מאמרים וסיפורי לקוחות
מאמרים וסיפורי לקוחות מרתקים של ידעת
דצמבר 2021 וורשה, פולין ידג'ה פסעה במסלול המוכר כל כך, מסלול שבו הלכה במשך כמעט שלושים שנה פעמיים בשבוע לפחות. היא הכירה כל קיר וכל חלון, כל דלת וכל תמרור, כל אבן וכל מרצפת לאורך המסלול הזה. פתיתי שלג ירדו והצליפו קלות על פניה, היא התעלמה מהם וכאילו שלא חשה דבר. מחשבותיה טרדו אותה כבכל הימים והלילות האחרונים. העולם הכל כך רגיל והכל כך פשוט שבו חיה במשך שבעים ושמונה השנים האחרונות כבר אינו אותו עולם. ומה תאמר לחבריה הוותיקים? חברים שתפגוש בעוד כמה דקות. אחרי שנים ארוכות שהם ביחד בוועד הכנסייה הקתולית. איך תסתכל בעיניהם? האם תאמר להם מה התגלה? האם תאזור כוח לשאת בכל המשמעויות? ומה האפשרות השנייה? לא לומר כלום ולשקר במצח נחושה? לשקר לחברים? לשקר לכומר שהיא יד ימינו כבר שנים ארוכות? לשקר לאיש הזה שהקשרים עימו כל כך יקרים לליבה? לשקר עכשיו לאיש הזה, ששמע את כל הווידויים שלה שנים על גבי שנים. המשיכה לצעוד ולעשות את דרכה, פוסחת על כל הסעיפים וככל שהתקרבה ליעדה כך האטה את הליכתה, אולי מתוך חשש ואולי מתוך רצון לגלגל את אותן מחשבות ושאלות שוב ושוב במוחה. אילו רק ניתן היה להחזיר את הגלגל לאחור. אילו התגלית הזו בכלל לא הייתה מתרחשת. או אז יכולה הייתה להמשיך בחייה הרגילים, חייה כפי שהתנהלו במשך כל שבעים ושמונה שנותיה. אוקטובר 2021 וורשה, פולין הזוג הצעיר זה עתה נישא בכנסיה. הטקס היה מרשים ומכובד וקרובי המשפחה נדחסו למסעדה הסמוכה לחגוג את האירוע. ידג'ה תפסה את מקומה בשולחן המשפחתי המרכזי. כמו בכל אירוע משפחתי, היה זה יוז'ק שריכז את רוב תשומת הלב, יוז'ק שישב לימינה. הוא לגם מהוודקה כוסית ועוד כוסית ועם כל כוסית התווספו להם בדיחות וסיפורים משעשעים יותר ומשעשעים פחות. הקהל סביבו געש ורגש. הכל היה טוב ויפה עד שזרק את ה"פצצה" – הוא דיבר על הוריה והיא נותרה פעורת פה. פעורת פה ממה שאמר ונדהמת מהנהוניהם של שאר היושבים סביב השולחן. כולם ידעו – אמרה לעצמה. כשהבין מה עשה, ניסה להתנצל "שתיתי יותר מדי" הוא אמר לה "ובכלל הייתי בטוח שאת יודעת את זה כבר מזמן, בחייך ידג'ה" אמר ועבר לסיפור הבא. עברו כמה דקות והיא החליטה שהאשמה כולה בה. היא פשוט הייתה עיוורת. היא פשוט סירבה לראות. כל הסימנים היו שם והיא התעלמה מהם. כל הערות הקטנות שלו ושל האחרים לאורך השנים. ההערות והצחקוקים על המראה שלה. פתאום הכל צף ועלה בזיכרונה. קיץ 1949 קרקוב, פולין לפני כמה שבועות חגגה את יום הולדתה הששי והשינוי הגדול ביותר בחייה היה שכעת הרשו לה לחזור מהגן לבד, בלי ליווי אחד ההורים. היה חם והיא פסעה בצעדים קטנים לעבר ביתה, מרחק של כמה עשרות מטרים. אדם זר עם שיער שחור עמד בצד השני של הרחוב הצר ועישן סיגריה, הוא הביט בה ומיד אחר כך סרק במבטו את שני צידי הרחוב. היא נעמדה והביטה כמוהו מלווה את מבטו. איש לא נראה בסביבה. האיש החל לחצות את הכביש, פוסע לעברה. הסיגריה כבר לא הייתה בידו. ידג'ה נבהלה ופתחה בריצה, תוך שהיא צועקת צעקות רמות, חלונות נפתחו מסביב. היא הגיעה הביתה מתייפחת, מתנשמת ומתנשפת. לשמע הצעקות, אמה חכתה לה לפני דלת הכניסה. בערב שמעה את הוריה מדברים על מה שהתרחש. הם דברו בלחש והיא שמעה רק חלק של משפט, משהו שאמר רומק אביה "...יש שמועות שהם באים לאסוף את הילדים שלהם..." מאותו יום היא לא הורשתה ללכת לגן לבד. עברו עוד כמה ימים והמשפחה עברה לוורשה לבית חדש. אוקטובר 2021 וורשה, פולין ידג'ה עזבה את ארוחת החתונה לפני שהאורחים התפזרו. רגליה נשאו אותה לדירה של מרגיט, בתה היחידה. רק אותה תוכל לשתף בסיפור הזה. למרגיט המופתעת מהביקור הבלתי צפוי צפתה הפתעה נוספת. ידג'ה ספרה לה כל מה שיוז'ק אמר ובאותה נשימה הזכירה גם את ההערות שלו לאורך השנים. ההערות על המראה שלה ובמיוחד נזכרה כעת, הערות על האף שלה. "יש לזה פתרון" מרגיט פסקה "שמעתי שמיליונים כבר ניסו אותו" אמרה ומספר שניות אחר כך כבר הייתה עסוקה בחיפוש באינטרנט. 1943 קרקוב, פולין רומק יצא מביתו שקוע במחשבות. הבוקר, אחרי יותר מעשר שנות נישואין, אשתו בשרה לו שוב שהיא לא בהריון, גם הפעם הניסיונות לא צלחו. הוא עזב אותה בוכה ומתייפחת. לא מצליחה להירגע. ליד פתח הבניין שמע בכי של תינוק. הוא הביט כה וכה וראה חבילה קטנה מונחת מעבר לגדר הגטו היהודי. הוא התקרב, הבכי התגבר. כשהתכופף לעבר החבילה, הבחין שזו תינוקת. ליד החזה שלה היה מונח פתק קטן כתוב בפולנית. "אנחנו הולכים למחנות, בבקשה תשמרו על הבת שלנו, בבקשה אנשים טובים, היא רק בת שלושה חודשים". רומק הצטלב והביט לשמים. דצמבר 2021 וורשה, פולין שבועות ארוכים ומטלטלים של ציפייה הגיעו אל סופם. מרגיט הגיעה עם התוצאות. ידג'ה התעכבה במטבח עם הכיבוד והתה חוששת ממה שעשוי להתגלות. מרגיט הושיבה אותה על הספה וספרה לה בפרטי פרטים מה התגלה. נשימתה של ידג'ה נעתקה. *** בדיקת הד.נ.א שידג'ה בצעה הוכיחה שהיא יהודיה - כמעט מאה אחוז התאמה. גם בדיקה נוספת הראתה תוצאה זהה. בבדיקה הנוספת נמצאו כמה קרובי דם מדרגה שלישית בישראל ובארה"ב כולם נולדו עם אותו שם משפחה. כל המאמצים למצוא את שמות הוריה עלו עד כה בתוהו.
אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.
מומחה לבניית עצי יוחסין ואיתור שורשי עץ המשפחה. בעל ניסיון רב ומגוון בבניית עצי ואילנות יוחסין הכוללים אלפי אנשים.
אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.
אביעד מרצה מנוסה ובקיא המכיר את תחום בניית עץ המשפחה לפני ולפנים ומעביר את ההרצאות בצורה קלילה, ברורה ומלאת הומור.
הרצאותיו של אביעד בן יצחק על תגליות מרתקות ומפתיעות ממחקרי עץ השורשים של משפחות וקהילות רבות מועברות בארגונים, בגופים קהילתיים, בחוגי בית, בחוגי העשרה למבוגרים ועוד.
כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!
במסגרת עבודתי כמרצה וכחוקר ובונה אילנות ועצי יוחסין ומשפחה, אני נתקל לא מעט בשאלות ותהיות הנוגעות לשמות משפחה, לגרסאות שלהם ולקשר המחבר בין שמות המשפחה השונים לבין קהילות וארצות המקור שלהם. אחד משמות המשפחה המעניינים הוא שם המשפחה ביטון. האם ידעתם ששם המשפחה ביטון הוא אחד השמות הנפוצים בישראל? אם כך, מה מקור השם ואיך הפך לכל כך נפוץ? כאמור, השם ביטון בפני עצמו הוא אחד הנפוצים בישראל אבל אם לוקחים בחשבון גם את כל ההטיות והמופעים שלו הוא הופך לנפוץ עוד יותר. יש המון צורות לכתוב את השם הזה בעברית ובאנגלית ובין ההטיות והמופעים ניתן למצוא את אביטן, ביתן, בוטון, אבוטון, ויטון, ביטום ואפילו פיטון. השם הזה הוא בעצם גרסה ספרדית למילה חיים. זה מגיע מהמילה הלטינית ויטה שפירושה חיים. גם השם חיים מופיע במספר צורות – חי, חיים, היים, וגם ביבאס יעיש ועוד. קצת רקע על הפופולריות של השם חיים בצורותיו השונות הרפואה המודרנית והמתקדמת קיימת רק כמה מאות שנים בודדות. במשך יותר מאלף חמש מאות שנה, נניח מחורבן בית שני ועד לפריצות הדרך ברפואה במאות השנים האחרונות, תמותת התינוקות הייתה גבוהה מאד ותוחלת החיים היתה נמוכה. אנשים מתו בהמוניהם ממחלות בגיל צעיר וצעיר מאוד יחסית למה שאנחנו מכירים כיום. לאור מה שציינתי כאן, גם הספרדים וגם האשכנזים, נתנו את השם חיים לתינוקות ביום היוולדם ולפעמים הוסיפו את השם חיים גם לאנשים בעת מחלה. כאמור היו להם הרבה "הזדמנויות" לישות את זה. התקווה הייתה שמשאלת הלב תגשים את עצמה והאדם ימשיך לחיות. השם ביטון היה במקור שם פרטי של אדם והוא מתועד ככזה מהמאה ה 14 לפחות בספרד ומרוקו. בהמשך הפך השם גם לשם משפחה הנגזר משמו הפרטי של אדם כלשהו. שמות משפחה המתבססים על שם פרטי של אב קדום הם אחת מקבוצות שמות המשפחה הנפוצות ביותר בקרב יהודים וגם בקרב לא יהודים. דוגמאות – בן חיים, בן דוד, דוידי, דוידוב, דוידוביץ, אברמפור, אברמוביץ, פיליפסון ועוד ועוד. שם המשפחה ביטון הפך עם השנים לשם משפחה נפוץ בקרב יוצאי ספרד בכלל ובצפון אפריקה בפרט – בטוניסיה, מרוקו ואלג'יריה. עוד משהו – ההטיות של שם המשפחה שנכתבות כביתאן ופיטון נגזרות אולי מהמקצוע/עיסוק פייטן. מקורות מחקר אילן היוחסין למאמר: המילון של אלכסנדר ביידר – שמות משפחה מאזור המגרב, גיברלטר ומלטה המילון של אלכסנדר ביידר - שמות משפחה מאיטליה, צרפת וקהילות פורטוגזיות המילון לשמות משפחה ספרדים אתר אנו - בית התפוצות.
מאמר זה פורסם באתר העמותה למחקר גנאולוגי בישראל ובגרסתו האנגלית באתר של Israel genealogy research asociation
המחקר המשפחתי היה בשלבי סיום. עץ המשפחה הענק ריצד על מסך המחשב, גדום ומצולק אנושות בעקבות מוראות השואה. אל העץ הידוע והמוכר חוברו נדבכים ורבדים נוספים שהמשפחה לא ידעה על קיומם עד כה. הצגתי מסמכים ודפי עד חתומים על ידי בני המשפחה, הצגתי פתרונות לכמה תעלומות וכבר עמדנו להיפרד. היה רגע של דממה, הפניתי את מבטי ומזווית העין נדמה היה לי שבדל חיוך עולה על שפתיו. הוא הביט באחותו ועכשיו ממש חייך. "יש סוד אחד שלא גילית – זה הסוד של אמא, חתיכת סוד שנשמר עד אחרי מותה" האח והאחות חייכו זה אל זה. אבא שרד את השואה כי היה סנדלר מוכשר והגרמנים נזקקו לשירותיו. הוא שוחרר על ידי בעלות הברית בסוף המלחמה, הסתובב, נדד וניסה בכל כוחו ליצור לעצמו עולם חדש במקום זה שאבד. אשתו ושלושת ילדיו נספו, אולי לא, בכל מקרה הוא לא מצא אותם. בעצם לא השלים עם מותם עד סוף ימיו, תמיד קיווה שיעקב הקטן, שהיה רק בן שלוש כשנפרד ממנו – שרד, אולי אומץ על ידי משפחה פולנית, אולי יופיע באחד הימים... ואולי אחת הבנות שרדה, ילדות בנות תשע ושתים עשרה בסך הכל. מזאמוש, העיר שבה גדל וחי נותרו בודדים, בודדים מתוך אלפי יהודים. אבא הגיע בשיטוטיו לעיירה גרמנית בשם וופרטאל. שם עמל על השגת אישור כניסה לארצות הברית. היה לו דוד בברונקס והוא קיווה שיצליח לשכנע את האמריקאים לתת לו אשרת הגירה. באחד הימים פגש ברחוב הראשי בוופרטאל צעירה נאה בת גילו, הוא היה אז בן 30 בערך. הצעירה הייתה יהודייה, והם החליפו כמה מילים באידיש ובפולנית. משפחתה של הצעירה הצליחה להימלט מפולין ומציפורני הגרמנים בעוד מועד. הם הסתתרו בסיביר במהלך המלחמה ושרדו. האהבה בין אבא לצעירה הנאה והמטופחת פרחה ועלתה, המשפחה נתנה את ברכתה והשניים התחתנו תוך פרק זמן מאוד קצר. אבא ואמא עלו לישראל, יחד עם כל המשפחה של אמא. אבא הביא איתו מכולה ענקית ופתח בית מלאכה לייצור נעליים. נולדנו אחיותי ואני, בית פולני לפי הספר. אתה יכול לראות בתמונות, בגדים מגוהצים, נעליים מצוחצחות, גרביים לבנות ועוד ועוד, כל החבילה. אמא הייתה פולניה מדופלמת, היא לא חגגה ימי הולדת, היו לכך המון סיבות: היא לא זכרה את התאריך המדויק, היא לא רצתה לחגוג שלא בתאריך הנכון, היא לא אוהבת ימי הולדת ועוד סיבות רבות נוספות. ידענו שהיא האחות השלישית במשפחה והקטנה ביניהן. אבא נפטר בשיבה טובה ואמא הלכה לעולמה כמה שנים אחריו. לא היה קל להוביל את אמא בדרכה האחרונה. ההלוויה שלה הסתיימה וכבר עמדנו לעזוב את בית העלמין. אחת מאחיותיה של אמא נגשה אלי ושאלה אם אני יודע איזה שנת לידה לכתוב על המצבה. עניתי בביטחון "כן 1916. היא קטנה ממך בשנתיים בערך"... "זה לא כל כך מדויק" היא ענתה לי באידיש. לא הבנתי למה היא מתכוונת. בקיץ 1941 הגרמנים התקרבו אל העיירה במהירות, סבי, אבי אמי החליט לעזוב את העיירה ולהימלט עם כל משפחתו. כשהעמיס את העגלות במטלטלים הטריד אותו, מלבד הגרמנים המתקדמים עוד דבר אחד חשוב. חנה בתו האהובה. חנה הייתה עדיין רווקה בעוד ששתי אחיותיה הצעירות ממנה נשאו והקימו משפחה. כשראה את בנותיו וחתניו יושבים יחד על העגלה מוחו הגה רעיון שיסייע לחתן את בתו בהקדם. הוא כינס את כל המשפחה ליד העגלות והודיע להם שמהיום יש סוד חדש במשפחה. סוד לגבי חנה. סוד שאיש לא ידבר עליו עד אחרי מותה. חנה לא נולדה ב 1906 והיא לא האחות הבכורה. היא נולדה ב 1916 והיא האחות הצעירה. היו כמה מלמולים והוא נאלץ לחזור על דבריו שוב עד שכולם ירדו לסוף דעתו. סבא זכרונו לברכה, הצליח במזימתו. אמא נשאה, הייתה לאשת איש, ילדה שלושה ילדים וזכתה לנכדים. הסוד הגדול נשמר בקפידה על ידי משפחתה ונודע רק אחרי מותה. אבא שלי חי עם אמא בערך חמישים שנה. במשך כל התקופה הזו הוא לא ידע לרגע אחד שאשתו מבוגרת ממנו בעשר שנים.
שמות המשפחה וזמן ווייצמן האם הם קשורים? מה המוצא שלהם? וגם – האם כל יוצאי מרוקו ששם משפחתם וייצמן אשכנזים? הכל התחיל משיחה אקראית עם אישה שספרה לי שיש משהו "מוזר" בשם המשפחה שלה. "אנחנו מרוקאים אסלים אבל במשפחה יש כמה קרובים עם שם המשפחה וזמן. אז יכול להיות שאנחנו אשכנזים בכלל?" היא שאלה. נתחיל משם המשפחה המוכר יותר וייצמן – אחד הענפים של המשפחה הזו הצמיח שני נשיאי מדינה. חיים וייצמן הנשיא הראשון ועזר וייצמן הנשיא השביעי. פירוש השם Vejsamn או Weizman הוא איש לבן. שם של יוצאי אשכנז. השם הזה היה נפוץ בליטא, פולין, רוסיה ועוד מקומות במזרח אירופה. במקביל לשם הזה קיים שם משפחה נוסף ממרוקו, טוניסיה ואלג'יריה שנשמע ממש דומה אבל נכתב ממש אחרת Ouizman, Oisiman ולפעמים אפילו Viseman. המקור של השם הזה הוא בשבטים מקומיים כנראה מאזור טנג'יר והוא מצוי כשם משפחה אצל יהודים ולא יהודים מצפון אפריקה. ולגבי יוצאי מרוקו בעלי השם וייצמן. ידוע על יוצאי אשכנז שהגיעו למרוקו למשל ויתכן שמישהו מהם נשא את שם המשפחה האשכנזי וייצמן. אבל הרוב המוחלט של יוצאי מרוקו שנושאים את השם וייצמן נקראו במקור וזמן או ויזמן. צורת הכתיבה וייצמן נובעת מהטיות כתיבה של פקידי רישום או הטיות כתיבה כלליות. מקורות: המילונים של אלכסנדר ביידר שמות משפחה יהודיים מפולין שמות משפחה יהודיים מהמגרב, גיברלטר ומלטה
יוני 2017 - רמת גן יחיאל ישב וספר את הדקות כמו ילד קטן. הוא הקדים להגיע בחצי שעה, לא העלה על דעתו שיאחר. ישב והמתין לפגישה מציץ בשעונו כל שניה והזמן כאילו עמד מלכת. אחד המנהלים הבכירים בישראל ומי שנכתבו עליו אינספור כתבות ודיוקנאות בכל אמצעי התקשורת. חנוט בעניבה ובחליפה, בגדי העבודה שלו, כפי שכינה אותם. הוא בחר במקום הזה, בית קפה קטן ושכונתי וארגן גם חדר צדדי פרטי. כל הדרך לכאן הסתכל במראה בכדי לוודא שאיזה כתב או צלם לא עוקבים אחריו. מרגע שיצא מהחניה במשרדו והתחיל בנסיעה, הרכיב משקפי שמש כהים מחשש שיזהו אותו. את משקפי השמש הסיר רק אחרי שהמלצר הכניס אותו לחדר הפרטי וסגר את הדלת. ליתר בטחון ישב בגבו אל הדלת, חושש שהדלת תפתח ומישהו מבאי המסעדה יזהה אותו במקרה. כשלא הציץ בשעונו, הציץ מדי פעם לאחור, מקווה שהדלת תפתח והפגישה תתחיל. מלצר ניגש אליו ומילא את כוסו במים. ידיו נשלחו אל פיו מבלי משים והוא התחיל לכסוס ציפרניים. זה לא קרה מעל ארבעים שנה ועכשיו זה חזר משום מקום. הוא ידע בדיוק מתי הפעם האחרונה שזה קרה. זה היה בפגישה הראשונה שלו עם דליה. הוא ישב מולה במסעדה והשיחה קלחה. בשלב מסוים, היא אמרה לו, שהוא גורם לה להסתבך עם החינוך של אבא שלה. לא היה לו מושג על מה היא מדברת. "אבא שלי טוען שגברים שכוססים צפרניים ולא מסוגלים להשתלט על זה ... הם חלשי אופי ולא בטוח שכדאי לקחת אותם ברצינות" הוא הפסיק לכסוס צפרניים, הביט בה ואמר בחיוך "לא נראה לי שזה רעיון טוב להסתבך עם התפיסות וההנחיות של אבא שלך כבר בפגישה הראשונה..." היא צחקה והסמיקה עד שורשי שערותיה. זו הייתה הפעם האחרונה שבה כסס ציפרניים ומאז דליה איתו, אם ילדיו ו"העזר כנגדו" הכי טוב שיכול היה לבקש. ועכשיו באופן בלתי מודע, חוזר אליו ההרגל המגונה הזה שממנו נגמל לפני עשרות שנים. הוא הוציא את האצבע מהפה וחיכה לשאר המוזמנים, ממתין לגלות סוף סוף את מה שכל כך הציק לו במשך כל כך הרבה שנים. שנות השבעים והשמונים - רמת גן זה הציק לו משחר ילדותו ועורר את סקרנותו. העובדה שהוא היה "שונה". ילד שחום עם עיניים חומות להורים אשכנזים, לבנבנים עם עיניים כחולות. יחיאל שאל אינספור שאלות לאורך השנים ולרוב התחמקו ממנו בצורה כזו או אחרת, נשכו שפתיים והתחמקו. לקראת בר המצווה, ההורים ספרו לו שהוא מאומץ, ספרו שלא יכלו להביא ילדים לעולם ולכן אמצו אותו. בכל פעם ששאל מה יודעים על הוריו הביולוגיים, הסתפקו באמירה עקבית " עזוב, זה לא פשוט, אל תשאל. תאמין לנו שעדיף ככה". המשפט הקבוע הזה, לא נתן לו מנוחה, הוא הבין שמסתירים ממנו משהו ורצה לדעת מה בדיוק. בשלב מסוים החל לקנן בו הרעיון שהוא אחד מאותם ילדים חטופים. ילדים שנחטפו ממשפחותיהם בשנות החמישים. יום אחד העז ושאל על כך את הוריו. "אתה לא חטוף" הם פסקו, "אתה מאומץ, תישן בשקט, חבל שתטריד את מנוחתך" אבל זה רק הטריד את מנוחתו עוד יותר והציק לו בלי הרף לאורך כל השנים. קיץ 2016 – ישראל החופשה הזו אורגנה על ידי דליה מקצה לקצה. שנת האבל על מות אביו המאמץ הסתיימה, כמה ימים קודם לכן. הוא התאבל על אביו המאמץ כפי שהתאבל כמה שנים קודם לכן על אימו. דליה החליטה שהגיע הזמן ל"אוורר" אותו קצת ולתת לו מנוחה ממצבור הנושאים העצום שהוא מטפל בהם. ישבו על שפת הבריכה במלון היוקרתי על הכרמל. הוא לקח נשימה עמוקה מאוויר ההר ומבטו נדד אל עבר האורנים המקיפים את המלון. "אתה יודע?" אמרה והביטה בעיניו כשהיא מורידה את משקפי השמש לקצה אפה ומושכת עוד לגימה מהקוקטייל הוורוד שלה "בררתי לך קצת על עניין ההורים הביולוגיים, נמאס לי שזה מטריד אותך" "באמת ?" היתמם וחייך "כן באמת" חיקתה אותו "והחבר'ה שלך כל כך נאמנים לך שבטח עוד לפני שסיימו לעזור לי כבר רצו לספר לבוס" "יכול להיות" צחק בקול "בכל מקרה בעזרת החבר'ה הנחמדים שלך מצאתי את האיש המוביל בתחום. קוראים לו יוני ואתה לא מאמין איזה צירוף מקרים, הוא גר עשר דקות מכאן" אמרה ופרצה בצחוק מתגלגל. צחוקה בא לקיצו רק כשנשק על שפתיה. יוני פגש אותם עוד באותו יום. הפגישה ארכה כמה שעות והובילה לחודשים ארוכים של חקירה, בדיקות דנא ובירורים מקיפים. יחיאל עקב אחר כל שלב במתח עצור, הוא לא חסך במאמצים ובכסף עד שהחקירה ההסתיימה בהצלחה. עכשיו נותר רק לקיים את הפגישה, הפגישה שלה חיכה מאז שעמד על דעתו. יוני 2017 - רמת גן הראשונה להגיע הייתה דליה. היא נכנסה מחויכת כעשרים דקות לפני השעה היעודה. דליה רכנה לעברו וחבקה אותו, מרגישה שכל גופו מתוח כמו קפיץ. עברו עוד כמה דקות ויוני הצטרף אליהם, אליו התלוותה אישה מבוגרת מאד על כיסא גלגלים והמטפלת שלה. יחיאל נפל על צווארה של האישה כילד קטן. היא לא הפסיקה למלמל "יחיאל שלי" "ילד שלי" "אני נתתי לך את השם הזה...", דליה חבקה את שניהם. כשנרגעו קצת הרוחות המטפלת הגישה להם תיק קרטון, מלא וגדוש בגזרי עיתון. היו בו אינסוף כתבות שהאם הגאה אספה לאורך השנים, על בנה האהוב. יחיאל לא מש מאימו ולאחר עוד כמה דקות הפגיש אותה עם נכדיה, נכדים שלא פגשה מעולם. *** חלק מהפרטים היא שמרה לעצמה, גם בגילה המופלג לא הייתה מוכנה לדבר עליהם. גם הדברים שאמרה עלו לה במאמץ גדול. היא נאנסה והרתה בגיל 16, היא לא הסכימה לספר מי האנס או משהו על הנסיבות "את זה אני לוקחת לקבר" אמרה בדמעות ובקול רועד. מישהו קישר אותה להוריו המאמצים שגרו לא רחוק. היא ויתרה עבורם על יחיאל והם עזרו לה לעמוד על רגליה אחרי שגורשה מביתה בבושת פנים. היא לא נישאה ולא הרתה שוב אחרי שיחיאל נולד. היא מעולם לא עזבה את רמת גן. היא עקבה אחריו כל חייו, ראתה אותו הולך לגן ולבית ספר, היא ראתה אותו חוזר מהצבא ואחר כך עקבה אחריו באמצעי התקשורת. היא ראתה אותו הולך מחייל אל חייל עד שהפך למנהל ידוע ומפורסם. היא שמרה ואספה בקנאות כל גזיר עיתון הקשור אליו.
1943 - רכס הפירנאים – דרום צרפת רעש האופנוע נשמע למרחוק. הוא הלך והתקרב. מהמקום שבו עמד, מוני יכול היה להבחין בצללית של הרוכב. האמת שהוא בכלל לא היה צריך להסתכל, הרעש היה מובהק - אופנוע צבאי גרמני. הוא סימן לחבריו וכל אחד מהם ידע את תפקידו, אחד רכן ליד גלגל מפורק מקדמת המכונית, השני נעמד על ידו כאילו מסייע, שלישי נעמד בעמדת תצפית גבוהה מעל הכביש ואילו הוא פסע למרכז הכביש קרוב מאד למכונית "המקולקלת". האופנוען התקרב ונעצר ליד המכונית, סקרן. הוא שאל משהו בגרמנית ומוני התקרב אליו כאילו מנסה להבין יותר טוב מה האיש שואל ותוך כדי מסמן לגרמני שהוא לא שומע כלום. האופנוען כיבה את האופנוע ושקט השתרר מסביב. הוא שאל על הדרך לעיירה הקרובה, רצה לוודא שהוא בכיוון הנכון. עברו דקות ספורות מרגע שהאופנוען נעצר ועד שמצא עצמו דוהר במהירות ו"בטבעיות" לעבר התהום. מי שיבדוק את המקרה יגיע למסקנה שהאיש פשוט טעה בשיקול דעתו וסטה לתהום. תאונות דרכים מתרחשות, דבר של יום ביומו והחבורה של מוני התמחתה בהן. קיץ 1935 מוני כהן עמד בפתח ביתו העלוב, בעיירה הקטנה בבולגריה, על שפת הדנובה. בכיסו היו כמה פרוטות ובידו היה צרור קטן של בגדים. הוא נפרד מבני משפחתו ושם פעמיו לפריז. חלק מחבריו כבר היה שם והם חיכו לבואו. את צעדיו הראשונים בפריז עשה כשהוא מצויד בצרפתית בסיסית ביותר שלמד בבית הספר "אליאנס". את מה שלא ידע בצרפתית השלים בתנועות ידיים ובפנטומימה שהייתה לעיתים משעשעת. החברים סדרו לו עבודה אצל יהודי, סוחר תכשיטים. מוני למד לפלרטט עם הלקוחות, בעיקר נשים, להחמיא להן ולתת להם הרגשה טובה. המכירות שלו גדלו מיום ליום, בעל הבית היה מרוצה ותגמל אותו בנדיבות, משתאה מההצלחה של הבחור הצעיר. בערבים כשהיה סופר את הכסף היה משפשף את עיניו כלא מאמין. עיניו לא חזו מעולם בסכומים כאלה. את הכסף היה מחביא עטוף היטב מאחרי לבנה ששלף מן הקיר בחצר החיצונית. איש לא ידע על כך ואיש לא הגיע לשם. קיץ 1935 - פריז סילבי הגיעה לחנות במקרה, שוטטה עם חברותיה בחיפוש אחר עגילים. הוא פלרטט איתה כפי שעשה עם כל הלקוחות, רק שאיתה זה היה שונה מהרגע הראשון, היא הקסימה אותו. נאמן לתפקידו וממוקד בו, הצליח למכור לה שני זוגות עגילים ב"מבצע" , לחברותיה מכר עוד כמה זוגות. מוני לא נתן לה לעזוב עד שהשיג את הכתובת שלה. מבטיח שיגיע בסוף היום. הכל קרה ממש מהר, בתוך ימים, השנים הפכו לזוג בלתי נפרד. עברו כמה שבועות והיא כבר התגוררה בדירה שלו. בסוף השנה הזוג הודיע על אירוסיו. החברים הטובים שלו התקשו לעכל את נוכחותה, אולי מכיוון שהייתה גויה ואולי מסיבות אחרות, אבל מוני לא הקדיש מחשבות לחששותיהם ולא הקשיב להם. הוא היה מאוהב עד עמקי נשמתו. סילבי עבדה כמלצרית במסעדה סמוכה ושניהם החביאו את חסכונותיהם ביחד, מכינים את הבסיס לבית שיקימו כאשר יבואו בברית הנישואין. אמצע יולי 1942 – פריז כשהשוטרים פרצו לביתו באישון לילה, הוא לא היה שם וזה היה בזכות סילבי. באותו לילה החל המצוד אחר היהודים. השוטרים עברו מבית לבית מצוידים ברשימות, היהודים נאספו והועברו לנקודות ריכוז. מוני צפה בכל זה מבעד לחרך קטן בעליית הגג שבה הסתתר. ערב קודם, סילבי שמעה משהו מאחד מקציני המשטרה שאכלו במסעדה, היא הזהירה אותו מראש וארגנה לו מקום מסתור, בגדים ומעט אוכל. עברו עוד כמה ימים וסילבי, בתושייתה, הצליחה לגנוב מאחד הלקוחות במסעדה את מסמכיו. המסמכים היו יקרי ערך במיוחד מכיוון שהאיש דמה מאד למוני. הוא נפרד מסילבי ביום שבו הביאה לו את המסמכים הגנובים. היה מסוכן מאד להשאר בפריז והוא נמלט אל ההרים, מקווה לפגוש את חבריו. לפני שנפרדו, נשבעו זה לזה להתאחד שוב בתום המלחמה ולהתחתן. לפני שהלכה, סילבי נתנה לו תמונה קטנה שלה ונשקה ארוכות על שפתיו. 1943 – 1944 רכס הפירנאים – דרום צרפת הם החזיקו מעמד זמן רב, חבורה של יהודים עם מסמכים מזויפים. נעזרים פה ושם בחקלאי הסביבה ונשמרים מהלשנות ובגידות. השיטה שלהם להסוות את מעשי החבלה כתאונות, חסכה מאנשי הסביבה פעולות נקם גרמניות. הם נקטו צעדי זהירות רבים בכדי לשרוד, אחד מהם היה להחליף את מקום הלינה שלהם כמעט כל ערב. מדי פעם נסעו למרחקים בכדי לפגוע במסילת רכבת או גשר חשוב, מדי פעם הפילו עמודי טלפון ונתקו קווי תקשורת. המבצעים הפכו תכופים יותר ויותר ככל שהתקרבה הפלישה של בעלות הברית לצרפת. הם לא היו בסוד העניינים, אבל תכיפות ההוראות לפעולה רמזה להם שמשהו עתיד להתרחש. מוני נשא את התמונה של סילבי כל העת. בכל לילה לפני שעצם את עיניו היה מביט בתמונה, מחכה ליום שבו ינשאו ויקימו את ביתם המשותף. סוף 1944 – פריז היום המיוחל הגיע, מוני פסע ברחובות פריז המשוחררת לעבר ביתו, ההתרגשות והציפיה לפגוש את אהובתו הלכו וגברו ככל שהתקרב. השוערת פתחה לו את הדלת ובעיניה היה מבט מוזר שהוא לא הצליח לפענח, אולי היתה מודאגת מסיבה כלשהי. הוא פתח את דלת הדירה וסילבי לא היתה שם, הסתובב בין החדרים ולא הבין מה קורה. לא היה זכר לחפציה או לחפצים שלו. הבית היה ריק ונטוש. השכנים הגיעו לברך אותו בזה אחר זה, אחריהם הגיעו החברים מהמחתרת והתמונה הלכה והצטיירה לפניו. חודשים ספורים אחרי שמוני ברח, התחיל רומן סוער בין סילבי לבין קצין גסטפו גרמני. זה לא היה רק רומן. סילבי שתפה פעולה עם הגרמנים ועסקה בהלשנות, הלשנות שגרמו למעצר כמה חברי מחתרת, חלקם חברי ילדות שלו. כמה ימים לפני שפריז נכבשה, סילבי והקצין נמלטו. למגינת ליבו של מוני, הזוג לקח עימו את כל הכסף שחסך בכל שנותיו בצרפת. חורף 1949 – ליד היידלברג - גרמניה הלילה היה חשוך ופתיתי שלג החלו לרדת. רעש המכונית המתקרבת נשמע היטב, הוא ראה את ההבזק הקצר של האיתות ונתן הוראות בהתאם. המכונית קרבה עוד יותר וכעת יכול היה להבחין בדמויות היושבות בה. המכונית ה"מקולקלת" עמדה בצד הדרך אולם חסמה חלק מהנתיב. הגלגל הקדמי שלה היה מונח על הכביש. שני הגברים שטפלו ברכב נופפו בידיהם לעבר המכונית המתקרבת וזו נעצרה. הנהג הציע לעזור. עברו דקות ספורות מרגע שהמכונית נעצרה ועד שדהרה במהירות ו"בטבעיות" במדרון התלול כל הדרך לתהום. עוד תאונת דרכים ועוד נהג שאיבד שליטה על הרכב. כמה דקות לאחר מכן ידווח בעל חווה סמוכה למשטרה על רכב שעולה באש. 1949 - שלושה ימים אחרי התאונה – היידלברג - גרמניה לאורח הוותיק והמועדף בפנסיון היו את ההרגלים שלו ומכיוון שהיה תמיד נדיב, המלצרים כרכרו סביבו בהתלהבות. הוא ישב ליד שולחן ארוחת הבקר הקבוע שלו והמתין בדריכות לעיתון, הוא ידע בדיוק למה הוא מצפה. בינתיים לגם מן הקפה ומרח מעט ריבה על פרוסת לחם קלוי, שקוע במחשבותיו. מלצר חייכן הגיע אליו ומסר לו את המהדורה הטרייה של העיתון המקומי, אותו עיתון שקרא בכל בוקר. הנושא של כתבת השער היה התאונה המחרידה שהתרחשה שלושה ימים קודם, הכותרת היתה יוצאת דופן בגודלה ומתחתיה הופיעו תמונות ההרוגים ותמונת המכונית השרופה. הכתב החרוץ והיסודי תיבל את הכתבה בפרטים רבים על בני הזוג שנהרגו. הגבר הרמן שמידט, תושב האזור מ 1945 היה בעברו קצין גסטפו, האיש נחשד בפשעי מלחמה, כולל רצח אסירי מחתרת, בתקופת שירותו בפריז. בקשה של ממשלת צרפת להסגירו לידיה נידונה כעת בבית המשפט. אשתו הגברת סילבי שמידט, צרפתיה, פריזאית ומי ששמה נקשר להלשנות על חברי מחתרת ולשיתוף פעולה עם הנאצים. הגברת הסתתרה בשנים האחרונות וכמעט שלא נראתה בציבור מחשש לחייה. *** מוני כהן הדליק סיגר משובח, הוא עשה עצמו מעיין בדפי העיתון אולם לא הצליח לקרוא דבר. הוא לגם עוד כמה לגימות מן הקפה ונגס עוד כמה נגיסות מן הלחם הקלוי.
קיץ 1968 ניו יור ק ההכנות וההתארגנות הסתיימו, שבועות של התארגנות, קניית מתנות לקרובים, רכישת הכרטיסים, התיאומים, כל זה הסתיים. היא הביטה מבעד לחלון המטוס הממריא ויכולה הייתה לראות את גורדי השחקים של מנהטן, אלו הלכו והתרחקו מרגע לרגע. המטוס הגביה בחדות לעבר המרחבים האינסופיים של האוקיינוס מלמטה והשמים מעל. אידה הייתה אחוזת התרגשות כילדה קטנה. שנים שהיא חולמת על הרגע הזה, הרגע שתראה מישהו ממשפחתה הקרובה שוב, כמעט חמישים וחמש שנים ועכשיו זה מתקרב. שנים שהמצב הכלכלי מנע את זה, אחר כך היה צריך לחתן את הבנות ואחר כך עוד אלף ואחד דברים שקדמו לזה. בשנים האחרונות זה היה בנימין בעלה שדחה את זה שוב ושוב בתואנות כאלה ואחרות. היא הרגישה שהזמן אוזל, שאולי בגלל כל הדחיות האלה היא לא תספיק. עכשיו בגיל שבעים וחמש כשהיא נבהלת מכל מיחוש בחזה, קיוותה ששום דבר לא ימנע ממנה את המפגש המיוחל. חיכתה וציפתה שהמסע הזה יגמר והמעגל ייסגר. שבועות שהיא בקושי ישנה בלילות, חולמת ומתעוררת. כעת במטוס, מחשבותיה התרוצצו לכל הכיוונים, חושבת על כל מה שעבר מאותו היום שבו עזבה את ביתה העלוב כחיה, חייקה בת העשרים ועד עתה. בלבה הצטערה על כך שבנימין בעלה לא יהיה איתה ולא יוכל לראות את הפלא הזה שיהודים בנו שם בארץ ישראל. הצטערה על כך שהוא לא יראה את הקרובים שאיתם היא שומרת על קשר רק דרך מכתבים במשך כל השנים הארוכות האלה. אידה מחתה דמעה בחשבה על בנימין שהלך לעולמו לפני כשנתיים. 1913 לילצ'יץ' (איזור העיר מוזיר – בלרוס ) ההתרגשות במשפחת זקס הייתה גדולה. הבת חייקה אספה את מעט מטלטליה בצרור קטן ופנתה להיפרד מבני המשפחה לפני המסע הגדול לאמריקה. היא התחבקה ארוכות עם אמא שרה ואביה אפרים, אחר כך נפרדה מאחיה שלמה שהיה קרוב מאוד לגילה, ממרדכי הקטן, רק בן תשע, מאחותה נחמה בת השלוש עשרה, ומכל שאר האחים והאחיות. אביה העמיס את הצרור הקטן על העגלה וסייע לה לטפס ולהתיישב, אוחז בידה כמאחל דרך צלחה. זו הייתה הפעם האחרונה שבה ראתה מישהו מבני המשפחה הגרעינית שלה. 1921 לילצ'יץ' (איזור העיר מוזיר – בלרוס ) את דממת הבקר הקריר קרעו צעקות של המון, אליהן התלוו בכי וזעקות שבר של יהודי העיירה. נחמה הביטה מבעד לחלון, כמה עשרות גויים התקדמו בריצה לעבר בתי היהודים, בידיהם אחזו לפידים, קלשונים ומקלות. ההמון גידף וקילל, הם הגיעו אל הבית הראשון והוא כבר עלה בלהבות. איתה בבית היו רק שתי אחיותיה הקטנות, לא היה לה יותר מדי זמן, ההמון הפתיע אותה והם היו קרובים מאוד. היא אחזה בידיהן של שתי האחיות ורצה שפופה אל עבר השיחים הקרובים, מעמיקה לתוך הסבך, מקווה שאיש לא מבחין בהן. מהמסתור בלב השיחים יכולה הייתה לראות חלק מהמתרחש. היא הסתה את אחיותיה הקטנות ומנעה מהן להסתכל בזוועות. כשראתה את ההמון מתנפל על שלמה אחיה, כסתה את פיה מבועתת והתאמצה שלא לפלוט זעקה. מיד אחר כך אחזה בידן של שתי האחיות כדי להרגיע אותן ואולי כדי להרגיע את עצמה. היא נשארה במחבוא מספר שעות עד שראתה את ההמון עוזב, לוקח עימו כל מה שיכול היה לבזוז ומשאיר אחריו הרוגים, פצועים, הרס ובתים שרופים. אחיה שלמה זקס היה אחד מקורבנות הפוגרום. הפוגרום שכנע את נחמה שהאנטישמיות היא הבעיה המרכזית, לבעיה הזו, החליטה יש רק פתרון אחד – הציונות. היא עזבה את ביתה מיד אחריו, גנבה גבולות ברגל וברכבות, הגיעה לוורשה ועבדה שם כמה חודשים כמורה לעברית ומשם הגרה לארץ ישראל. 1926 - 192 8 מרדכי זקס החליט להגר לארץ ישראל בעקבות אחותו הגדולה ממנו. הוא אסף פרוטה לפרוטה. האחיות אידה (מברוקלין) ונחמה (מארץ ישראל) שלחו כל מה שיכלו. באמצעות כל מה שאסף הצליח לקנות כרטיס להפלגה. חלק גדול מהדרך לנמל עשה ברגל ועתה נשארו לו עוד כמה קילומטרים אחרונים. עגלה עברה לידו והוא ביקש הסעה, כשסיפר לבעל העגלה היהודי, שהוא בדרכו לארץ ישראל, היהודי התנדב להסיע אותו ללא תשלום ממש עד לפתח הנמל. נותרו לו כמה פרוטות וכמה שעות עד ההפלגה. את הזמן הזה ניצל כדי לקנות ככר לחם אחת, ככר הלחם הזו הזינה אותו מספר ימים, כל משך ההפלגה מאודסה ליפו. מיפו פסע ברגל לרמת גן בכדי למצוא את אחותו. מכיוון שלא הכיר את הסביבה הצטייד לביטחונו האישי במקל גדול. בדרך עבר ליד המושבה המטופחת שרונה, אחר כך חצה ברגל את הערוץ היבש של הנחל הנקרא היום איילון. ברמת גן איתר את אחותו נחמה ובעלה חנוך. השניים התגוררו בצריף עלוב ומאולתר שחנוך בנה מכל הבא ליד. ב-1927 נחמה וחנוך פנו להקים את המושב כפר יהושוע בעמק יזרעאל ואילו מרדכי עבר לחדרה. בימים הראשונים בכפר יהושוע, נחמה ומשפחתה סבלו חרפת רעב. היה זה מרדכי שאחת לכמה ימים היה רוכב על הפרד שלו כל הדרך מחדרה לכפר יהושוע, נושא עמו ככר לחם עבור אחותו ומשפחתה. ב-1928 המשפחות של מרדכי ושל נחמה עברו לגור ביחד, המשפחות הראשונות והמייסדות של כפר ברנדייס ליד חדרה. המשפחות גרו בצמידות בכפר הקטן, רק גדר ברזל דקה הפרידה בין נחלותיהן. קיץ 1968 - ישראל האוטובוס המיושן הזדחל בכבישים הצרים, כל הדרך משדה התעופה בלוד לעבר חדרה, עובר בדרכו על פני שדות וכפרים, פרדסים וערים, חולף על פני שדרות ארוכות של אקליפטוסים ענקיים. אידה או בשמה המקורי חייקה ספרה את הדקות עד לסיום הנסיעה. כשהאוטובוס הגיע לחדרה היא נאלצה להמתין לקו 11 וגם זה הגיע בעצלתיים והזדחל לו עד שהגיע לבסוף לתחנה שבה ירדה. האוטובוס נסע והשאיר אותה עומדת בחול בתוך ענן אבק עם המזוודה עמוסת המתנות. אידה הרימה את ראשה, מולה מעבר לכביש הצר, מרחק של מטרים ספורים בלבד, עמדה, נשענת על שער ביתה, אחותה נחמה, האחות שאותה לא ראתה חמישים וחמש שנים. מוקדש לסבתי היקרה נחמה זקס ז"ל (1900-1975) ולכל צאצאי משפחת זקס.
"נגמר לך המזל בוריס יוסיפוביץ' " הוא אמר לעצמו בקול רם "והיה לך המון מזל. הרבה יותר מאשר למיליונים. כמה שנים טובות וחתיכת מלחמה, כל הזמן הזה המזל שיחק לטובתך. עכשיו הוא כנראה נגמר. דווקא כאן בברלין על אדמת גרמניה. דווקא אחרי שהמלחמה נגמרה. עכשיו הוא נגמר, המזל." כיתת היורים סיימה את תרגוליה והכנותיה. שעה ארוכה נשמעו הפקודות שוב ושוב. "הצג, הכתף, הרם, טען... אש". הפקודות נשמעו היטב בתוך התא הצר שלו. פקודות שכל מטרתן הייתה הכנה לקראת ההוצאה להורג שלו. "האנטישמים, עושים את כל ההכנות מתחת לחלון שלי, מצאו עוד דרך לענות אותי, הנבלות" . אמר האיש שלא ניבל את פיו מימיו. האיש שנבלות הייתה הקללה הגרוע ביותר באוצר המילים שלו. "אולי גרישה לא העביר את המכתב" חשב לעצמו ומיד פסל את האפשרות. "גרישה לחם לצדו כל הדרך לברלין. גרישה לא היה עושה דבר כזה. ואולי הגנרל קונסטנטינוביץ' לא נמצא במפקדה" התחלחל וזיעה קרה הציפה אותו "אם זה המצב אני אבוד. אם הגנרל היה מקבל את המכתב הוא לבטח היה עושה משהו. הגנרל הרי חייב לי והוא אפילו הצהיר על כך קבל עם ועדה. עכשיו הזמן הולך ואוזל. ההוצאה להורג מתקרבת ותיכף יירו בי למען יראו ויראו, אחרי פסק דין של חבורת אנטישמים. מכל הסיבות בעולם יירו בי דווקא בגלל הסיבה הזו". קיץ 1941 – חמש שנים קודם כמנהגו מדי פעם, בוריס בילה את הלילה עם חבריו וחברותיו לתנועה הציונית בריגה, כמה מאות מטרים מהבית. החברים צחקו, דברו על פלשתינה ועל המלחמה עד אור הבקר. לפנות בקר נשמעו מספר פיצוצים והחבורה השתתקה. מהר מאוד נשמעו רעשי מנועים הולכים וקרבים. האדמה רעדה כשעשרות טנקים גרמנים החלו לנוע ברחובות. הם הביטו בשיירות הארוכות מבעד לחרכי התריסים המוגפים. אחרי הטנקים נעו עוד כלים משוריינים ואחריהם חיילים רגלים שהלמות צעדיהם נשמעה היטב למרחוק. "מה עושים עכשיו? כשהנאצים כבר כאן" עלתה השאלה מכל עבר. "לא מחכים דקה. בורחים לרוסיה מיד לפני שאלו יתארגנו" ענה בהחלטיות יעקב, מנהיג החבורה. "בלי תעודות. שאף אחד לא ידע שאתם יהודים" הוסיף בלחש. בוריס היה הראשון להחליט. הוא יצא מהבית בלי שהיות, נמלט לכיוון מזרח כשרק מעיל קל לגופו, לא הספיק אפילו להיפרד מבני משפחתו. בדרכים לא דרכים, אחרי תלאות אין ספור, מתחת לאף של הגרמנים ותחת הפצצות בלתי פוסקות, הגיע אחרי מספר חודשים למוסקבה. אנשי שירות הבטחון הסובייטי עצרו אותו מיד, מישהו הלשין. הוא הושלך אל תא מצחין בכלא. למחרת הובא לפני חוקר. הוא סיפר שהוא יהודי, סטודנט להנדסה, פירט לגבי מוצאו ועל הידע שלו באנגלית וגרמנית. "חכם יהודי" אמר החוקר ביובש ושלח אותו חזרה לתאו. שבוע לאחר מכן מצא את עצמו בקורס הכשרה לקצונה של הצבא האדום. הוא סיים את הקורס בהצלחה כמו כולם רק שהוא בקושי הבין על מה מדברים. הוא לא ידע רוסית. ימים ספורים לאחר סיום הקורס, מצא את עצמו הקצין הצעיר בוריס יוסיפוביץ' כמפקד מחלקת רובאים בחזית. *** שקשוק המפתחות בדלת התא ניער אותו ממחשבותיו. בפתח עמד מפקד הכלא של הצבא האדום בברלין. "מאיור יוסיפוביץ'" הוא הצדיע "בעוד שעה קלה, תוצא להורג לפי החלטת בית הדין. האם יש לך בקשה אחרונה? מאיור?" בוריס כמעט ואמר נואש אבל המלחמה הארוכה למדה אותו לא להרים ידיים. הוא חייב להרוויח זמן חשב לעצמו. אבל איך? פתאום הבזיקה במוחו מחשבה. "קפיטן ולסק, תודה רבה לך. אני מבקש להביא לי רב יהודי. להתפלל. זה מאוד חשוב אצלנו" ענה בארשת פנים רצינית. עברו שנים מאז ראה לאחרונה רב, לא היה לו מושג מה יאמר לרב כזה אבל כל זה לא היה חשוב. בוריס קיווה שפרק הזמן הזה יאפשר לגנרל קונסטנטינוביץ' לשלוח איזה סימן. הגנרל הרי חייב לו את חייו. "בהחלט" אמר הקפיטן ולסק. "אשלח לכאן רב יהודי". *** בוריס נשאר שוב לבד נעול בתאו. הוא חשב על המסלול המפותל שבמהלכו התוודע למי שהינו היום הגנרל קונסטנטינוביץ'. האיש שיכול להשאירו בחיים אם רק ירצה בכך. חיים תמורת חיים. האם היום היה נוהג אחרת באותה תקרית? האם היום היה מרסן את עצמו במצב דומה? בעיני רוחו ראה שוב את התקרית בבהירות מוחלטת. זה היה היום השלישי שלו כמפקד מחלקת רובאים. הוא עמד בפני חייליו. תדרך אותם לפני התקפה על עמדת אויב. מנסה לעודד קבוצת חיילים שרבים מהם לא ישובו מההסתערות המטורפת הזאת. הוא לא אמר הרבה אבל הרוסית הקלוקלת שלו הכשילה אותו שוב ושוב. חייל בשורה הראשונה סינן בקול מול פניו "יהודון שאפילו לא יודע את שפת המולדת לוקח אותנו לקרב. אנחנו לא צריכים יהודון שלא יודע רוסית". כל המחלקה שמעה את הדברים. הוא הפסיק לרגע את דבריו והביט בחייל. "אחד כזה יכול לירות בי במהלך ההסתערות" עברה המחשבה בראשו. הוא שלף את אקדחו וירה בראשו של החייל החצוף מטווח אפס. בתוך יומיים נשלח לגלות בגדוד של קונסטנטינוביץ', זה היה עונשו על הירי בחייל. בתוך שעות מעטות מרגע הגיעו, הבין בדיוק לאן נשלח. כל הלוחמים בגדוד היו פושעים, עבריינים, עריקים ושאר מופרעים. קראו להם "מגלי מוקשים" וכשמם כן הוא. שלחו אותם כבשר תותחים לפני כל התקפה על מנת שיהרגו ויחשפו את עמדות האויב. כדי לחסוך בחיי החיילים הטובים. התקפה ועוד התקפה, המזל שיחק לבוריס שוב ושוב. מימין ומשמאל אנשים נהרגו ואילו הוא נותר בחיים. בתוך מספר חודשים הפך לאחד מוותיקי הגדוד. כל השאר פשוט נהרגו או נפצעו אנושות. כך התגלגל לאותו יום נמהר בסוף 1942. הגרמנים תקפו בהפתעה מוחלטת בשעות הבקר המוקדמות. הפגזה מדויקת חיסלה כמעט את כל הגדוד. מיד לאחר ההפגזה החלה הסתערות רגלית. עמדת הפיקוד חטפה פגיעה ישירה. הוא דילג לשם, קופץ ממכתש פגז אחד למשנהו. מפקד הגדוד, קונסטנטינוביץ היה מוטל ליד העמדה פצוע ברגלו. החיילים שנותרו בחיים ניסו להשיב מלחמה אולם הגרמנים היו רבים מהם וחיסלו במהירות כל ניסיון התנגדות. בוריס העמיס את קונסטנטינוביץ' על גבו וזינק אחורה אל מכתש הפגז הקרוב, מיד אחר כך החל לרוץ לאחור אל המכתש שאחריו. הפצוע שנשא על גבו הכביד עליו מאד וכל דילוג כזה הפך קשה יותר ואיטי יותר. גרמנים התקדמו מימינו והוא ירה לעברם פוגע בכמה מהם. שלושה קפצו למכתש הפגז שזה עתה נטש והוא ידה לעברם רימון. בין לבין אלתר חבישה שתאט את זרימת הדם מרגלו של המפקד. לא נותרו לו רימונים והתחמושת הלכה ואזלה. בגופו גונן על קונסטנטינוביץ', יורה כדורים בודדים ורק בגרמנים הקרובים ביותר. המצב נראה נואש לחלוטין. הגרמנים התקרבו מכל עבר והכדורים שרקו סביבו, סנטימטרים ממנו. כשהכל נראה אבוד שמע לפתע שאון טנקים מוכר. "טנקים שלנו" צעק באוזנו של קונסטנטינוביץ' שכמעט איבד את ההכרה. הטנקים, שנקלעו למקום במקרה הדפו את הגרמנים במהירות. בוריס העמיס את קונסטנטינוביץ' על אחד הטנקים ודהר אתו אל המרפאה הקרובה. ביד אחת אחז בזיז בולט בטנק וביד שניה מנע ממפקדו ליפול ממפלצת הפלדה הדוהרת. כשהוריד אותו במרפאה, הצליח בקושי למסור אותו לידי החובשים. הוא צנח על האדמה באפיסת כוחות. *** מפקד הכלא לא הצליח למצוא רב. הוא מצא חייל עם קשר כללי ליהדות ושניהם ניסו להיזכר ביחד במילים של תפילת שמע ישראל. לבסוף אמרו בצוותא בקול רם את מה שהצליחו לזכור. "שמע ישראל ה' אלוהינו, אדוני אחד..." החייל סיפר לבוריס על תלאותיו ועל קורות משפחתו. כל רגע היה יקר ובוריס ניסה לדובב אותו ולהאריך בשיחה ככל האפשר. *** הסבלנות של מפקד הכלא פקעה. שקשוק המפתחות נשמע בדלת שוב. "הזמן נגמר מאיור יוסיפוביץ' ". הצהיר מפקד הכלא ולפקודתו שני חיילים אזקו את בוריס בידיו וברגליו. לאט לאט צעד מן התא החשוך אל שמש הצהריים המסנוורת. בדרך חשב על גזר הדין. על הנסיעה הביתה. על ריגה כמו שמצא אותה אחרי המלחמה, ריקה מיהודים. על החורבות שמצא. על הגילוי וההבנה שכולם נרצחו. על השכן הזקן שסיפר לו איך הובילו את אביו הנכה על גבי עגלת ילדים אל הכיכר שבה נאספו המיועדים להשמדה. על שכנים נוספים שספרו על קצין גרמני מלגלג שירה באביו בראשו בלב הכיכר מתוך שעשוע. השכנים ספרו על צחוקו המתגלגל של הגרמני מיד אחרי שירה, צחוק מרושע שלא ישכחו כל ימי חייהם ועל החזרה שלו לברלין. ההליכות שלו ערב אחר ערב, לבוש בבגדי אזרח גרמני, למועדונים של הגרמנים, השיחות שלו פנים אל פנים עם הרוצחים המתועבים, אלו שהתפארו בפניו שוב ושוב על רצח יהודים כזה או אחר, על אונס או על שוד. בסוף הם דנו אותי למוות על עשרים ושמונה פשעי מלחמה. על עשרים ושמונה גרמנים נבלות שהוצאתי להורג. אפילו לספור הם לא יודעים האנטישמים...היו ארבעים ושניים בדיוק. חייך בליבו. התהלוכה הגיעה ליעדה. בוריס נקשר אל העמוד בידיו וברגליו. הוא סירב לכסות את ראשו ולכן נקשר סרט על עיניו. כיתת היורים צעדה בקצב אחיד למקומה וקבלה את הפקודה לעמוד. מפקד הכתה נתן את הפקודה "הצג" ומיד אחריה את הפקודה "הכתף". *** גרישה דהר על האופנוע בשיא המהירות. בתיקו היה מונח המכתב של הגנרל, מכתב שיכול להציל את בוריס. שעות ארוכות רדף אחרי הגנרל וקציני המטה שלו עד שהמסמך הוכן ונחתם. בלהט ההתרוצצות שכח למלא דלק במיכל וזה היה כמעט ריק. הוא ידע שזה לא הזמן המתאים לחפש דלק, כל שניה יקרה, ההוצאה להורג אמורה להתרחש בכל רגע. הוא דהר על טיפות הדלק האחרונות כנגד השעון. בהתקרבו ראה את הכתה עומדת מול בוריס ולא ידע אם פסק הדין כבר בוצע. תוך כדי לחיצה על הגז והגברת המהירות שאג בקול גדול "לאאאאאאאאאאא". כעבור מספר שניות, עצר את האופנוע בחריקת בלמים ליד כתת היורים. תהליך ההוצאה להורג נעצר שניות ספורות לפני שנורה הכדור הראשון. *** בוריס עלה לישראל ב 1972 עם אשתו ושני ילדיו. הוא נפטר בשיבה טובה במודיעין כשסביבו ילדיו ונכדיו.
