אודות הכותב- אביעד בן יצחק

הנה, על קצה המזלג, כמה דברים שלמדתי בעשר השנים האחרונות על משפחות. וזה אחרי שתיעדתי אלפי משפחות ויותר ממאה אלף איש. מאמר מעניין לכבוד יום המשפחה מאת אביעד בן יצחק

הוא הצליח לשמור על הסוד שלו כמעט חמישים שנה ואלמלא התגלה במקרה אולי היה לוקח אותו אתו לקבר. הוא התעקש על הסוד הזה בכל מאודו ולא אמר מילה. הוא לא סיפר אפילו לאשתו שהתייאשה וסרבה להעלות את הנושא הזה שוב בפניו.

נובמבר 1938 – כמה ימים לפני ליל הבדולח - ברלין זיגמונד פלדהיים לא עצם עין כל הלילה. מחר בשמונה בבקר עליו להתייצב בתחנת המשטרה לבירור. "תהיה שם בשמונה בדיוק. שלא תעז לאחר ושלא תעז להיעלם" הזהיר אותו השוטר שמסר לו ביד את הזימון "אתה במעקב צמוד עכשיו". הוא התהפך כל הלילה במיטתו. מנסה לנחש על מה ולמה הזימון. לא היה לו צל של מושג. החנות שלו הוחרמה כמה ימים קודם לכן והוא ניסה לחשוב על הקשר בין ההחרמה לבין הבירור הזה, אולם ללא הועיל. בחמש בבקר, קם ממיטתו, התגלח בקפידה ושטף את פניו. הוא הצליח לאכול משהו לארוחת בקר ולקרוא עיתון. עיניו היו מול העיתון וראשו היה טרוד בבירור המתקרב. הספיק להגיד בקר טוב לאשתו ולילדים ויצא לדרכו. חושש לאחר וחושש מהבאות. הוא הציג את עצמו בכניסה לתחנה. השוטר הנחה אותו להמתין וחזר אחרי כמה דקות בפנים חמורות סבר, שזיגמונד התקשה לפרש. שוטר נוסף הגיע והוביל אותו לקומת המרתף. הם פסעו לאורך מסדרון ארוך . השוטר נעצר ליד חדר חקירות מספר חמש עשרה, פתח את הדלת והשניים נכנסו. השוטר הנחה את זיגמונד להתיישב, שלף אזיקים מחגורתו ואזק את זיגמונד לטבעת ברזל שהייתה מותקנת על השולחן. "תמתין כאן עד שיגיעו אליך. לפי רמת החוקר אני מבין שאתה מסובך עד מעל הראש" אמר, סגר את הדלת בטריקה ויצא. זיגמונד ישב לבד בחדר, מצליח להציץ מדי פעם בשעון. חלפו דקות ארוכות עד שהדלת נפתחה. שני שוטרים נכנסו, קצין בדרגה גבוהה ושוטר פשוט. זיגמונד הביט בקצין ולא ידע מה לחשוב. רודולף שמידט הוא אמר בליבו הגם אתה ברוטוס? חשב לעצמו. נובמבר 1918 – סוף מלחמת העולם הראשונה הם היו מוותיקי הפלוגה, פלוגת חיילי חי"ר. הם היו יחד מההכשרה הראשונית ולכל אורך המלחמה. שניהם נלחמו כמעט שלוש שנים כתף אל כתף. הם היו סמלים עכשיו והצעירים הסתכלו עליהם בהערצה. בדרך איבדו רבים מחבריהם. אנשים נהרגו מימינם ומשמאלם דבר של יום ביומו. היו חברים שנפצעו ולא חזרו לחפירות. לפעמים בהפסקות, כששתו משהו חם בתעלות מלאות בוץ, חזרו בשקט ביחד על השמות. מנסים לזכור את כולם. לרוב הפגזה או התקפה צרפתית הייתה קוטעת אותם מעניניהם. אז היו מזנקים לעמדות ודואגים שכל חייל יהיה במקום המיועד לו. המלחמה הנוראית נגמרה לפתע פתאום. צהלות נשמעו מכל עבר. השחרור הגיע במפתיע. הם אספו את מעט הציוד שהיה ברשותם לתוך תרמיל גב קטן ויצאו לדרך. זיגמונד פלדהיים ורודולף שמידט. עשו יחד את כל הדרך לברלין. חלקים גדולים מהדרך עשו ברגל, ישנים בשדות ובצדי הדרכים, לעיתים באסמים של איכרים. נובמבר 1938 – כמה ימים לפני ליל הבדולח - ברלין רודולף שמידט שחרר את השוטר שהגיע אתו. רודולף וזיגמונד נשארו לבד בחדר. רודולף התיישב בכיסא החוקר, רכן לעבר זיגמונד ולחש בחיוך "מזמן לא דברנו זיגפלד". זה היה הכינוי של זיגמונד במלחמה ההיא, בפלוגה ההיא. רק מי שהיה שם כינה אותו בשם הזה. עבר כל כך הרבה זמן עד שכמעט ושכח את הכינוי העתיק הזה. רודולף המשיך בלחישה "תרגע. אתה לא מואשם בשום דבר, חבר. קראתי לך במיוחד, כדי להזהיר אותך." "להזהיר אותי ממה?" זיגמונד שאל. "אני לא יכול לדבר הרבה. אבל, מה שראיתם עד עכשיו זה כלום" רודולף לחש "הולכים להרוג את כולכם. תיקח את המשפחה שלך ותברח מגרמניה. אל תחכה דקה. הולכים להרוג את כולכם וממש בקרוב זה יתחיל". צמרמורת עברה בגופו של זיגמונד. הוא חשב לרגע קט וענה "תודה רבה מקרב לב, רודי. אני מניח שאני אהיה חייב לך הרבה לכל החיים". "אנחנו חייבים אחד לשני הרבה על הרבה דברים במלחמה ההיא. תעשה לי טובה ותברח. עזוב את הרכוש, יקחו לך את הבית כמו שלקחו לך את החנות. זה אבוד. עכשיו צריך להציל את החיים" הוא קם ממקומו, שחרר את ידיו של זיגמונד מהאזיקים. קרא לשוטר שעמד ליד הדלת וכשזה נכנס, אמר לו בקול "הזהרתי את זיגמונד פלדהיים, שבכל מקרה של חשש קל שבקלים, לגבי קשר כלשהו בינו לבין הקומוניסטים הוא ייעצר במיידי ולא ידוע אם ומתי יראה את משפחתו. תוביל את האיש לפתח התחנה ושחרר אותו. המסר הועבר." השוטר הנהן בראשו והוביל את זיגמונד החוצה. זיגמונד יצא מהתחנה בהליכה מהירה. הגיע הביתה במהירות המרבית, הנחה את אשתו הנדהמת לארוז מייד עבור כל המשפחה. ויצא החוצה כשהיא עדיין פעורת פה. התחנה הבאה שלו הייתה הרב של הקהילה. "אין לי זמן להסביר ואל תשאל איך אני יודע" הוא אמר לרב בלחישה. "הולכים להרוג את כולנו וזה יקרה בקרוב. מה שראינו עד עכשיו זו רק ההתחלה. תברחו מכאן מייד. אני עוזב הלילה עם המשפחה" הרב נותר פעור פה "זיגמונד, אתה אדם מכובד, שאני מעריך מאוד אבל על מה אני אתבסס?" הוא שאל. "תגיד שיש שמועה ושכל אחד יעשה מה שהוא חושב. בבקשה אל תגיד מילה עלי. אני לא הייתי כאן". הוא הספיק לעבור דרך כמה קרובי משפחה ולהזהיר גם אותם. חלק חשבו שהוא משוגע, זה לא יתכן, טענו. חלק האמינו לו. יולי 1981 בית החולים איכילוב - תל אביב בחוץ נמדדו יותר משלושים מעלות והלחות הייתה כבדה. זיגמונד פלדהיים שכב במיטה מחובר לכל מיני צינורות. הווילונות חצצו מעט בינו לבין השמש שהכתה בחלון. בפינה עמד מאוורר גדול שפעל במלוא העוצמה ורק הזיז את האוויר החם מצד לצד. הרופאים נכשלו בכל מאמציהם, הסרטן התפשט בגופו והגיע לכבד. נשארו לו ימים בודדים לחיות. הוא אסף את בני המשפחה על מנת להפרד בצורה מכובדת. ביקש לומר להם מילים אחרונות לפני שיהיה מאוחר. הוא ביקש משהו מכל אחד מילדיו. לשמור על אמא, לטפל בעסק, לשמור על המשפחה ועוד. הוא ממש נתן תפקידים לכל אחד. על ורדה בתו הצעירה ביותר, הטיל משימה מיוחדת. "ורדהל'ה, את ההיסטוריונית של המשפחה. אני מבקש ממך למצוא את המשפחה של רודולף שמידט בברלין. אתם כולכם יודעים, בזכותו ניצלנו, הוא הזהיר אותי מראש. כל הניסיונות שלי למצוא אותו נכשלו. אני בטוח שהוא נתקע בברלין המזרחית אחרי שהקימו את החומה. אם תצליחי למצוא מישהו מבני המשפחה, בבקשה תמסרי להם את תודתנו." 1996 ברלין ורדה לא ידעה מה לחשוב. היא כבר כמה ימים בעיר הזו ושום דבר לא נראה לה מוכר. כולם הסבירו לה שזה טבעי. היא הרי עזבה את העיר כילדה מאד קטנה. אולי היא באמת לא זוכרת דבר מהתקופה ההיא. אולי מלבד השמים האפורים האלה. שמיים שתמיד נראו לה אותו דבר. גשם קל התחיל לרדת. היא פתחה מטריה והמתינה. הטקס הצנוע להנחת אבני נגף לזכר הנספים בשואה עמד להתחיל. מישהו חילק את התוכנית. ורדה עברה על רשימת המונצחים. היא זיהתה ביניהם כמה בני משפחה. גם כאלה שאבא הספיק להזהיר לפני שברח. הטקס התחיל בכמה נאומים קצרים. רב הקהילה אמר אל מלא רחמים וקדיש. הטקס הגיע לשיאו כשהאמן גונטר דמניג כרע על ברכיו והתחיל להניח אבן אחרי אבן עם שמות של נספים. כמה מטר ממנה עמד אדם כבן גילה, עטוף במעיל. הוא צילם את הטקס ואת הנחת האבנים, אחר כך פתח מטריה ורשם כמה מילים בפנקס. היא הביטה בו והוא חייך במבוכה. בתום הטקס, נגשה ופנתה אליו בגרמנית שוטפת "סליחה על השאלה אבל האם אתה מהקהילה?" "לא גברתי, אני עיתונאי ומכין כתבה על השואה ופרויקט אבני הנגף." "אם אתה עיתונאי, יש לי עוד שאלה. אולי תוכל לעזור לי" ”בבקשה גברתי. מקווה שאוכל לעזור" אני מחפשת את המשפחה של רודולף שמידט. רודולף היה מפקד בכיר במשטרת ברלין לפני המלחמה. הוא אמור להיות מפורסם יחסית. אני יודעת שהוא לחם בחזית הצרפתית במלחמת העולם הראשונה. שמעת עליו במקרה?" "למה גברתי מחפשת את המשפחה שלו?" "אתה יודע" היא אמרה, "זיגמונד אבא שלי, נפטר לפני כמה שנים. על ערש דווי הוא השביע אותי למצוא את המשפחה של רודי, החבר שלו ולמסור להם תודה רבה. רודי הזהיר את אבא שלי מבעוד מועד. בזכותו ברחנו בזמן. כל המשפחה." הייתה שתיקה ארוכה. האיש חשב כמה רגעים ואז ניעור ניצוץ בעיניו "אבא שלך הוא במקרה זיגמונד פלדהיים?" "נכון" היא אמרה "איך אתה מכיר את השם הזה?" "אני הבן של רודולף שמידט." הוא אמר והיא נותרה שמוטת לסת. "עד יומו האחרון, אבא סיפר לי על החבר שלו מהמלחמה, זיגפלד, זיגמונד פלדהיים הלוחם עז הנפש. הוא טען שלזיגפלד היו תמיד חושים טובים. אבא שלי היה בטוח שהוא שרד את מלחמת העולם הראשונה בזכות זיגפלד. תראה איזה חושים היו לו" הוא אמר לי יום אחד "זיגפלד אפילו ברח מהנאצים בזמן. הוא עזב את ברלין כמה ימים לפני ליל הבדולח".

A little less than ten years ago, I founded Yedaat with a somewhat insane vision: “to connect all the family ties within the Jewish people.” As of early November 2025, I have added over one hundred thousand new individuals to the family tree, people who were not previously recorded anywhere. In terms of the number of connections, according to various experts, I have so far linked well over 1.5 million family ties. The vast majority of those I have documented are Jewish; therefore, nearly all the connections are among Jewish families. It seems I have documented nearly every Jewish diaspora, except for the Ethiopian community. *** How Do You Document One Hundred Thousand People? It begins with people – dozens upon dozens of families from Israel and abroad – who placed their complete trust in me, revealed their family secrets and, along the way, shared astonishing stories. Each encounter with such a family feels like opening a treasure chest of knowledge. Most people who come to me confess the same regret: “When we were young, we didn’t ask, and now there’s no one left to tell us.” I hear this sentence time and time again. This is why documenting a family is a mission – to preserve family ties and heritage for future generations, and to reconstruct connections that were lost. For that, I study and process enormous amounts of historical material, read endlessly, and often purchase rare and expensive books, most of them in English. To deepen my knowledge, I attend professional conferences both in Israel and abroad; some events require in-person attendance, while I also take part in countless online lectures, in Hebrew and English. My background is in computer science, with over forty years of experience. I set up a dedicated computer lab at home and obtained the necessary software licenses. This investment has led and continues to lead to meaningful breakthroughs. I estimate that I can access tens of billions of personal records worldwide. I create family trees on Geni.com, managed by volunteer curators. All my work is visible online for anyone to explore, within privacy limitations, of course. Geni’s uniqueness lies in its aspiration to create a single world family tree that supports many languages. Working within one global tree constantly exposes you to new data cross–references and greatly enhances accuracy. *** To Contribute and Be Contributed to In line with my vision, I decided very early on that in every research project I undertake, I will dedicate at least 10% of my effort to community contributions, expanding and linking related or relevant family trees. To contribute even further, I decided to qualify as a Geni Curator, an official Tree Manager. I completed the certification process and obtained the formal title. There are about a hundred curators worldwide, only a handful in Israel. We are all volunteers who assume considerable responsibility, are “obsessed” with this work, and together manage one enormous puzzle that already comprises over 200 million people, many of them Jewish. The most significant advantage of this role is the opportunity to collaborate with top genealogists from Israel and around the world. Every single day, I receive messages from people across the globe, such as: “I saw you updated information about my mother/grandmother/great-grandfather. How are you related?” My standard answer is “I’m not related, I’m a Geni Curator.” Each update, every clarification, helps strengthen and deepen family ties. *** Different Types of Research There are “regular” family studies, beginning with detailed interviews, followed by tree building and gathering documentation from diverse sources. In many cases, I have been asked to revise or correct previous research when people had spent years researching their family but reached a dead end. Some of the most moving projects involve documenting entire communities and inter-community connections: The Drohobycz–Borysław community (now in Ukraine) – I documented thousands of Jews in a strive to reconstruct as many family ties as possible. The Nabeul community (Tunisia) – based on a database prepared by Dr. Victor Hayun, whose remarkable doctoral dissertation documented the city’s Jewish residents. I processed his work and uploaded it to Geni.com. The Jews of Babylon – I documented thousands of individuals and, in cooperation with MyHeritage, uploaded data on over 100,000 people who immigrated from Iraq in the 1950s. Ms. Aliza Dayan Hamama, CEO of the Babylonian Jewry Heritage Center, led the project. The Papo Project – full disclosure: I am a descendant of the Papo family. The Papos are Romaniote Jews, of the Balkans and the Eastern Mediterranean, dating back to Roman times. These communities spoke Greek, and the family name Papo derives from the Greek word Pappos, meaning “grandfathers.” To date, I have documented hundreds, if not thousands, of individuals with this surname and have revealed extensive family ties. The Rhine Valley communities (Germany) – there is vast information on those communities, but they are small, with scattered populations. German towns historically limited the number of Jewish families allowed to reside. With the rise of the Nazis and oftentimes earlier, many Jews emigrated or fled, most of them perished in the Holocaust, and their communities ceased to exist. In recent months, I have focused on tracing family ties among these Rhine communities, adding hundreds of names and forging many new connections. A large part of my research focuses on the Holocaust, people who disappeared, lost their families, and ties. To date, I have documented thousands of victims and survivors from that period. It is profoundly moving, and I often find that I’m in tears when reading Pages of Testimony written by those who lost dozens of relatives, when sometimes they are the sole surviving family member. In many cases, documentation is missing simply because no one was left to record it. It is rare yet deeply emotional to locate lost relatives and reconnect them with families who have been looking for them for decades. In each community I have documented, the tools I use have revealed hundreds or even thousands of new family ties. Some of these connections continue to surface months and even years after the information goes online. *** And on a personal note to conclude Had you asked me when I founded Yedaat whether I believed this milestone – documenting one hundred thousand individuals – was achievable, I would have said no. Certainly not within a decade. To the best of my knowledge, no one in Israel has documented such a vast number of people. There are only a few in the world who have managed to do so. It has been a long and fascinating journey. There is much to be proud of, yet much more work remains to be done. Right now, several exciting new studies await me. And I’m not done, for I have not yet fulfilled my vision of connecting all the family ties within the Jewish people.

לפני קצת פחות מעשר שנים, הקמתי את ידעת עצי יוחסין. החזון שהגדרתי לעצמי היה מטורף. "לחבר את כל הקשרים המשפחתיים בעם היהודי...". נכון לתחילת נובמבר 2025 הוספתי לעץ היוחסין מעל מאה אלף איש נטו. כלומר כאלה שלא היו קיימים קודם לכן. מבחינת כמות החיבורים - לפי הערכות של מומחים שונים חיברתי עד היום הרבה מעל מיליון וחצי קשרים משפחתיים. היהודים הם הרוב המוחלט מבין האנשים שתיעדתי. לפיכך, כמעט כל החיבורים הם של משפחות יהודיות. נראה לי שתיעדתי כמעט את כל הגלויות, אולי חוץ מהעדה האתיופית. *** איך מתעדים מאה אלף איש? זה מתחיל מאנשים, עשרות רבות של משפחות מהארץ ומחו"ל שנתנו בי אמון מלא. פתחו בפני את הסודות ובדרך גם סיפרו לי סיפורים מדהימים. כל מפגש עם משפחה כזו צופן בתוכו אוצר בלום של ידע. האנשים שמגיעים אלי, מכים בדרך כלל על חטא. "כשהיינו צעירים לא שאלנו" הם אומרים "עכשיו אין את מי לשאול". זהו המשפט הקבוע. לכן תיעוד משפחה מבחינתי מהווה שליחות. לשמר את הקשרים והמארג עבור הדורות הבאים וכמובן לשחזר קשרים שאבדו. זה ממשיך בלימוד ועיבוד כמויות עצומות של חומר היסטורי. קריאת אינסוף ספרים. במקרים רבים זה מחייב רכישה של ספרים חשובים ולא זולים. ראוי לציין שרוב הספרים באנגלית. כדי להעמיק ידע, אני מקפיד להשתתף בכנסים מקצועיים בארץ ובחו"ל. כנסים והרצאות המחייבים נוכחות פיזית ואינספור הרצאות מקוונות. גם בהרצאות האלה לא כולם מדברים עברית. זה בעיקר אנגלית. אני מגיע מרקע של מחשוב. צברתי ניסיון של מעל ארבעים שנה בתחום הזה. מהר מאד בניתי מעבדת מחשבים ורכשתי רישיונות מתאימים. ההשקעה הזו הביאה ומביאה תוצאות ופריצות דרך משמעותיות. חישבתי, שדרך המחשבים במעבדה שלי, אני מגיע לעשרות מיליארדי רשומות על אנשים בכל רחבי העולם. את עצי היוחסין אני בונה על גבי Geni.com . כל העבודות שלי חשופות לעיני כל וזמינות באינטרנט. הכל במגבלות פרטיות כמובן. היחוד של Geni.com הוא השאיפה לבנות עץ יוחסין אחד לכל האנשים בעולם, תוך תמיכה במגוון גדול של שפות. בניית עץ יוחסין אחד חושפת אותך להצלבות מידע בלתי פוסקות ומעלה את רמת הדיוק של העץ. את עץ היוחסין העולמי Geni מנהלים קוראטורים מתנדבים. *** לתרום ולהתרם בהמשך להגדרת החזון החלטתי בשלב מוקדם מאוד שבכל מחקר שאבצע אשקיע לפחות עשרה אחוז בתרומה לקהילה. כלומר עיבוי וחיבור עצי משפחה קשורים/רלוונטיים. כדי לתרום עוד למימוש החזון החלטתי להסמיך את עצמי לתפקיד מנהל עץ ב Geni - Geni Curator. עברתי את תהליך ההסמכה והוכרתי ככזה. יש כמאה כאלה בעולם וממש בודדים בישראל. זהו תפקיד התנדבותי עם לא מעט אחריות. כל המשוגעים לדבר מנהלים פאזל אחד ענק שכולל כבר מעל מאתים מיליון איש ולא מעט יהודים. היתרון הגדול בתפקיד הוא שיתוף הפעולה בין מנהלי העץ. אתה משתף פעולה עם הטובים ביותר בארץ ובעולם. מדי יום ביומו אני מקבל מאנשים בכל רחבי הגלובוס שאילתות בנוסח "ראיתי שעדכנת פרטים על אמא/סבתא/סבתא רבה/סבא שלי וכדומה. איך אתה קשור?" התשובה הקבועה היא – "אני לא קשור אני אוצר Geni Curator." כל עדכון כזה, כל חידוד מידע מסייע בחיבור והעמקה של קשרי משפחה. *** סוגים שונים של מחקרים ישנם מחקרים "רגילים" זה מתחיל בתחקיר מפורט ואחר כך בניה של עץ יוחסין ואיתור תיעוד ממקורות רבים ושונים. במקרים לא מעטים התבקשתי לתקן/לבצע רויזיה על מחקר שכבר בוצע. אנשים חקרו את המשפחה שלהם במשך שנים והגיעו למבוי סתום כזה או אחר. עבודות מרגשות במיוחד הינן תיעוד של קהילות וקשרים בין קהילתיים בקהילת דרוהוביץ בוריסלב - כיום אוקראינה – תיעדתי אלפי יהודים תוך ניסיון לחבר את מארג הקשרים המשפחתיים ככל האפשר. בקהילת נאבל (טוניסיה) - התבססתי על קובץ נתונים שהכין ד"ר ויקטור חיון. ויקטור הכין עבודת דוקטורט מרשימה על תושביה היהודים של העיר. כל העבודה הזו עברה עיבוד והועלתה ל Geni.com קהילת יהודי בבל - תועדו אלפי אנשים והועלו במקביל ל MyHeritage נתונים על מעל מאה אלף איש שעלו מעירק בשנות החמישים. הפרויקט בוצע בהובלת הגברת עליזה דיין חממה מנכ"לית מרכז מורשת יהדות בבל. פרויקט פאפו - גילוי נאות. אני צאצא של משפחת פאפו. מדובר על משפחה רומניוטית. כלומר יהודים ששכנו באזור הבלקן ועוד מקומות באגן הם התיכון מתקופת הרומאים. הקהילות האלה דברו יוונית. ושם המשפחה פאפו מגיע ממילה ביוונית. פאפוס ביוונים הם סבים – סבא ברבים. תיעדתי עד היום מאות רבות, ככל הנראה, אלפים מבין הנושאים את שם המשפחה הזה ומצאתי קשרים משפחתיים ענפים. קהילות עמק הריין בגרמניה - קיים המון מידע על הקהילות האלה. המאפיין אותן הוא הפיזור הגיאוגרפי ומספר האנשים המצומצם בכל קהילה. העיירות הגרמניות, הגבילו את מספר המשפחות היהודיות בכל מקום. עם עליית הנאצים לשלטון ועוד לפני כן רבים מהיהודים הגרו או ברחו. נפוצו לכל עבר. רבים מהיהודים נספו בשואה, הקהילות התרוקנו. בחודשים האחרונים התמקדתי בחיבור הקשרים המשפחתיים בין הקהילות האלה. הוספתי מאות שמות לעץ היוחסין העולמי וחיברתי כמות גדולה מאוד של קשרים. חלק גדול מהמחקרים מתמקד בשואה. אנשים שנעלמו. קשרים שניתקו ועוד. עד היום תיעדתי אלפים רבים של נספים וניצולים מהתקופה הזו. מרגש עד דמעות לקרוא דפי עד שכתבו אנשים שעשרות מבני משפחתם נספו והכותב הוא השורד.ת היחיד.ה בעצם. במקרים רבים התיעוד חסר כי פשוט לא היה מי שיתעד. זה נדיר מאוד והסיכויים מאוד נמוכים, אבל מרגש מאוד למצוא קרובי משפחה שאבדו כל סיכוי ולחבר אותם למשפחה שמחפשת אותם שנים ארוכות. בכל אחד מהמקרים שבהם תיעדתי קהילות בהיקפים כאלה, התגלו דרך הכלים שאני נעזר בהם, מאות ואלפי קשרים חדשים. חלק מהחיבורים ממשיכים להתרחש גם חודשים ושנים אחרי שהמידע הועלה לרשת. *** ובנימה אישית לסיכום אם הייתם שואלים אותי כשהקמתי את ידעת עצי יוחסין על אבן הדרך הזאת. תיעוד מאה אלף איש נטו. לא הייתי מאמין שהיא ישימה מבחינתי. בטח שלא בפרק זמן של עשר שנים. אני לא מכיר מישהו בישראל שתיעד כמות כזאת של אנשים. אני יודע על מעטים בעולם שהצליחו. עברתי דרך ארוכה ומרתקת. יש סיבה לגאווה, אבל הזרוע נטויה.  ממש עכשיו מחכים לי בקנה כמה מחקרים מרתקים. והמלאכה, היא עדיין לא הסתיימה. עדיין לא הגשמתי את החזון. עדיין לא חברתי את כל הקשרים המשפחתיים בעם היהודי.

במסגרת מחקרי המשפחה (גנאולוגיה), שאני מבצע, אני שמח לפרש לאנשים את שמות המשפחה שלהם. גיליתי שחלק נכבד מהאנשים פשוט לא יודע מה שם המשפחה שלהם אומר. הנה מאמר נוסף בסדרה, המפרש שם משפחה נפוץ מאד. *** כשהייתי ילד וגם לא מעט שנים אחרי כן, היו בארץ שני סוגים של פריג'ידרים (מקררים). האחד היה אמקור והשני היה פרידמן. בשם המשפחה אמקור לא נתקלתי, אבל שם המשפה פרידמן הוא אחד משמות המשפחה הנפוצים ביותר בישראל. למה ואיך הוא הגיע למעמד הזה? ממה נגזר השם הזה? מסתבר, שהוא נובע משם של גבר וגם משם של אישה. כל אחד מהם בעל משמעות שונה. כל אחד מהם מסיבותיו היה נפוץ. השם פריד או פרידל בצורת שם חיבה לגבר, משמעותו שלום. השם שלום, או שלמה, שנגזר בדיוק מאותו שורש, היו נפוצים מאוד בכל עדות ישראל. בארצות דוברות ערבית זה היה סאלם, סלאמה וסולימאן. במזרח אירופה זה היה סלומון, זלמן, זלקינד, זלהיים, זלינגר ועוד. לפעמים פריד היה קיצור לפרידריך, במקומות שבהם יהודים נשאו שמות פרטיים גרמנים. ראו הרחבה על העניין בהמשך. השם הזה יכול להיגזר גם משם של אישה, פרידה. פרידה באידיש מקביל לשמחה או עונג ושמחה אף פעם לא תזיק. זה לכשעצמו הפך את השם הזה לפופולרי. אבל הייתה עוד סיבה לקרוא לילדה בשם הזה. השם הפרטי פרידה הוא שם גרמני נוצרי קדום. הוא נמצא בשימוש נרחב גם בקרב לא יהודים. בתקופות מסוימות, באזורים שבהם חיו אבותינו, השלטונות חייבו את היהודים לתת לכל אדם שם פרטי ושם משפחה גרמני. במקרה כזה אם קראת לבת שלך פרידה, הרווחת שני שמות במחיר אחד. דוברי האידיש יפרשו את השם הזה כשמחה וגם השלטונות יהיו מרוצים. במקרה של שם נשי, יתכן שהסיומת פרידמן מתייחסת לבעל של פרידה. כמו שקורה בשמות פרלמן, אסתרמן ועוד. פרלמן זה האיש של פרלה ואסתרמן זה האיש של אסתר. ממש פמיניזם והאדרת מעמד האישה לאורך הדורות. אולי. ולגבי צורות הכתיבה של השם. מצאתי מעל 15 צורות כתיבה רק לפרידמן. גם פריד ופרייד נכתבים בכמה צורות. אחר כך מגיעים פרידליך, פרייליך, פרידנזון, פרידס ואפילו פריקיני. יש גם את פריטמן, פרידקובסקי ועוד. מקורות אלכסנדר ביידר - המילון לשמות משפחה מפולין אלכסנדר ביידר - המילון לשמות משפחה מגליציה המילון לשמות משפחה של גוגנהיימר אתר אנו - בית התפוצות.

A unique story for Holocaust Remembrance Day Winter 2003, Ra'anana The Shabbat dinner had ended. Frida felt tired and needed to rest. She rose from her chair, walked toward the living room armchair, sat down, and watched her children and grandchildren run around the spacious house. A great sense of pride filled her heart, and her eyes sparkled with happiness. This was the best time of her week; she longed and waited for it, sitting with her children and grandchildren, witnessing her enormous victory against all odds, the talented children she had raised, and now their children. "May they only stay healthy," she silently wished. She regretted that Haim was not with her. Haim, who had passed away a few years earlier due to that terrible illness. Haim, who had walked with her from the displaced people camps in Europe after the war, all the way to creating a magnificent family in Israel. Hadar walked toward her, smiling warmly as always. "Saftul," she said, using the nickname she had invented as a little girl—a name only she used. "Saftul, I’m in the officers’ course and wanted to request something." "I know you’re in the officers’ course, Hadari’le," Frida replied. "I told all my friends what a general we have in the family." "Not a general, Saftul, just an ordnance officer," Hadar giggled. "To me, you’re General Hadari," Frida said, thinking how proud she was of this girl. "Saftul, do you remember our conversation? I wanted to ask again. I know it’s hard, and you’ve never spoken about it, but maybe you could come to our course and tell us a little about what you went through in the Holocaust?" "I’d like to, Hadari, but I don’t think I can. I wouldn’t be able to sit there and talk. It’s too much." "It’s on January 15, Saftul. We’ll come to pick you up. It’s nearby—just a half-hour drive, and you’ll only need to speak for half an hour. Not too long." "What did you say, Hadari? When is it?" "January 15. In the morning." "January 15 is my birthday. A milestone birthday, actually." "What do you mean, Saftul? We just celebrated your birthday a few weeks ago." "My second birthday. An unbelievable story. That one I definitely couldn’t tell in front of other people." "Maybe you can tell me. I’ll record you and then play it for the course. What do you say, Saftul? It means a lot to me, and not just to me. My friends don’t know much about the Holocaust." "Alright," she said. "Let’s do it." Within minutes, Hadar returned with the tape recorder. The clatter of clearing dishes from the table ceased, and silence fell as if by magic. All the surrounding hustle faded too. "I’m recording, Saftul. You may start." Frida leaned her head back and began to speak. Since her eyes were closed, she didn’t notice that everyone around her had quietly gathered, sitting wherever they could find space—some even on the floor—listening in absolute silence. Winter 1943, Auschwitz-Birkenau ‘This is it, Frida, it’s the end. No one ever survived this. The only way out is through the smoking chimneys.’ She had been in the camp for several months, watching her entire family march to their death, along with many of her relatives and friends. She sat and stared at the walls around her— ‘Is this where I die? Is this the last place I will see? And the snow I saw this morning on the way here, is this the last snow I’ll ever see?’ She wouldn’t raise a family; she would die like a dry branch with no continuation. ‘This is it. The hatch above will open in a few moments, and someone will drop the gas. They’ll drop it, and we’ll all die,’ she thought, envying the new girls who didn’t know what awaited them. She looked around. Inside the gas chamber, the "showers" as the Nazis called them, there were several dozen women, standing naked, their hair already shaved. ‘This is the last thing you will see, Freidela,’ she told herself, remembering her grandmothers who used this nickname with a heavy Yiddish accent in her small childhood town. Her thoughts wandered to her family’s house in that town, her uncles and aunts, her mother’s preparations for Shabbat. She remembered how hard her mother worked to gather whatever she could to cook something for Shabbat. She also remembered her father’s Kiddush on Friday night. Her thoughts raced back to better days when the boys started courting her, but she kept them at a safe distance, scared. She remembered her friends from the youth movement, a group that dreamed of founding a kibbutz in Israel and growing oranges. She had no watch, but she guessed quite some time had passed since they were locked in this room and nothing had happened. Usually, the gassing started right after the doors closed, but now, the doors had been locked for quite some time, and nothing happened. The women, standing on the frozen floor completely naked, started to shiver. Some began to turn blue. Slowly, carefully, they inched closer to one another to warm up. When the cold overcame them, they gently clung to one another. Frida made sure to push the ones turning blue to the center, and they occasionally swapped places. Time passed by, and nothing happened. ‘Am I even alive or am I dreaming?’ she asked herself again and again. Her thoughts wandered to her brothers and sisters, all of whom were murdered here. To Moyshale, who didn’t get to celebrate his Bar Mitzvah; to Chana, who got engaged to Yankel but would never marry him; to beautiful Tzirel, she refused to remember what the Germans did to her, and so on. She went over the names, one by one, dozens of family members, acquaintances, and friends. They were all murdered. She looked around, but nothing happened. She felt like screaming, ‘What are you waiting for? Why are you torturing us? Kill us and get it over with,’ but nothing came from her mouth. Time passed, and the women around her were almost all cold blue. Now they were all hugging each other and clinging more tightly. The cold had defeated their shame. Some girls had fallen into a stupor, their lips trembling from the cold. She lost track of time and sank into a stupor herself, waking up every now and then, unsure if she was still alive. All of a sudden, the doors opened, and two women rushed inside, shouting in Yiddish, "Out, women, out! Put on the clothes you left outside!" Frida pinched herself in disbelief. She found her clothes, which she had left in a bundle in the corner, and dressed. Covering her frozen body with clothes felt incredible to her. From then on, every day when she dressed, she remembered that moment when she put her clothes back on. Winter 2003, Ra'anana When Frida opened her eyes, she was astonished to see that everyone had gathered around her in complete silence, their mouths agape. "On January 15, 1943, I walked out with several dozen women from a place no one ever came out alive. That day, I was only millimeters away from death. On that date, I was actually born again. There were other times when I could have died, but they don’t count like this one. This time, there was so much time to think and wait for death, which in the end didn’t come," she said. "And you probably want to know what happened that they took us out of the gas chambers," she said, and took a long breath. The others nodded silently, unable to say a word. Hadar bit her lip and gently placed her hand, almost brushing, over her grandmother’s arm, the arm with the number tattooed on it. Frida took Hadar's hand in hers and kissed it. Hadar wiped away the tears from her eyes. Frida looked at her, trying to smile and barely managing to, holding Hadar's palm and gently squeezing it. "It took me years to gather the pieces of information," she continued. "A piece of information from here, another detail there, until the picture became clear. In the winter of 1943, thousands of German soldiers froze to death in Russia. Many lost limbs, and many others froze and died. Among the Germans, there was a constant disagreement. Some wanted to exterminate as many Jews as possible, while others wanted to use them as labor. "While we were waiting in the gas chamber, a great argument took place between the two sides, those who wanted to eliminate us and the industrialists who urgently needed women to sew coats and winter gear for the soldiers. That morning, fortunately for us, the need for coats prevailed. Later that day, we were taken, hundreds of young women, and transferred to a massive factory, where I sewed coats and clothes until I was liberated." March 2003, Central Israel The closing ceremony of the Ordnance Officers' course was nearing its end. Frida sat beside her daughter Gila, surrounded by the entire family, her eyes searching for Hadar. She leaned over for a moment and whispered in her daughter’s ear, "Gila, if I had told anyone back in Auschwitz that one day I would be here at a ceremony like this, in Israel, with my granddaughter, they would have told me I was completely crazy." Gila hugged her, smiled a mysterious smile, and didn’t say a word. The young officers performed drill exercises, marching left and right at the drill sergeant’s command, forming various shapes. The command "Stand at attention" was heard when the requested shape was created. Immediately after, the ceremony leader announced the shape that had just been created and said a few words about it. When the third shape was created, the officers stood in place. The ceremony leader announced, "The officers have created the name ‘Frida.’ Frida Eisenstadt Roth is our guest of honor today. Frida miraculously survived Auschwitz. Her granddaughter, Hadar Yarkoni, has been commissioned today as an outstanding officer." Then, he yelled, "Officers, salute!" Dozens of officers in all ranks stood up and saluted Frida, their eyes turned toward her. The crowd cheered enthusiastically. Frida pinched herself, covering her mouth.

שם המשפחה מלכה או מלכא הוא שם נפוץ יחסית. נושאים אותו עשרות אלפי יהודים בארץ ובעולם. הוא נפוץ בקרב יוצאי צפון אפריקה אבל מופיע גם בקרב יהודים אשכנזים, כפי שיוצג בהמשך. קיימים כמה מקורות לשם המשפחה הזה.

סיפור מרגש ומומלץ ליום השואה. סיפור מרגש ליום השואה, מומלץ לבתי ספר בית ספר, מבוסס על סיפור אמיתי.אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספרסי למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר. מומחה לבניית עצי יוחסין ואיתור שורשי עץ המשפחה. בעל ניסיון רב ומגוון בבניית עצי ואילנות יוחסין הכוללים אלפי אנשים. אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי. אביעד מרצה מנוסה ובקיא המכיר את תחום בניית עץ המשפחה לפני ולפנים ומעביר את ההרצאות בצורה קלילה, ברורה ומלאת הומור. הרצאותיו של אביעד בן יצחק על תגליות מרתקות ומפתיעות ממחקרי עץ השורשים של משפחות וקהילות רבות מועברות בארגונים, בגופים קהילתיים, בחוגי בית, בחוגי העשרה למבוגרים ועוד. כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!