אודות הכותב- אביעד בן יצחק

A unique story for Holocaust Remembrance Day Winter 2003, Ra'anana The Shabbat dinner had ended. Frida felt tired and needed to rest. She rose from her chair, walked toward the living room armchair, sat down, and watched her children and grandchildren run around the spacious house. A great sense of pride filled her heart, and her eyes sparkled with happiness. This was the best time of her week; she longed and waited for it, sitting with her children and grandchildren, witnessing her enormous victory against all odds, the talented children she had raised, and now their children. "May they only stay healthy," she silently wished. She regretted that Haim was not with her. Haim, who had passed away a few years earlier due to that terrible illness. Haim, who had walked with her from the displaced people camps in Europe after the war, all the way to creating a magnificent family in Israel. Hadar walked toward her, smiling warmly as always. "Saftul," she said, using the nickname she had invented as a little girl—a name only she used. "Saftul, I’m in the officers’ course and wanted to request something." "I know you’re in the officers’ course, Hadari’le," Frida replied. "I told all my friends what a general we have in the family." "Not a general, Saftul, just an ordnance officer," Hadar giggled. "To me, you’re General Hadari," Frida said, thinking how proud she was of this girl. "Saftul, do you remember our conversation? I wanted to ask again. I know it’s hard, and you’ve never spoken about it, but maybe you could come to our course and tell us a little about what you went through in the Holocaust?" "I’d like to, Hadari, but I don’t think I can. I wouldn’t be able to sit there and talk. It’s too much." "It’s on January 15, Saftul. We’ll come to pick you up. It’s nearby—just a half-hour drive, and you’ll only need to speak for half an hour. Not too long." "What did you say, Hadari? When is it?" "January 15. In the morning." "January 15 is my birthday. A milestone birthday, actually." "What do you mean, Saftul? We just celebrated your birthday a few weeks ago." "My second birthday. An unbelievable story. That one I definitely couldn’t tell in front of other people." "Maybe you can tell me. I’ll record you and then play it for the course. What do you say, Saftul? It means a lot to me, and not just to me. My friends don’t know much about the Holocaust." "Alright," she said. "Let’s do it." Within minutes, Hadar returned with the tape recorder. The clatter of clearing dishes from the table ceased, and silence fell as if by magic. All the surrounding hustle faded too. "I’m recording, Saftul. You may start." Frida leaned her head back and began to speak. Since her eyes were closed, she didn’t notice that everyone around her had quietly gathered, sitting wherever they could find space—some even on the floor—listening in absolute silence. Winter 1943, Auschwitz-Birkenau ‘This is it, Frida, it’s the end. No one ever survived this. The only way out is through the smoking chimneys.’ She had been in the camp for several months, watching her entire family march to their death, along with many of her relatives and friends. She sat and stared at the walls around her— ‘Is this where I die? Is this the last place I will see? And the snow I saw this morning on the way here, is this the last snow I’ll ever see?’ She wouldn’t raise a family; she would die like a dry branch with no continuation. ‘This is it. The hatch above will open in a few moments, and someone will drop the gas. They’ll drop it, and we’ll all die,’ she thought, envying the new girls who didn’t know what awaited them. She looked around. Inside the gas chamber, the "showers" as the Nazis called them, there were several dozen women, standing naked, their hair already shaved. ‘This is the last thing you will see, Freidela,’ she told herself, remembering her grandmothers who used this nickname with a heavy Yiddish accent in her small childhood town. Her thoughts wandered to her family’s house in that town, her uncles and aunts, her mother’s preparations for Shabbat. She remembered how hard her mother worked to gather whatever she could to cook something for Shabbat. She also remembered her father’s Kiddush on Friday night. Her thoughts raced back to better days when the boys started courting her, but she kept them at a safe distance, scared. She remembered her friends from the youth movement, a group that dreamed of founding a kibbutz in Israel and growing oranges. She had no watch, but she guessed quite some time had passed since they were locked in this room and nothing had happened. Usually, the gassing started right after the doors closed, but now, the doors had been locked for quite some time, and nothing happened. The women, standing on the frozen floor completely naked, started to shiver. Some began to turn blue. Slowly, carefully, they inched closer to one another to warm up. When the cold overcame them, they gently clung to one another. Frida made sure to push the ones turning blue to the center, and they occasionally swapped places. Time passed by, and nothing happened. ‘Am I even alive or am I dreaming?’ she asked herself again and again. Her thoughts wandered to her brothers and sisters, all of whom were murdered here. To Moyshale, who didn’t get to celebrate his Bar Mitzvah; to Chana, who got engaged to Yankel but would never marry him; to beautiful Tzirel, she refused to remember what the Germans did to her, and so on. She went over the names, one by one, dozens of family members, acquaintances, and friends. They were all murdered. She looked around, but nothing happened. She felt like screaming, ‘What are you waiting for? Why are you torturing us? Kill us and get it over with,’ but nothing came from her mouth. Time passed, and the women around her were almost all cold blue. Now they were all hugging each other and clinging more tightly. The cold had defeated their shame. Some girls had fallen into a stupor, their lips trembling from the cold. She lost track of time and sank into a stupor herself, waking up every now and then, unsure if she was still alive. All of a sudden, the doors opened, and two women rushed inside, shouting in Yiddish, "Out, women, out! Put on the clothes you left outside!" Frida pinched herself in disbelief. She found her clothes, which she had left in a bundle in the corner, and dressed. Covering her frozen body with clothes felt incredible to her. From then on, every day when she dressed, she remembered that moment when she put her clothes back on. Winter 2003, Ra'anana When Frida opened her eyes, she was astonished to see that everyone had gathered around her in complete silence, their mouths agape. "On January 15, 1943, I walked out with several dozen women from a place no one ever came out alive. That day, I was only millimeters away from death. On that date, I was actually born again. There were other times when I could have died, but they don’t count like this one. This time, there was so much time to think and wait for death, which in the end didn’t come," she said. "And you probably want to know what happened that they took us out of the gas chambers," she said, and took a long breath. The others nodded silently, unable to say a word. Hadar bit her lip and gently placed her hand, almost brushing, over her grandmother’s arm, the arm with the number tattooed on it. Frida took Hadar's hand in hers and kissed it. Hadar wiped away the tears from her eyes. Frida looked at her, trying to smile and barely managing to, holding Hadar's palm and gently squeezing it. "It took me years to gather the pieces of information," she continued. "A piece of information from here, another detail there, until the picture became clear. In the winter of 1943, thousands of German soldiers froze to death in Russia. Many lost limbs, and many others froze and died. Among the Germans, there was a constant disagreement. Some wanted to exterminate as many Jews as possible, while others wanted to use them as labor. "While we were waiting in the gas chamber, a great argument took place between the two sides, those who wanted to eliminate us and the industrialists who urgently needed women to sew coats and winter gear for the soldiers. That morning, fortunately for us, the need for coats prevailed. Later that day, we were taken, hundreds of young women, and transferred to a massive factory, where I sewed coats and clothes until I was liberated." March 2003, Central Israel The closing ceremony of the Ordnance Officers' course was nearing its end. Frida sat beside her daughter Gila, surrounded by the entire family, her eyes searching for Hadar. She leaned over for a moment and whispered in her daughter’s ear, "Gila, if I had told anyone back in Auschwitz that one day I would be here at a ceremony like this, in Israel, with my granddaughter, they would have told me I was completely crazy." Gila hugged her, smiled a mysterious smile, and didn’t say a word. The young officers performed drill exercises, marching left and right at the drill sergeant’s command, forming various shapes. The command "Stand at attention" was heard when the requested shape was created. Immediately after, the ceremony leader announced the shape that had just been created and said a few words about it. When the third shape was created, the officers stood in place. The ceremony leader announced, "The officers have created the name ‘Frida.’ Frida Eisenstadt Roth is our guest of honor today. Frida miraculously survived Auschwitz. Her granddaughter, Hadar Yarkoni, has been commissioned today as an outstanding officer." Then, he yelled, "Officers, salute!" Dozens of officers in all ranks stood up and saluted Frida, their eyes turned toward her. The crowd cheered enthusiastically. Frida pinched herself, covering her mouth.

שם המשפחה מלכה או מלכא הוא שם נפוץ יחסית. נושאים אותו עשרות אלפי יהודים בארץ ובעולם. הוא נפוץ בקרב יוצאי צפון אפריקה אבל מופיע גם בקרב יהודים אשכנזים, כפי שיוצג בהמשך. קיימים כמה מקורות לשם המשפחה הזה.

זהו אחד משמות המשפחה הנפוצים בישראל. הוא מופיע בעשיריה הראשונה של השמות הנפוצים. הוא נפוץ בעיקר בקרב יוצאי מרוקו אבל מופיע גם אצל משפחות מתוניסיה, אלג'יריה ועוד. ניתן לכתוב אותו בעשרות דרכים בעברית, אנגלית וצרפתית למשל דהן, דהאן, בן דהן, אדהאן, דהון ועוד. אז מה פירוש שם המשפחה הזה? ולמה הוא כל כך נפוץ? בדקתי כמה וכמה מקורות (ראו למטה) והנה הפירושים האפשריים שמצאתי. יצוין שזהו זהו אחד המקרים, הלא מעטים, שבהם אין פירוש אחד ויחיד לשם המשפחה. הפירוש המרכזי שמופיע בכל המקורות הוא "צייר" "צבעי" וגם "סוחר בצבעי שמן". הפירוש הזה מתבסס על מילה בערבית. אפשרות נוספת היא שהשם נגזר מתחן המקראי, בנו של תלח ואחד הצאצאים של יששכר. מצאתי חוקרים שמיחסים את מקור השם למילה "דנן" שמשמעותה בארמית היא "ידוע". ובמקום אחר צוין שהשם נגזר בכלל מהשם "דן". מה שבטוח הוא שמדובר על שם יחסית קדום. הוא מופיע בספרד במאה השלוש עשרה ובמרוקו במאה השש עשרה. מקורות: אלכסנדר ביידר – המילון לשמות משפחה מאזור המגרב, גיברלטר ומלטה מילון גוגנהיימר מילון לשמות משפחה ספרדים אתר אנו - בית התפוצות ויקיפדיה

ההכנות לא נעלמו מעיניה החדות של רות. גם בגילה המתקדם הראייה נותרה טובה, אם גם בסיוע של משקפיים איכותיות ושני ניתוחי קטרקט. היא דהרה על הקלנועית, כהרגלה, בשבילי הקיבוץ ובעוברה ליד המועדון לחבר ראתה את חיים החצרן מפזר כסאות ושולחנות, יוסק'ה החשמלאי תלה מנורות צבעוניות ועוד כמה חברים טרחו בהכנות שונות. היא ידעה שכל זה לכבודה, לכבוד האירוע הממשמש ובא. האירוע הזה יהיה כולו לכבודה. יום הולדת שמונים לאחת מוותיקות הקיבוץ, אחת "ששורדת", חייכה לעצמה בעצב מסוים. חושבת על הבדידות ההולכת וסוגרת עליה מכל עבר, על דודי בעלה שנפטר לפני עשרים שנה, צדיק תמים, ועל חבריה וחברותיה הרבים שהלכו לעולמם. משכבת הגיל שלה, נותרה כמעט בודדה, למעט גיטה, אבל גיטה איך לומר, כבר לא הייתה בת שיח. דווקא חבל, חשבה לעצמה. גיטה היא היחידה שיודעת את הסוד וברגעי ההתלבטות האלה, לא היה מזיק להתייעץ אתה. גיטה הרי מכירה אותה ממש מההתחלה, מהעיירה הקטנה בפולין המזרחית, זו שממנה ברחו יחד אל היערות. יחד עברו את המלחמה עם הפרטיזנים הרוסים ויחד עלו לארץ לחזק את הקיבוץ הצפוני. לו רק יכולה הייתה להחליף כמה מילים עם גיטה... עצם המחשבה על חברתה הטובה גרמה לה לעצב. היא הקפידה לבקר אותה בכל ערב, לאחוז בידה ולחבק אותה, אבל גיטה הייתה בוהה בה, לא בטוח שמזהה אותה. ישובה הייתה בכיסא גלגלים ללא תנועה. חודשים רבים עברו מאז ששמעה ממנה מילה. האם יום הולדת שמונים הוא המועד המתאים לחשוף את הסוד? שאלה את עצמה. האם לא נכון יותר לקחת אותו אל הקבר? את חושבת כמו פולניה אמיתית גיחכה לעצמה. 'לקחת סוד אל הקבר' אך ההתלבטות לא הניחה לה. התלבטה שוב ושוב ולא ידעה מה להחליט. האירוע במוצאי שבת הלך והתקרב, האורחים החלו להגיע משעות הצהריים מקרוב ומרחוק. הילדים והנכדים, אלו שגרים בקיבוץ ואלו שגרים בעיר. הנכדים התרוצצו על הדשא והנינה שנולדה לפני מספר שבועות התפרקדה לצידה בעגלה. הצפיפות על המדשאה ליד חדרה הלכה וגברה ככל שקרבה השעה. חברים ומכרים רבים הגיעו לברך אותה וכל אחד מהם שימח אותה בדרכו. היא ברכה את המברכים, החליפה כמה מילים עם כל אחד ולא זנחה את הנכדים, מתחקרת בתורו כל אחד ואחת על מעשיהם בגן ובבית הספר. ההתלבטות לא עזבה אותה לרגע, גם בנוכחות האורחים, ההתלבטות התרוצצה במוחה ולא נתנה לה מנוח. האם לספר או לא? אני מהדור שלא מדבר יותר מדי. אמרה לעצמה. אני מהדור שעושה ולא מברבר כל כך הרבה כמו הצעירים בתוכניות האלו בטלוויזיה. ריאליטי או איך שהם קוראים לזה. בשעה הנקובה, ההמולה רבתה ליד המועדון לחבר. ברקע התנגנו שירים של הגבעטרון שכל כך אהבה. היא התיישבה בשורה הראשונה מוקפת בכל אוהביה. למרות שעת הערב המאוחרת, המשיכה האדמה לפלוט את חום היום. רות נפנפה במניפה ונגבה את הזיעה שחלקה נבע מהלחות וחלקה מההתרגשות. התרגשות שטרחה להסתיר בכל דרך. המברכים היו רבים. מזכיר התנועה שבא מרחוק, מזכיר הקיבוץ, החברים, הילדים והנכדים. מישהו טרח להזכיר איך ניהלה את המכבסה בימים הנשכחים שלפני מלחמת ששת הימים, איך המשיכה לכבס גם תחת הפגזות, מסתופפת לעתים ליד קיר המגן העבה שהוצב ממזרח למכבסה. אחר סיפר איך שלחו אותה בימיה הראשונים בקיבוץ לצחצח לפרד שיניים עם מטאטא ודלי ואיך כל חברי הקיבוץ התחבאו מאחורי קירות האורווה בכדי לחזות במחזה. כל אחד ודבריו, כל אחד וסיפוריו. דמעות זלגו מעיניה כשהנכדים עלו על הבמה ושרו לה בצוותא שרשרת שירי יום הולדת. התוכנית הגיעה אל סופה ורות התבקשה לעלות על הבמה. ידיה רעדו כשאחזה במסעד הכיסא בכדי לקום. היא רעדה מכמה סיבות ואחת מהן הייתה ההתלבטות. רות הודתה למארגנים ולאורחים, ברכה על הזכות הגדולה שנפלה בחלקה, להשתתף בבניין קיבוץ מפואר לא רחוק מהכנרת. לסיום בקשה לתקן "טעות קטנה שחזרה על עצמה לכל אורך הערב" היה רחש קל בין המארגנים, כולם ניסו להבין מה הטעות. "... שמחתי על כל הברכות והשירים ששרתם לי. שמחתי מאוד שהתאספתם כולכם לרגל יום הולדתי השמונים. אבל החלטתי לגלות לכם סוד קטן. היום אני בדיוק בת תשעים!!!"

דצמבר 2021 וורשה, פולין ידג'ה פסעה במסלול המוכר כל כך, מסלול שבו הלכה במשך כמעט שלושים שנה פעמיים בשבוע לפחות. היא הכירה כל קיר וכל חלון, כל דלת וכל תמרור, כל אבן וכל מרצפת לאורך המסלול הזה. פתיתי שלג ירדו והצליפו קלות על פניה, היא התעלמה מהם וכאילו שלא חשה דבר. מחשבותיה טרדו אותה כבכל הימים והלילות האחרונים. העולם הכל כך רגיל והכל כך פשוט שבו חיה במשך שבעים ושמונה השנים האחרונות כבר אינו אותו עולם. ומה תאמר לחבריה הוותיקים? חברים שתפגוש בעוד כמה דקות. אחרי שנים ארוכות שהם ביחד בוועד הכנסייה הקתולית. איך תסתכל בעיניהם? האם תאמר להם מה התגלה? האם תאזור כוח לשאת בכל המשמעויות? ומה האפשרות השנייה? לא לומר כלום ולשקר במצח נחושה? לשקר לחברים? לשקר לכומר שהיא יד ימינו כבר שנים ארוכות? לשקר לאיש הזה שהקשרים עימו כל כך יקרים לליבה? לשקר עכשיו לאיש הזה, ששמע את כל הווידויים שלה שנים על גבי שנים. המשיכה לצעוד ולעשות את דרכה, פוסחת על כל הסעיפים וככל שהתקרבה ליעדה כך האטה את הליכתה, אולי מתוך חשש ואולי מתוך רצון לגלגל את אותן מחשבות ושאלות שוב ושוב במוחה. אילו רק ניתן היה להחזיר את הגלגל לאחור. אילו התגלית הזו בכלל לא הייתה מתרחשת. או אז יכולה הייתה להמשיך בחייה הרגילים, חייה כפי שהתנהלו במשך כל שבעים ושמונה שנותיה. אוקטובר 2021 וורשה, פולין הזוג הצעיר זה עתה נישא בכנסיה. הטקס היה מרשים ומכובד וקרובי המשפחה נדחסו למסעדה הסמוכה לחגוג את האירוע. ידג'ה תפסה את מקומה בשולחן המשפחתי המרכזי. כמו בכל אירוע משפחתי, היה זה יוז'ק שריכז את רוב תשומת הלב, יוז'ק שישב לימינה. הוא לגם מהוודקה כוסית ועוד כוסית ועם כל כוסית התווספו להם בדיחות וסיפורים משעשעים יותר ומשעשעים פחות. הקהל סביבו געש ורגש. הכל היה טוב ויפה עד שזרק את ה"פצצה" – הוא דיבר על הוריה והיא נותרה פעורת פה. פעורת פה ממה שאמר ונדהמת מהנהוניהם של שאר היושבים סביב השולחן. כולם ידעו – אמרה לעצמה. כשהבין מה עשה, ניסה להתנצל "שתיתי יותר מדי" הוא אמר לה "ובכלל הייתי בטוח שאת יודעת את זה כבר מזמן, בחייך ידג'ה" אמר ועבר לסיפור הבא. עברו כמה דקות והיא החליטה שהאשמה כולה בה. היא פשוט הייתה עיוורת. היא פשוט סירבה לראות. כל הסימנים היו שם והיא התעלמה מהם. כל הערות הקטנות שלו ושל האחרים לאורך השנים. ההערות והצחקוקים על המראה שלה. פתאום הכל צף ועלה בזיכרונה. קיץ 1949 קרקוב, פולין לפני כמה שבועות חגגה את יום הולדתה הששי והשינוי הגדול ביותר בחייה היה שכעת הרשו לה לחזור מהגן לבד, בלי ליווי אחד ההורים. היה חם והיא פסעה בצעדים קטנים לעבר ביתה, מרחק של כמה עשרות מטרים. אדם זר עם שיער שחור עמד בצד השני של הרחוב הצר ועישן סיגריה, הוא הביט בה ומיד אחר כך סרק במבטו את שני צידי הרחוב. היא נעמדה והביטה כמוהו מלווה את מבטו. איש לא נראה בסביבה. האיש החל לחצות את הכביש, פוסע לעברה. הסיגריה כבר לא הייתה בידו. ידג'ה נבהלה ופתחה בריצה, תוך שהיא צועקת צעקות רמות, חלונות נפתחו מסביב. היא הגיעה הביתה מתייפחת, מתנשמת ומתנשפת. לשמע הצעקות, אמה חכתה לה לפני דלת הכניסה. בערב שמעה את הוריה מדברים על מה שהתרחש. הם דברו בלחש והיא שמעה רק חלק של משפט, משהו שאמר רומק אביה "...יש שמועות שהם באים לאסוף את הילדים שלהם..." מאותו יום היא לא הורשתה ללכת לגן לבד. עברו עוד כמה ימים והמשפחה עברה לוורשה לבית חדש. אוקטובר 2021 וורשה, פולין ידג'ה עזבה את ארוחת החתונה לפני שהאורחים התפזרו. רגליה נשאו אותה לדירה של מרגיט, בתה היחידה. רק אותה תוכל לשתף בסיפור הזה. למרגיט המופתעת מהביקור הבלתי צפוי צפתה הפתעה נוספת. ידג'ה ספרה לה כל מה שיוז'ק אמר ובאותה נשימה הזכירה גם את ההערות שלו לאורך השנים. ההערות על המראה שלה ובמיוחד נזכרה כעת, הערות על האף שלה. "יש לזה פתרון" מרגיט פסקה "שמעתי שמיליונים כבר ניסו אותו" אמרה ומספר שניות אחר כך כבר הייתה עסוקה בחיפוש באינטרנט. 1943 קרקוב, פולין רומק יצא מביתו שקוע במחשבות. הבוקר, אחרי יותר מעשר שנות נישואין, אשתו בשרה לו שוב שהיא לא בהריון, גם הפעם הניסיונות לא צלחו. הוא עזב אותה בוכה ומתייפחת. לא מצליחה להירגע. ליד פתח הבניין שמע בכי של תינוק. הוא הביט כה וכה וראה חבילה קטנה מונחת מעבר לגדר הגטו היהודי. הוא התקרב, הבכי התגבר. כשהתכופף לעבר החבילה, הבחין שזו תינוקת. ליד החזה שלה היה מונח פתק קטן כתוב בפולנית. "אנחנו הולכים למחנות, בבקשה תשמרו על הבת שלנו, בבקשה אנשים טובים, היא רק בת שלושה חודשים". רומק הצטלב והביט לשמים. דצמבר 2021 וורשה, פולין שבועות ארוכים ומטלטלים של ציפייה הגיעו אל סופם. מרגיט הגיעה עם התוצאות. ידג'ה התעכבה במטבח עם הכיבוד והתה חוששת ממה שעשוי להתגלות. מרגיט הושיבה אותה על הספה וספרה לה בפרטי פרטים מה התגלה. נשימתה של ידג'ה נעתקה. *** בדיקת הד.נ.א שידג'ה בצעה הוכיחה שהיא יהודיה - כמעט מאה אחוז התאמה. גם בדיקה נוספת הראתה תוצאה זהה. בבדיקה הנוספת נמצאו כמה קרובי דם מדרגה שלישית בישראל ובארה"ב כולם נולדו עם אותו שם משפחה. כל המאמצים למצוא את שמות הוריה עלו עד כה בתוהו.

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר. מומחה לבניית עצי יוחסין ואיתור שורשי עץ המשפחה. בעל ניסיון רב ומגוון בבניית עצי ואילנות יוחסין הכוללים אלפי אנשים. אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי. אביעד מרצה מנוסה ובקיא המכיר את תחום בניית עץ המשפחה לפני ולפנים ומעביר את ההרצאות בצורה קלילה, ברורה ומלאת הומור. הרצאותיו של אביעד בן יצחק על תגליות מרתקות ומפתיעות ממחקרי עץ השורשים של משפחות וקהילות רבות מועברות בארגונים, בגופים קהילתיים, בחוגי בית, בחוגי העשרה למבוגרים ועוד. כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

במסגרת עבודתי כמרצה וכחוקר ובונה אילנות ועצי יוחסין ומשפחה, אני נתקל לא מעט בשאלות ותהיות הנוגעות לשמות משפחה, לגרסאות שלהם ולקשר המחבר בין שמות המשפחה השונים לבין קהילות וארצות המקור שלהם. אחד משמות המשפחה המעניינים הוא שם המשפחה ביטון. האם ידעתם ששם המשפחה ביטון הוא אחד השמות הנפוצים בישראל? אם כך, מה מקור השם ואיך הפך לכל כך נפוץ? כאמור, השם ביטון בפני עצמו הוא אחד הנפוצים בישראל אבל אם לוקחים בחשבון גם את כל ההטיות והמופעים שלו הוא הופך לנפוץ עוד יותר. יש המון צורות לכתוב את השם הזה בעברית ובאנגלית ובין ההטיות והמופעים ניתן למצוא את אביטן, ביתן, בוטון, אבוטון, ויטון, ביטום ואפילו פיטון. השם הזה הוא בעצם גרסה ספרדית למילה חיים. זה מגיע מהמילה הלטינית ויטה שפירושה חיים. גם השם חיים מופיע במספר צורות – חי, חיים, היים, וגם ביבאס יעיש ועוד. קצת רקע על הפופולריות של השם חיים בצורותיו השונות הרפואה המודרנית והמתקדמת קיימת רק כמה מאות שנים בודדות. במשך יותר מאלף חמש מאות שנה, נניח מחורבן בית שני ועד לפריצות הדרך ברפואה במאות השנים האחרונות, תמותת התינוקות הייתה גבוהה מאד ותוחלת החיים היתה נמוכה. אנשים מתו בהמוניהם ממחלות בגיל צעיר וצעיר מאוד יחסית למה שאנחנו מכירים כיום. לאור מה שציינתי כאן, גם הספרדים וגם האשכנזים, נתנו את השם חיים לתינוקות ביום היוולדם ולפעמים הוסיפו את השם חיים גם לאנשים בעת מחלה. כאמור היו להם הרבה "הזדמנויות" לישות את זה. התקווה הייתה שמשאלת הלב תגשים את עצמה והאדם ימשיך לחיות. השם ביטון היה במקור שם פרטי של אדם והוא מתועד ככזה מהמאה ה 14 לפחות בספרד ומרוקו. בהמשך הפך השם גם לשם משפחה הנגזר משמו הפרטי של אדם כלשהו. שמות משפחה המתבססים על שם פרטי של אב קדום הם אחת מקבוצות שמות המשפחה הנפוצות ביותר בקרב יהודים וגם בקרב לא יהודים. דוגמאות – בן חיים, בן דוד, דוידי, דוידוב, דוידוביץ, אברמפור, אברמוביץ, פיליפסון ועוד ועוד. שם המשפחה ביטון הפך עם השנים לשם משפחה נפוץ בקרב יוצאי ספרד בכלל ובצפון אפריקה בפרט – בטוניסיה, מרוקו ואלג'יריה. עוד משהו – ההטיות של שם המשפחה שנכתבות כביתאן ופיטון נגזרות אולי מהמקצוע/עיסוק פייטן. מקורות מחקר אילן היוחסין למאמר: המילון של אלכסנדר ביידר – שמות משפחה מאזור המגרב, גיברלטר ומלטה המילון של אלכסנדר ביידר - שמות משפחה מאיטליה, צרפת וקהילות פורטוגזיות המילון לשמות משפחה ספרדים אתר אנו - בית התפוצות.

מאמר זה פורסם באתר העמותה למחקר גנאולוגי בישראל ובגרסתו האנגלית באתר של Israel genealogy research asociation

המחקר המשפחתי היה בשלבי סיום. עץ המשפחה הענק ריצד על מסך המחשב, גדום ומצולק אנושות בעקבות מוראות השואה. אל העץ הידוע והמוכר חוברו נדבכים ורבדים נוספים שהמשפחה לא ידעה על קיומם עד כה. הצגתי מסמכים ודפי עד חתומים על ידי בני המשפחה, הצגתי פתרונות לכמה תעלומות וכבר עמדנו להיפרד. היה רגע של דממה, הפניתי את מבטי ומזווית העין נדמה היה לי שבדל חיוך עולה על שפתיו. הוא הביט באחותו ועכשיו ממש חייך. "יש סוד אחד שלא גילית – זה הסוד של אמא, חתיכת סוד שנשמר עד אחרי מותה" האח והאחות חייכו זה אל זה. אבא שרד את השואה כי היה סנדלר מוכשר והגרמנים נזקקו לשירותיו. הוא שוחרר על ידי בעלות הברית בסוף המלחמה, הסתובב, נדד וניסה בכל כוחו ליצור לעצמו עולם חדש במקום זה שאבד. אשתו ושלושת ילדיו נספו, אולי לא, בכל מקרה הוא לא מצא אותם. בעצם לא השלים עם מותם עד סוף ימיו, תמיד קיווה שיעקב הקטן, שהיה רק בן שלוש כשנפרד ממנו – שרד, אולי אומץ על ידי משפחה פולנית, אולי יופיע באחד הימים... ואולי אחת הבנות שרדה, ילדות בנות תשע ושתים עשרה בסך הכל. מזאמוש, העיר שבה גדל וחי נותרו בודדים, בודדים מתוך אלפי יהודים. אבא הגיע בשיטוטיו לעיירה גרמנית בשם וופרטאל. שם עמל על השגת אישור כניסה לארצות הברית. היה לו דוד בברונקס והוא קיווה שיצליח לשכנע את האמריקאים לתת לו אשרת הגירה. באחד הימים פגש ברחוב הראשי בוופרטאל צעירה נאה בת גילו, הוא היה אז בן 30 בערך. הצעירה הייתה יהודייה, והם החליפו כמה מילים באידיש ובפולנית. משפחתה של הצעירה הצליחה להימלט מפולין ומציפורני הגרמנים בעוד מועד. הם הסתתרו בסיביר במהלך המלחמה ושרדו. האהבה בין אבא לצעירה הנאה והמטופחת פרחה ועלתה, המשפחה נתנה את ברכתה והשניים התחתנו תוך פרק זמן מאוד קצר. אבא ואמא עלו לישראל, יחד עם כל המשפחה של אמא. אבא הביא איתו מכולה ענקית ופתח בית מלאכה לייצור נעליים. נולדנו אחיותי ואני, בית פולני לפי הספר. אתה יכול לראות בתמונות, בגדים מגוהצים, נעליים מצוחצחות, גרביים לבנות ועוד ועוד, כל החבילה. אמא הייתה פולניה מדופלמת, היא לא חגגה ימי הולדת, היו לכך המון סיבות: היא לא זכרה את התאריך המדויק, היא לא רצתה לחגוג שלא בתאריך הנכון, היא לא אוהבת ימי הולדת ועוד סיבות רבות נוספות. ידענו שהיא האחות השלישית במשפחה והקטנה ביניהן. אבא נפטר בשיבה טובה ואמא הלכה לעולמה כמה שנים אחריו. לא היה קל להוביל את אמא בדרכה האחרונה. ההלוויה שלה הסתיימה וכבר עמדנו לעזוב את בית העלמין. אחת מאחיותיה של אמא נגשה אלי ושאלה אם אני יודע איזה שנת לידה לכתוב על המצבה. עניתי בביטחון "כן 1916. היא קטנה ממך בשנתיים בערך"... "זה לא כל כך מדויק" היא ענתה לי באידיש. לא הבנתי למה היא מתכוונת. בקיץ 1941 הגרמנים התקרבו אל העיירה במהירות, סבי, אבי אמי החליט לעזוב את העיירה ולהימלט עם כל משפחתו. כשהעמיס את העגלות במטלטלים הטריד אותו, מלבד הגרמנים המתקדמים עוד דבר אחד חשוב. חנה בתו האהובה. חנה הייתה עדיין רווקה בעוד ששתי אחיותיה הצעירות ממנה נשאו והקימו משפחה. כשראה את בנותיו וחתניו יושבים יחד על העגלה מוחו הגה רעיון שיסייע לחתן את בתו בהקדם. הוא כינס את כל המשפחה ליד העגלות והודיע להם שמהיום יש סוד חדש במשפחה. סוד לגבי חנה. סוד שאיש לא ידבר עליו עד אחרי מותה. חנה לא נולדה ב 1906 והיא לא האחות הבכורה. היא נולדה ב 1916 והיא האחות הצעירה. היו כמה מלמולים והוא נאלץ לחזור על דבריו שוב עד שכולם ירדו לסוף דעתו. סבא זכרונו לברכה, הצליח במזימתו. אמא נשאה, הייתה לאשת איש, ילדה שלושה ילדים וזכתה לנכדים. הסוד הגדול נשמר בקפידה על ידי משפחתה ונודע רק אחרי מותה. אבא שלי חי עם אמא בערך חמישים שנה. במשך כל התקופה הזו הוא לא ידע לרגע אחד שאשתו מבוגרת ממנו בעשר שנים.