכמות שיכולה להספיק לשש צלחות. הוא מתיישב. ג'ק מושיט את ידו אל סלסלת הלחם במרכז השולחן. מוריס נועץ מבט ביד המושטת, ראשו מסתחרר והוא נופל על הרצפה. כוס שתיה נופלת על ראשו ומכתימה את בגדיו.

***

אייל ורשבסקי, קצין הביטחון, התקרב אל השניים, ההמולה מסביב הייתה בעיצומה. הידיים של מוריס וג'ק היו צמודות זו לזו. אנשים צילמו אותם מכל הכיוונים. ההפרש בין המספרים על שתי האמות היה בדיוק שלוש.

אייל שלף מארנקו פתק קטן, מספר המזל שסבא נתן לו לפני שהתגייס לסיירת. המספר של סבא היה מרוחק מהם כשלוש מאות מספרים.

ג'ק, מוריס וסבא שלו, כולם הגיעו לאושוויץ ביחד, ביולי 1944 עניין של יום יומיים.

רק המספרים העידו. איש מהם לא זיהה ולא זכר את האחר.

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.

אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

תגלית משפחתית

Wed, 10 Feb 2021 19:29:16 GMT

היא התרווחה בכיסא המנהלים המרופד במשרדה המפואר. לא העזה להרים את רגליה ולהניח אותן על השולחן כפי שכה התאוותה לעשות. ניסתה לקחת אתנחתא קטנה מיום מטורף.

הטלפון לא הניח לה, הוא בשלו, צלצל וניגן את מנגינת "לו יהי", השיר שנשזר בנימי נפשה מאז אותו ערב בקיבוץ ב 73. המנגינה הזו הרטיטה את ליבה כל פעם מחדש.

היא הגיעה לקיבוץ כמתנדבת צעירה, השאירה ארוס, משפחה מחבקת ושנה ראשונה באוניברסיטה מאחור ובאה להתנדב לחודש חודשיים בישראל. משהו לא אפשר לה להישאר בארה"ב המדושנת כשישראלים נהרגים ונפצעים באלפים במלחמה. לראשונה שמעה את המנגינה הזו מתפזמת בפיו של אודי, באותו ערב שבו התיישב מולה בחדר האוכל וניסה להתחיל אתה. צנחן צעיר במדי צבא מאובקים ונעליים שחוקות, בלונדיני ותכול עיניים. הקיבוצניק הטיפוסי מהסרטים של הסוכנות חייכה לעצמה.

"אחרי כל הבלונדינים שראיתי באמריקה אתה נראה לי מזויף" התריסה בחיוך שחצני ומיד התחרטה. משהו בעיניו היה עצוב, משהו "ישב" עליו והפך את עיניו הכחולות למעט אפורות. העצבות הזו, חוסר היכולת לחייך חיוך שלם, כל זה נגע לליבה ומשך אותה אליו כמגנט. אחרים יספרו לה חודשים רבים אחר כך על מה שעבר עליו בסיני במלחמה הארורה הזו. ניסה להסביר לה על מה מדבר השיר, אמר משהו על ה Let it be של הישראלים אבל אוצר המילים שלו לא עמד במשימה. אבל אודי זה אודי והוא מיד גייס את כל חדר האוכל בכדי ליטול חלק במלאכת התרגום. בסוף הערב כתב לה את כל מילות השיר בעברית ובאנגלית על מפית נייר שבחלקה האחורי היה רשום שמו של הקיבוץ. מפית הנייר הייתה מעוטרת בכתמי שוקולד, מזכרת נצח מהעוגה שהגישו באותו ערב בחדר האוכל.

הערב ההוא שינה את חייה, ההתנדבות הקצרה הפכה לעליה, ההכרות עם אודי הפכה חיש מהר לנישואין, נולדו להם שלושה ילדים, המבטא האמריקאי כמעט ונעלם לחלוטין והמשרד שלה לענייני פלילים פרח ושגשג במרכז תל אביב.

עיניה נדדו ימינה, המפית הממוסגרת עם מילות השיר נחה במקומה על השידה ממש מעל הטלפון המשוכלל. הטלפון המשיך לנגן את המנגינה המופלאה הזו. לגמה לגימה אחרונה מספל אספרסו קטנטן ומעודן וענתה סוף סוף לשיחה. תהתה איזו הפתעה מחכה לה מהצד השני של הקו. ניסיונה רב השנים במקצוע לימד אותה שלהפתעות אין גבול. על ההפתעות האלה בנתה את משרדה.

עיניה חזרו אל הקיר וטיפסו אל מעל לטלפון. אל תמונת המשפחה שהקימה עם אודי ואל תמונת המשפחה המורחבת שלו. משפחה שבה הרגישה כבת לכל דבר.

על הקו היה קרוב רחוק מארה"ב, מה הוא רוצה מהחיים שלי בסוף היום, חשבה לעצמה.

הוא גילה במקרה את שם המשפחה המקורי של הסבא שלהם ובהמשך לכך גם קרובי משפחה בישראל, הייתה התרגשות בקולו, "הזוג המבוגר משה וחנה רוזנבלום גרים ברחובות", הוא חושב. החזיקה חזק את הטלפון שכמעט ונשמט מידיה. ויש להם גם "ילדים" הוא נקב בשמותיהם של מנחם הבן וטובה הבת.

נשימתה נעתקה. בליבה קיללה קללה עסיסית שלעולם לא תצא מפיה. "האח מאנגליה, האח הנעלם פא...." סיננה מפיה. לא מצליחה לבטא את כל המילה ההיא בקול רם.

"על מה את מדברת?" תהה הקרוב מעבר לקו.

עומר, בנה בכורה, נולד חמישה חודשים אחרי החתונה. "זרז חתונות" הם קראו לו בינם לבינם. השמחה והאושר על הולדת הילד הראשון נמהלו מהר מאוד בבעיה רפואית שמיטב הרופאים לא הצליחו לפתור. המשפחה נכנסה למערבולת. חודשים ארוכים של נסיעות מהקיבוץ המרוחק לאינסוף בדיקות וטיפולים בכל רחבי הארץ חייבו אותם לעבור למרכז ולעזוב את הקיבוץ. זה נגמר אצל פרופסור בהדסה. מומחה עולמי בתחום.

"אתם קרובי משפחה" הוא בישר לה ולאודי, בעלה. "התופעה שממנה עומר סובל נובעת מקרבה גנטית הדוקה. הדוקה מדי. בילד הבא, כבר נטפל בזה מראש" חייך מתחת לשפמו "ההיריון הבא יהיה יותר מבוקר, אבל זה לא צריך להרתיע אתכם" הוא סיכם.

איפה מלמדים אותם את העניין הזה?

באיזה בית ספר?

הם יונקים את זה עם חלב אמם?

כל הישראלים אותו דבר, חשבה בליבה. זה יכול להיות משה מהירקות או פרופסור, מומחה עולמי מהדסה. מיד הם ידברו אתך בצורה הכי ישירה וחצופה שאפשר. אני בעצמי עוד לא הקדשתי בדל מחשבה לעניין הילד הבא והפרופסור כבר מדבר על זה בוודאות מוחלטת. הוא כבר יודע שיהיה לי עוד ילד. מזל שלא ציין כמה ילדים נוספים הוא מתכנן עבורי. אולי הוא רוצה לקבל מינוי להיות מנהל הרחם שלי ואולי גם מנהל חיי הנישואין שלי.

השקיעו מאמצים כבירים, הפכו כל אבן וניסו לברר איך הם קרובים אך ללא הצלחה. עברו ותחקרו את כל הסבים והסבתות ולא הצליחו להבין איך האיש שנולד בקיבוץ בגליל יכול להיות קרוב הדוק של עולה חדשה מארה"ב הרחוקה. איתרו קרובים שנספו בשואה, מיפו את כל המשפחה וסרקו כל אפשרות שתי וערב אך ללא הועיל. היה קרוב אחד שלא הצליחו לאתר, אחד האחים של סבא של אודי, האיש היגר לאנגליה ונעלם כאילו בלעה אותו האדמה.

עניין הקרבה המשפחתית נותר תעלומה במשך כעשרים שנה.

***

בשיחת טלפון אחת התברר לעורכת הדין הפלילית שסבא שלה היה פושע נמלט וחשוב מזה, סבא שלה וסבא של אודי בעלה, אחים

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.

אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

יהדות רוסיה

Wed, 10 Feb 2021 19:26:12 GMT

יהדות רוסיה

כמה זמן היא קיימת ? איך נוצרה ? מה הקשר לפולין ? מה היה גודלה ?

הנה בקצרה, כמה דברים על עץ השורשים של היהדות החשובה הזו.

ברוסיה תחת שלטון הצארים, לא היו כמעט יהודים – מעט יהודים חיו באזור הקווקז הנידח, בעיקר.

ב 1795 הכל השתנה, פולין חולקה בין המעצמות ורוסיה ספחה שטחים עצומים מבלרוס, ליטא, אוקראינה ופולין עצמה. בשטחים האלו גרו מאות אלפי יהודים. הרוסים הקצו ליהודים שטח מוגבל שבו יכולים היו להתגורר, השטח הזה נקרא "תחום המושב".

הצארים עשו ככל יכולתם למרר את חייהם של היהודים, הטילו עליהם הגבלות, מיסים כבדים ועוד. אם כל זה לא מספיק הרי שהצארים עודדו את הפרעות ביהודים החל מ 1880. בפרעות נרצחו יהודים רבים.

כתוצאה מהפרעות והתנאים הקשים, התפתחה תנועת הגירה נרחבת מאד מרוסיה. רוב המהגרים הגיעו לארה"ב ומערב אירופה, חלק קטן מאוד הגיע לארץ ישראל.

ליהודים היה תפקיד חשוב במהפכה הקומוניסטית ברוסיה. יהודים השתתפו בה בכל הדרגים. בין המפורסמים שבהם - ליאון טרוצקי (במקור לייב ברונשטיין), קמנב (במקור רוזנפלד) גריגורי זינובייב (במקור גרשון רדומילסקי) ועוד רבים.

במשך שנים ארוכות התגוררה ברוסיה הקהילה היהודית הגדולה ביותר.

הקהילה הלכה והתדלדלה מהסיבות הבאות:

הגירה גדולה מ 1880 עד 1924
שינויי גבולות אחרי מלחה"ע ה – 1. יהודים מצאו את עצמם חיים במדינות אחרות.
השואה – מעל מיליון יהודים נרצחו בשטחים שנכבשו על ידי הגרמנים.
התבוללות מסיבית תחת השלטון הסובייטי.
הגירה גדולה מ1980 ובצורה מסיבית מ 1990, ברובה לישראל.

עוד משהו. עד 1804 לא היו ברוסיה שמות משפחה, אדם היה נקרא על פי שמו ושם אביו. יצחק בן יוסף למשל. בדקתי, יש כיום מעל 70 אלף שמות משפחה המיוחסים ליהדות רוסיה, לא מצאתי מספר המתקרב לזה בשום קהילה אחרת. ברוסית לא קיימת האות H במקומה משתמשים באות G. כך יוצא שהורוביץ יהפוך ברוסיה לגורביץ' ולפעמים לגרבוז, הניה תהפוך לגניה וכהן יהפוך לכגן על כל ההטיות של השם הזה כולל כגנוב, כגנוביץ' וכו'.

אז תכלס, אם את או אתה צאצאים של יהודי רוסיה הרי שיש לכם שורשים חזקים מאוד בפולין, גליציה וכו' ואף מומלץ לחקור את השורשים של המשפחה באמצעות אילן יוחסין.

מוקדש להורים של אמי, הנמנים על יהודי רוסיה שהיגרו לישראל בשלב מוקדם - סבי חנוך הוכברג ז"ל (עלה ב 1920 מאוקראינה) וסבתי נחמה זקס ז"ל (עלתה ב 1922 מבלרוס).

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.

אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

שם המשפחה פאפו

Wed, 10 Feb 2021 19:24:05 GMT

מבוא

מקור שם המשפחה פפו או פאפו ובלועזית Papo או Pappo לא היה ברור לי מאז ילדותי. איש לא ידע לתת לי הסבר מניח את הדעת לגבי משמעות השם.

זה היה שם משפחתו של אבי ז"ל והוא עוברת עם עלייתו לישראל. משפחתו של אבי נחשבה למשפחה ספרדית. כחלק ממחקר אילן יוחסין מצאתי ראיות מוצקות לכך שבני המשפחה התפללו בבית הכנסת היהודי ברוסה (רוסצ'וק) בולגריה. יחד עם זאת השם אינו מופיע ברשימת שמות המשפחה של אלו מיהודי ספרד ה"זכאים" לדרכון ספרדי.

יתרה מכך, השם אינו מופיע בתוך המאגר הענק של עשרות אלפי שמות משפחה באתר בית התפוצות.

אז מה מקור השם?

מקור שם המשפחה

תיעוד ראשון לשם מצאתי במכון הספרדי Sol del rey catolico – השם תועד שם לראשונה ב 1466 ועל פי התיעוד הזה מקור השם הוא במילה Papos- סבא, ביוונית. ב 1466 הוא נמצא גם בתצורה Papa.

על פי החוקר רוזאניס, השם פאפו מאפיין יהודים שחיו באזור הבלקן מימי השלטון הרומי. בתקופה הרומית והביזנטית היהודים דברו יוונית. יצוין כי יהודים אלו התפללו בבתי כנסת שנקראו "רומאניוטיס" כלומר שרידים של קהילות עתיקות מתקופת השלטון הרומאי. (אנציקלופדיה של גלויות -יהדות בולגריה – עמ' 29)

במקום אחר באותה אנציקלופדיה מצוין כי השם פאפו - זקן הינו אחד השמות המובהקים ליהודים "רומאניוטים" כלומר מהמתיישבים היהודים הקדומים ביותר בבולגריה ובבלקן. מתיישבים אלו, דברו כאמור יוונית במשך מאות בשנים. (אנציקלופדיה של גלויות -יהדות בולגריה – עמ' 55)

אם כך נותרו מספר שאלות:

מדוע משפחתו של אבי נחשבה למשפחה ספרדית?
מדוע בבית אבי דברו לדינו?
כיצד יתכן שכל הגברים במשפחה התפללו בבית כנסת ספרדי?

ההסבר לכך מתחיל בגירוש ספרד. מ 1492 - עת בוצע הגירוש ובמשך עשרות השנים שלאחר מכן, הגרו גלים של יהודים ספרדים אל הבלקן. במסגרת התהליך הזה, היהודים "הרומניוטים" הפכו למיעוט ונטמעו בקרב הרב המסיבי שהגיע מספרד. עם התגברות התהליך הזה, הלכו הקהילות "הרומניוטיות" העתיקות ונעלמו.

כמה מילים על גיאוגרפיה - היהודים הנושאים את השם פאפו היו ממוקמים בעיקר ברחבי בולגריה, בערים בלגרד וסרייבו, ובתורכיה.

סיכום

השם פאפו נגזר מיוונית – מהמילים סבא או זקן ומאפיין יהודים שחיו בבלקן מימי בית שני.

בתמונה - אבי שבתאי בן יצחק (פאפו) ז"ל בשורה אמצעית קיצוני משמאל - כפי שמופיע בספר "תולדות יהודי בולגריה" כרך ב' עמ' 467

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.

אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

משפחת שבטלובסקי - דוגמא לתיעוד

Wed, 10 Feb 2021 19:20:23 GMT

משפחת שבטלובסקי הזמינו בחברת ידעת מחקר ובנייה של אילן יוחסין מתוך רצון להבין את שורשי המשפחה והשורשים שלה.
בחרתי, באישור הלקוחות, להציג בפניכם את תיעוד אילן היוחסין.

לעיון בתיעוד, לחצו כאן . (הקובץ בפורמט PDF)

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר ומייסד Yedaat - עצי יוחסין.

מומחה לבניית עצי יוחסין ואיתור שורשי משפחה. בעל ניסיון רב ומגוון בבניית עצי יוחסין הכוללים אלפי אנשים.

אביעד מוגדר כ Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את עץ היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

בדיקות DNA המשך

Wed, 10 Feb 2021 19:14:51 GMT

בדיקת DNA בסיסית תיתן לכם תוצאות בכמה מישורים

⦁ ארצות מוצא של אבותיכם

⦁ האם אתם ספרדים או אשכנזים ובאילו אחוזים

⦁ קרובי משפחה ורמות קרבה - תקבלו מאות רבות (בד"כ אלפים) של קרובים ממוינים על פי רמות הקרבה.

מה עושים עם התוצאות האלה?

לגבי ארצות מוצא - אפיון ארצות מוצא מתבסס על מדגם סטטיסטי - יתכנו הבדלים, לעיתים משמעותיים ביותר בין החברות בניתוח המוצאים. הדבר הזה נכון גם בניתוח התוצאות לגבי מידת האשכנזיות/ספרדיות.

לגבי קרובי משפחה - אם מחפשים קרובים אבודים - חשוב מאוד להעלות את התוצאות למספר אתרים - חלק מהחברות מאפשרות העברת נתונים וטעינתם גם במאגרים של המתחרים. כדי לעשות את זה צריך קצת מיומנות בתחום המחשוב.

חשוב מאוד לזכור שהיהודים מתייחדים בכך שהדמיון הגנטי ביניהם גבוה מאוד - יחסית לעמים אחרים. הדמיון הזה מקשה על זיהוי קרובים. יש שתי סיבות עיקריות לדמיון הגנטי.

⦁ היהודים התגוררו במשך עשרות ולעיתים מאות שנים בקהילות קטנות ומבודדות יותר או פחות - נוצר מצב של חתונות בין קרובי משפחה שהתחתנו שוב עם קרובי משפחה.

⦁ כל האשכנזים הם קרובי משפחה - האשכנזים התפתחו ממספר מצומצם מאוד של אנשים שהגיעו לאירופה לפני כ 1700 שנה - משפחות אלו התחתנו ביניהן שוב ושוב.

זיהוי הקרובים והבניית הקשרים המשפחתיים מחייבים תשתית של עץ משפחה מסודר ומפותח ביותר. בלי עץ כזה אין סיכוי ל"מקם" את הקרובים ולפענח את סודות הקשרים המשפחתיים.

לעתים קרובות לא ניתן לפענח את הקשרים אפילו באמצעות השילוב של עץ משפחה מסועף וניתוח DNA מקצועי.

ועוד הערה חשובה - המון פעמים לא ניתן לפענח קשרים משפחתיים שהתגלו בבדיקת DNA כי בהיסטוריה של המשפחות שלנו התרחשו "מפגשים" שהניבו צאצאים ואלו אינם מופיעים בעץ המשפחה "הרשמי".

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר ומייסד Yedaat - עצי יוחסין.

מומחה לבניית עצי יוחסין ואיתור שורשי משפחה. בעל ניסיון רב ומגוון בבניית עצי יוחסין הכוללים אלפי אנשים.

אביעד מוגדר כ Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את עץ היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

בדיקת DNA גנאולוגית

Wed, 10 Feb 2021 19:10:48 GMT

בדיקות DNA גנאולוגיות הפכו בשנים האחרונות למוצר נפוץ וזמין. העלות לבדיקה ירדה מאוד ועומדת כיום על 70 עד 95 דולר לערך - מותנה במבצעים כאלה ואחרים ובחברה המבצעת.

כמה מיליוני בני אדם בכל העולם כבר בצעו את הבדיקה והיא אפילו ניתנת כמתנה לקרובים בחגים במקומות מסוימים.

כמה מילים על התהליך

מתחילים ברישום באתר האינטרנט של החברה

החברה שולחת לביתך מבחנה

ניתנת דגימת רוק לתוך המבחנה

מבוצע רישום פרטי המבחנה באתר האינטרנט של החברה

התוצאות מגיעות ב Email בתוך מספר שבועות

למה לעשות את זה?

באמצעות הבדיקה ניתן לאתר קרובי משפחה שהקשר עימם נותק או קרובים שלא היו ידועים. יש לציין שלאחר בדיקה יתקבלו אלפי קרובי משפחה ברמות קרבה שונות. הסינון והניסיונות למצוא את הקשרים הינם פרויקט בפני עצמו.

דוגמא - לאחרונה בצעתי מחקר שבאמצעותו, ניצולת שואה אתרה קרובי משפחה בארה"ב.

הבדיקה נותנת מידע על המוצא שלנו - מאיזה ארצות/אזורים הגיעו אבותינו ואיזה "משקל גנטי" כל אזור כזה השאיר אצלנו.

למה לא לעשות?

הבדיקה עשויה לגלות קשרים שהיינו מעדיפים שלא יתגלו (צאצאים ובני משפחה שאינם "ממופים"/"ידועים"). הבדיקה מדויקת ביותר ולעיתים מעמתת את המשפחה עם סודות מהעבר. קיימות דוגמאות רבות, הנה כמה.

דוגמא - שני סטודנטים הלומדים יחד במוסד אקדמי בארץ מגלים שהם בנים לאותו אב – האחד בן "ידוע" והשני מתרומת זרע.

דוגמא נוספת - שתי אחיות לאותו אב ולאותה אם מבצעות בדיקה – מתגלה שאחת מהן היא בכלל מאב אחר - אביה בכלל לא ידע על כך.

יצוין כי החברות מאפשרות להעלות את הפרטים בעילום שם/עם פרטים שאינם מאפשרים זיהוי – רוב האנשים אינם מספקים פרטים מזהים.

כמה היבטים שחשוב לדעת

יש רק שתי חברות השולחות בדיקות לארץ 23&Me ו Family tree Dna

חברות כמו MyHeritage ו Geni - אינן מאפשרות לתושבי ישראל להעלות נתוני DNA לפרופיל האישי.

חשוב מאוד לבצע את התהליך בצורה מדוייקת ועל פי ההוראות

יש לשקול ולהחליט האם ואיזה פרטים אנחנו מוכנים לחשוף לגבי עצמנו

על מנת להשיג את מירב ההתאמות - יש להעלות את התוצאות לכמה אתרים – זה מחייב מיומנות מסויימת בתחום המחשוב

זיהוי המוצאים/ארצות ואזורי המוצא - מבוצע בהתבסס על סטטיסטיקה - ישנם אתרים המותאמים יותר למדינות המוצא של יהודים וישנם כאלה ש"פוגעים" פחות טוב.

התמונה התחתונה הינה תוצאה מבדיקה שבוצעה על ידי:

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר ומייסד Yedaat - עצי יוחסין.

מומחה לבניית עצי יוחסין ואיתור שורשי משפחה. בעל ניסיון רב ומגוון בבניית עצי יוחסין הכוללים אלפי אנשים.

אביעד מוגדר כ Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את עץ היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

קובץ GEDCOM - הסבר

Wed, 10 Feb 2021 19:07:39 GMT

רקע והסבר

GEDCOM קיצור של Genealogical Data COMmunication הינו פרוטוקול להעברת מידע בין תוכנות גנאולוגית שונות. העברת המידע מתבצעת באמצעות יצוא המידע מתוכנה א' ויבוא המידע לתוכנה ב'.

כל אחת מהתוכנות הגנאולוגיות שומרת מבנה נתונים משלה אולם הדרישה הבסיסית מכל תוכנה כזו הינה יכולת יבוא ויצוא של קובץ בפורמט אחיד ומשותף – פורמט GEDCOM.

כמו כל דבר בתחום המחשבים גם העברת נתונים בצורה "אחידה" בין התוכנות אינה חפה מבעיות. התוכנות שומרות, כאמור, נתונים בצורות שונות ולעיתים נוצרות בעיות "בתרגום" הנתונים בעת העברתם. לעיתים מידע המוחזק על ידי תוכנה א' אינו נתמך בתוכנה ב' ולכן הוא בכלל לא יעבור לתוכנה זו.

חשוב לציין כי הפורמט תומך במגוון שפות - כך למשל ניתן לשמור שמות משפחה ושמות פרטיים במגוון שפות – בעת העברת הנתונים הם יועברו בכל אחת מן השפות בהם נכתבו.

שימושים - למה צריך את זה?

השימוש החשוב ביותר הינו גיבוי. הגיבוי נועד להבטיח את שמירת כל המידע שאגרת במחקר עץ משפחה/אילן יוחסין. הצורך בגיבוי יכול להתעורר במקרים הבאים: נזק למחשב, טעות חמורה בעץ היוחסין המצריכה חזרה לשלב מוקדם יותר, צורך או רצון להשתחרר מהתוכנה הקיימת ולעבור לתוכנה אחרת, צורך לחבר שותפים כאלה ואחרים למחקר ועוד.

שיתוף – יש לזכור כי רובן המוחלט של התוכנות הגנאולוגיות הפופולריות הינן מסחריות ולפיכך מונעות על פי שיקולים עסקיים. חלק גדול מהחוקרים מעוניין להימנע מתלות בגורמים מסחריים ואלו מקפידים להעלות את המידע שאספו לאתרים שהינם לא מסחריים בהגדרה כגון בית התפוצות, Wikitree,Jewish Gen ועוד.

הנושא של העלאת הנתונים לאינטרנט מחייב מספר הבהרות:

מחד העלאת נתונים לאינטרנט עלולה לחשוף מידע ובחלק מהתוכנות אף עלולים להיגרם לעץ המשפחה שינויים כתוצאה מכך. מאידך חשיפת העץ לאור השמש גורמת במקרים רבים לפריצת דרך. הערות ותוספות של משתמשי הרשת כמו גם מידע נוסף שמתחבר באמצעות הקישור הזה תורם לתוספות מידע משמעותיות ביותר. לעולם לא ניתן לדעת איזה מידע יש ברשותו של מישהו על פני הגלובוס. הח"מ חווה אינספור מקרים שבהם "פיסות פאזל" שלא נמצאו באמצעות מחקר מקיף ורב שנים נפתרו בתוך דקות ספורות על ידי גורם חיצוני כלשהו ששיתף מידע ברשת. במילים אחרות ניתן לתאר זאת כחוכמת ההמונים.

הדרך ליהנות מכל העולמות הינה על ידי שמירת עץ המשפחה על גבי תוכנה עצמאית ומבודדת מן האינטרנט והעלאתו לאינטרנט אחת לתקופה במסגרת תוכנות שיתופיות כאלו או אחרות. שיטת עבודה כזו מאפשרת שליטה מלאה על המידע ומניעת שינויים ותוספות לא רצויים ומצד שני השיטה מאפשרת קבלת משוב ומידע נוסף ממשתמשי התוכנות השיתופיות באינטרנט. נוסף לכך – מעצם העלאת המידע לאינטרנט – מתבצע שיתוף ידע והעשרת כלל המשתמשים בעץ האינטרנטי בתוצרי המחקר שבוצע על ידך.

העלאת עץ משפחה "פרטי" הכולל כמה אלפי שמות תורמת בצורה משמעותית לחיבור אלפים רבים של קשרי משפחה במישרין או בעקיפין. יש לזכור כי בשיטת עבודה זו (שימוש בתוכנה עצמאית והעלאה תקופתית של המידע לאינטרנט) קיימת מידה מסויימת של עבודה כפולה לצורך התאמות חוזרות ונשנות בין שני עצי משפחה.

סיכום והמלצות

עבור כל אדם העוסק בגנאולוגיה קובץ GEDCOM הינו כלי עבודה הכרחי ובעל חשיבות רבה ביותר, לפעמים בעל חשיבות קריטית.

חשוב ביותר לבצע גיבויים תכופים בהתאמה לתכיפות השינויים בעץ המשפחה ולהיקף השינויים. חשוב עוד יותר לשמור גיבויים מחוץ למחשב המשמש לפעילות השותפת, רצוי לשמור גיבויים בענן או במקום מרוחק כלשהו.

מומלץ וחשוב ביותר להעלות עצי משפחה לאינטרנט – לצורך העשרת העץ הפרטי והעשרת כלל המשמשים ברשת.

מומלץ גם להעלות עצי משפחה לאתרים שאינם מסחריים בכדי למנוע את התלות בשיקולים עסקיים.

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.

אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

שמות משפחה גרמניים

Wed, 10 Feb 2021 19:05:25 GMT

איך זה שמתוך מאות אלפי שמות משפחה יהודים (זו לא טעות) יש עשרות אלפי שמות גרמניים? איך כל זה קשור ל"פולין", לרומניה ולהונגריה? למה זה בכלל לא קשור לגרמניה? ו....מתי התופעה הזו התחילה?

המאמר הזה ייתן מענה לכל השאלות האלו ועוד.

כאמור ליהודים רבים יש שמות משפחה "גרמנים". כמה דוגמאות:

גרוס - גדול

קליין - קטן

שוורץ – שחור. יש הרבה וריאציות על שוורץ - שוורצמן, שוורצקופף ועוד

וייס - לבן עם המון וריאציות

הוכברג - הר גבוה, ויש עוד המון הרים מסוגים שונים: ירוקים, לבנים, מוזהבים וכסופים

ועוד ועוד.

מתקופת התנ"ך ועד 1787 לרוב המוחלט של היהודים לא היו שמות משפחה. השם היה משה בן יעקב או משה בר יעקב, כלומר השם הפרטי ושם האב שימשו לזיהוי האדם. רק משפחות רבניות התהדרו בשם משפחה, לכל השאר לא היה. ב 1787 הקיסר האוסטרי החליט ששם משפחה הינו חובה והשם הזה צריך להיות גרמני (בהתאם לשפה הרשמית בקיסרות). הוא החליט, אגב, שגם השם הפרטי חייב להיות גרמני.

ההוראה של הקיסר השפיעה על המוני יהודים שחיו בגליציה (שהייתה לפני כן חלק מפולין), רומניה, הונגריה, צ'כיה ועוד. כל האזורים האלה היו חלק מהאימפריה האוסטרית שנקראה בהמשך האימפריה האוסטרו הונגרית.

הפקידים האוסטרים החליטו לעיתים קרובות בצורה שרירותית ו"יצירתית" לגבי שמות משפחה.

אנשים שיכלו לשלם מהצד קבלו שמות כמו גולדברג (הר זהב) ווייס (לבן) ואילו אנשים שלא יכלו לשלם קבלו את השם שוורץ (שחור). לפעמים שמות הגנאי היו קיצוניים ומבזים עוד יותר כמו למשל השם דרייפוס - אני בטוח שמשפחת דרייפוס לא בחרה בשם שמשמעותו שלוש רגליים.

אחרי אוסטריה, מדינות רבות באירופה אמצו את הרעיון ובתוך כמה עשרות שנים, לרוב האנשים באירופה ניתן שם משפחה.

אז.....אם היה או שיש לכם שם משפחה "גרמני" זה ברוב המוחלט של המקרים לא קשור בכלל למוצא שלכם.

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.

אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.

אביעד מרצה מנוסה ובקיא המכיר את תחום בניית עץ המשפחה לפני ולפנים ומעביר את ההרצאות בצורה קלילה, ברורה ומלאת הומור.
הרצאותיו של אביעד בן יצחק על תגליות מרתקות ומפתיעות ממחקרי עץ השורשים של משפחות וקהילות רבות מועברות בארגונים, בגופים קהילתיים, בחוגי בית, בחוגי העשרה למבוגרים ועוד.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

שמות משפחה

Wed, 10 Feb 2021 19:02:33 GMT

אז איך נתנו שמות משפחה?

המאמר בא לענות על שאלות והערות רבות שקבלתי ומרחיב לגבי עוד כמה היבטים של הנושא הרחב והעצום הזה. הפעם מדובר על כלל שמות המשפחה.

אתאר כאן את הדרכים העיקריות למתן שמות ומובן שלא אכסה את כל הדרכים - יש מאות אלפי שמות משפחה "יהודיים" - פשוט לא ניתן לכסות הכל.

אחת הקבוצות הגדולות נובעת משם אב

מהשם אברהם נוצרו השמות אברהמוב, אברמסון, אברהמס, אברמפור ועוד.

זה נכון גם לגבי יעקב שממנו קבלנו את יענקלביץ, יעקבי, קאופמן וקופל.

בצורה דומה נוצרו לזרסון (מלזר), פיליפסון ומנדלסון ועוד .

קבוצה גדולה אחרת נובעת משמות של אמהות

נשיא המדינה ריבלין (מרבקה), צירלין (מצילה) ובית החולים בילינסון (מבילה)

יש גם הפתעות למשל אסתרמן (הבעל של אסתר) ופרלמן (הבעל של פנינה/פרל)

עשרות שמות משפחה נתנו לכהנים

כץ, כהן, כהנא, כגן, קפלן ועוד. כהן וכגן זה אותו דבר, בשיבוש הזה אשמה הרוסית אין בשפה הזו "H" ולכן הורוביץ הופך לגורביץ ולפעמים מתגלגל גם לגרבוז.

המון שמות ללוויים

לוי, לויט, סגל, לוין ועוד.

קבוצה עצומה נובעת משמות של מקומות

כל כך הרבה מקומות נשכחים עד שלעיתים האנשים בכלל לא יודעים שהמקור של שמם הוא כפר או עיירה כלשהי.

כמה דוגמאות:

צנעני (מצנעא)

חולדאי (מחולדה)

שכונת פלורנטין בת"א (מפלורנס/פירנצה)

מרציאנו (ממרסיה)

אלקלעי (מאלקלה.. - היו שתיים כאלה בספרד)

וורשבסקי מורשה.

עוד קבוצה גדולה מגיעה ממקצועות בשפות שונות

אז מה משותף לחדד, בלקמן, שלוסר וקובל ? - נפח. דהן, פרבר, מהלר זה ממש אותו שם - צבע. ויש עוד המון.

הדמיון והיצירתיות עבדו שעות נוספות, שמות נקראים על בסיס צבעים, רוט (אדום), רוטשילד (מגן אדום) וגם בלאו (כחול).

ויש גם שמות הנובעים מצמחים (סביון והרדוף למשל) המון עצים - כל השמות שמסתיימים בבאום ובוים זה עץ כלשהו (אפלבאום - תפוח, אלבאום - זית ועוד)

אי אפשר לדלג על ההרים - כל מה שמסתיים בברג זה הר כלשהו (סילברברג - הר כסף, גרינברג - הר ירוק) ועוד ועוד.

זה ממש על קצה המזלג - יש עוד המון שמות משפחה.

אתם מוזמנים לחפש באינטרנט ובאתר בית התפוצות (בחינם).

ולמי שמעוניין לקרוא על שמות משפחה "גרמניים" בקרב היהודים. ראו ממש כאן בצמוד מאמר העוסק בנושא הזה.

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.

אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

בניית עץ יוחסין - עצות וטיפים

Mon, 01 Feb 2021 19:35:56 GMT

מבוא

הילדה מכינה עבודת שורשים. באירוע האחרון בני המשפחה לא ידעו איך הם קשורים לחתן. הדודים מאמריקה שואלים על הקשר ביניכם ואין לך מושג. לאבא יש יום הולדת שבעים וחשבת להכין לו מתנה מפתיעה. סבתא טוענת שאנחנו צאצאים של הגאון מווילנה.

יש הרבה סיבות להכנת אילן יוחסין/עץ משפחה ואלו שצוינו הינן רק חלק מהן. המאמר הבא ייתן עצות וטיפים ויבהיר בתמציתיות את הנושאים הבאים:

איזה כלי לבחור לטובת בניית עץ משפחה?
מאיפה להתחיל?
באיזה שפה לעבוד?
פרטי או ציבורי?
מאגרים מעניינים
תרשימים
ועוד

איזה כלי לבחור?

בעולם קיימים כמה וכמה כלים לטובת בניית עץ שורשים, אולם המאמר יתמקד בשני הכלים הנפוצים ביותר בישראל. Geni ו MyHeritage. שני הכלים הינם בבעלות MyHeritage הישראלית. ממבט על ובלי להיכנס ליותר מדי פרטים טכניים, MyHeritage מאפשר בניית עץ משפחה ו Geni שואף לבנות אילן יוחסין אחד שכל בני האדם (בעולם) יהיו מחוברים אליו.

היתרונות של MyHeritage הינם בעיקר בשליטה על המידע. כמו כן MyHeritage מאפשר חיפושים אוטומטיים משוכללים. Geni מדויק ומקצועי יותר אולם תהליך חיבור חלקים נוספים לעץ המשפחתי הינו מורכב משהו.

בונים אילן יוחסין - מאיפה להתחיל?

חשוב מאוד לאסוף כל פריט מידע ועובדה הקיימים על המשפחה בעת בניית העץ. מומלץ לצייר על דף נייר סקיצה של עץ המשפחה ולנסות למלא אותה בכל הפרטים הידועים: שמות הורים, אחים ואחיות, דודים ודודות ובני משפחותיהם. תאריכי לידה ומקום לידה. לגבי נפטרים תאריכי פטירה ומקום פטירה. חשוב מאוד שהפרטים יהיו מדויקים ככל הניתן ויסתמכו על מידע מוצק. רצוי מאוד להזין תאריכים בפורמט של יום, חודש ושנה מבוססים על תעודות או על צילומי מצבות.

טיפ! - הזנת תאריכי לידה/פטירה מדויקים תאפשר למנועי החיפוש של הכלים לאתר בקלות קרובי משפחה נוספים. דבר זה מגדיל משמעותית את הסיכויים להרחבת העץ.

טיפ נוסף! - ארגון החומר - רצוי מאוד לחבר תמונות ומסמכים לתוכנה שתבחר.

טיפ נוסף! - מומלץ לגבות חומר על תיקיות מחשב ייעודיות. בתיקיות אלו כדאי לשמור תמונות ומסמכים סרוקים, קישורים למאגרים שונים ועוד. המידע יהיה שימושי בהמשך.

באיזו שפה לעבוד?

על מנת להקל על ילדים לקרוא ולהכין עץ יוחסין, מומלץ להשתמש כשפה ראשית בשפת האם של הילד – במקרה שלנו עברית. יחד עם זאת חשוב ביותר להזין את השמות הפרטיים ושמות המשפחה גם באנגלית. דבר זה מסייע למנועי החיפוש לאתר קרובי משפחה וכן מאפשר תקשורת ושפה משותפת עם קרובים בחו"ל.

טיפ! - ב Geni קיימת תמיכה בריבוי שפות. MyHeritage - תומך בשפה אחת בו זמנית.

טיפ נוסף! – קיימות דרכים רבות לכתוב את שם המשפחה העברי והלועזי. רצוי מאוד לברר את האופן הנכון ולהקפיד עליו לאורך כל העבודה. דבר זה נכון גם לגבי שמות פרטיים.

פרטי או ציבורי?

הכלים מאפשרים עבודה במצב פרטי – חשיפה לבני משפחה/מורשים בלבד או ציבורי – חשיפה לכלל הציבור. כברירת מחדל הכלים השונים אינם חושפים את כל המידע לגבי אנשים חיים. בדרך כלל יופיע רק שם משפחתם ולא השם הפרטי. חשוב לזכור כי עצי משפחה הנמצאים במצב פרטי, אינם מאפשרים לקרובי משפחה מהארץ ומחו"ל גישה אליהם ומקשים מאוד על הרחבת העצים. במקרים רבים שמירה על פרטים טריוויאליים כפרטיים מונעת הרחבה של העץ. מאידך חסימה ושמירה על פרטיות מצמצמת את האפשרות לפגיעה בעץ בכוונה או במקרה.

מאגרים בולטים

קיימים ברחבי העולם אינסוף מאגרים. נתמקד במאגרים הנפוצים ביותר והזמינים באינטרנט. כל המספרים שיצוינו נכונים למועד כתיבת המאמר. יש לזכור כי קצב אגירת המידע והגידול במאגרים הינו מהיר ביותר. המאגרים מתרחבים ללא הרף.

Ancestry – מעל 4 מיליארד רשומות (אנשים) – מאגר שהינו חלק מתוכנה וותיקה מאוד בתחום. היתרון - המאגר הגדול והוותיק ביותר. החיסרון – המידע ממוקד בעיקר בארה"ב ותשע מדינות נוספות. קושי בבידוד רשומות.

MyHeritage – מעל 2 מיליארד רשומות. היקף הכפילויות במאגר זה הינו עצום כתוצאה מהשכפול המובנה בכלי - אדם בודד יכול להופיע בכמה וכמה עצי משפחה. היתרון - מספר רשומות גדול מאוד. החיסרון - קושי למצוא את הרשומה הנדרשת ולבודד אותה.

FamilySearch – מעל 860 מיליון רשומות. היתרון - מאגר נרחב. החיסרון – חלק גדול מהרשומות כולל אנשים רבים מכל רחבי העולם. לא תמיד רלוונטי לישראלים.

Geni – מעל 160 מיליון שמות. היקף הכפילויות מצומצם מאוד. היתרון - מאגר מדויק ואמין. החיסרון – מספר מצומצם יחסית של רשומות.

JewishGen – מעל 20 מיליון שמות של יהודים מקהילות שונות. המאגר מכסה מאות שנים ורובו ככולו נוגע ליהדות אירופה. היתרון – ממוקד באוכלוסייה היהודית. החיסרון – מידע דליל מאוד לגבי מספר לא קטן של מדינות.

JewishGen כולל כלי הנקרא Town Finder. הכלי מאפשר לזהות מקומות ישוב יהודיים הנכתבים ונהגים לעיתים בצורה שונה מאוד בשפות שונות.

יד ושם מאגר שמות קורבנות השואה – מעל 4 מיליון רשומות. מבוסס ברובו על דפי עד שמולאו על ידי קרובי משפחה ומכרים. בנוסף קיימות רשומות ממקורות אחרים ושונים. היתרון – מנוע חיפוש מעולה בעברית. החיסרון – לא קיים תיעוד לגבי כל הקורבנות, קיים תיעוד כפול ולעיתים לא מדויק על חלק גדול מהקורבנות.

תרשימים

הכלים מאפשרים הפקת מגוון גדול של תרשימים מסוגים שונים ובחלקם מאפשרים עץ שורשים להדפסה. את התרשימים ניתן להפיק בגדלים שונים. בחלק מהמקרים הדבר כרוך בתוספת תשלום.

סיכום

בניית אילן יוחסין משפחתי היא פעילות חשובה ומבורכת. כתוצאה ממנה נוצר תיעוד מרשים של שורשי המשפחה, תיעוד שאותו ניתן להעביר לדורות הבאים. שימוש בכלים אינטרנטיים מאפשר קשרי גומלין עם קרובי משפחה המרוחקים גיאוגרפית.

כמו בכל תחום אין ארוחות חינם – כלי חיפוש מתקדמים מחייבים שדרוג בכל אחד מהכלים והעלות משתנה. ללא כלי חיפוש מתאימים יהיה קשה מאוד להרחיב את המידע ולאתר את עץ המשפחה בהיקפים משביעי רצון.

יצויין כי Google בדרך כלל לא מתאים לסוג החיפושים הנדרש במקרה הזה.

חשוב מאוד לבצע גיבויים לעץ היוחסין המשפחתי. חלק מהכלים מבצע גיבוי אוטומטי ובנוסף לכך מומלץ להוריד דרך הכלי קובץ Gedcom (פורמט מקובל לעצי יוחסין) ולשמור אותו בנפרד מהכלי.

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.

אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

תיעוד ההיסטוריה המשפחתית - טיפים

Mon, 01 Feb 2021 19:35:56 GMT

מבוא

אתם מתכננים לכתוב סיפור חיים או אולי מסייעים לקרוב משפחה במחקר או בבניית עץ שורשים. אתם מעוניינים להפיק את המרב ולעשות עבודה טובה ככל האפשר.

מצורפים בתמציתיות מספר טיפים שעשויים לסייע לכם ולשפר בצורה משמעותית את התיעוד של אילן היוחסין המשפחתי.

חשוב לזכור את המשפט השגור ביותר בתחום התיעוד המשפחתי "במשך שנים זה לא עניין אותי וכשכבר התעניינתי, לא היה את מי לשאול." בידיכם הכוח לשמר את המידע ולהעביר אותו הלאה בבחינת "והגדת לבנך".

תחקור

פעמים רבות המידע שברשותנו אינו שלם ולעיתים גם אינו "מדויק". מומלץ לבדוק את ה"גירסה" שלכם מול קרובי משפחה נוספים. בדרך זו מתגלה פעמים רבות מידע חדש ונוסף. מידע המוסיף פרטים חשובים מעבר לידוע לנו.

יש לזכור כי האנשים שניתן לתחקר כעת לא יהיו זמינים תמיד ולכן מומלץ שלא לדחות את מלאכת התחקור והצלבת הנתונים.

את תוצרי התחקור, מומלץ להעלות כקבצים ולשמור על גבי המחשב.

תמונות ועוד

בכל משפחה נמצאות תמונות רבות משלבים שונים בחייהם של קרובי משפחה. לעיתים התמונות אינן מזוהות, לעיתים אנחנו זוכרים את האיש או האישה בשלב אחר בחייהם וכעת איננו בטוחים שזה אותו אדם.

מומלץ לכתוב במדויק מי נמצא בתמונות, מי האיש מימין ומי משמאל, מי בשורה העליונה ומי בתחתונה ולפי איזה סדר. חשוב להבהיר מתי והיכן התמונה צולמה.

יש לזכור כי אלבומי נייר עלולים להישרף או להתבלות ולכן מומלץ מאוד לסרוק למחשב תמונות חשובות.

יצוין כי בידי משפחות רבות, קיימות הקלטות שמע ווידיאו של בני המשפחה. מומלץ כמובן לשמור גם את הפריטים הנ"ל בצורה ממוחשבת.

מסמכים

למסמכים, תעודות וכדומה קיימת חשיבות רבה. הם כוללים מידע מדויק על אירועים בחייו של אדם כולל מקומות לידה, מגורים, נישואין, פטירה וכו'.

בעת התיעוד יש לדלות מן המסמכים כל פרט משמעותי ולהיעזר בו.

מומלץ ביותר לסרוק את המסמכים ולשמור אותם על גבי המחשב.

שרטוטים ותרשימים

בסיפורי חיים רבים מופיעה אינפורמציה שהייתה נהירה לחלוטין לכותב הספר אולם הקוראים, ממרחק הזמן, מתקשים לפענח את הכתוב. לדוגמא "דודי יצחק היה..." או "סבי יששכר נהג...".

הקורא יעמוד בפני השאלה מאיזה צד של המשפחה היה הדוד? האם היה אח של אבא? האם היה אח של אמא? וכנ"ל תעלה השאלה לגבי הסב.

על מנת להעביר את האינפורמציה בצורה הטובה ביותר, מומלץ לבצע את הפעולות הבאות:

לשרטט תרשימים ועצי משפחה, פשוטים וברורים
לוודא שהתרשימים מתארים את הקשרים בצורה בהירה
לציין על גבי התרשימים פרטים חשובים לגבי האיש

בניית אילן יוחסין

שרטוט עצי יוחסין על גבי נייר הינו מסובך, מוגבל בהיקף ומחייב עבודה גרפית מורכבת ומסובכת.

כיום קיימות מספר תוכנות המאפשרות בניה ממוחשבת וכן עיצוב אוטומטי ופשוט של עץ יוחסין.

לגבי בחירת כלי, בניית עץ והשיקולים המתלווים אליהם, ראה מאמר נוסף שלי בניית עץ יוחסין – עצות וטיפים

בכל מקרה חשוב ביותר להעלות את הנתונים לרשת האינטרנט בצורה ממוחשבת. העלאת הנתונים לאינטרנט תיתן את היתרונות הבאים:

חיבור לנתונים שהוזנו על ידי אנשים נוספים.
חיבור והוספת פרטים מתוך מאגרי המידע הקיימים
חשיפה להערות ולהארות מצד גורמים נוספים
קישור ורתימת בני משפחה נוספים למשימת התיעוד

ראוי לזכור כי העץ צריך להיות נגיש לבני משפחה בחו"ל. מומלץ ביותר לנהל את העץ באנגלית כדי לשפר את התקשורת עם הקרובים מחו"ל.

מאגרי מידע

כל אחד מהכלים הממוחשבים מציע מאגרי מידע הכוללים מיליארדי רשומות מכל רחבי העולם. שימוש בחלק מהמאגרים כרוך בתשלום. המעוניין בהרחבה מהירה של עץ המשפחה חייב לקחת בחשבון שהדבר כרוך בעלויות.

יחד עם זאת קיימים באינטרנט מספר מאגרים חינמיים:

בית התפוצות
יד ושם
ארכיון המדינה
ועוד

גיבוי ושמירת החומר

כפי שצוין, חשוב ביותר לשמור את כל החומר בצורה מאורגנת על גבי מחשב. החומר שישמר יכלול תמונות, הקלטות, שרטוטים, תרשימים, מסמכים, מלל ועוד.

מחשבים חשופים כידוע לתקלות וירוסים וכדומה. לפיכך קיים הכרח לגבות את החומר הממוחשב על מנת להבטיח שלא יינזק או יעלם.

יש לשקול שמירת עותק של הגיבוי אצל בן משפחה נוסף.

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.

אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.

כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!