אודות הכותב- אביעד בן יצחק

2019 - ירושלים יום העיון הארוך היה לקראת סופו. שוחחנו במסדרון, באחת ההפסקות, השיחה התמקדה במאגר קורבנות השואה ב"יד ושם". "על נספים בשואה עם שמות ישראליים, שמעת?" שאל האיש שלעולם אינו מפסיק לכסוס את ציפורניו. "נתקלתי במקרה של אישה שנסעה עם בנה 'הצבר' לבקר את ההורים, נלכדה בפולין ונספתה יחד עם בנה. לילד היה שם ישראלי לגמרי, אורן נדמה לי." "במשפחה שלי יש ארבעה כאלו, ארבעה נספים עם שמות ישראליים לגמרי, ארבעה ילדים שנולדו בראשון לציון לשני אחים ממשפחת שאולסקי. כולם נספו בשואה." הוא אמר ושב לכסוס את ציפורניו. 1941 – ראשון לציון הערב ירד ורוח קלה נשבה מהים, מפזרת במעט את החום הכבד ששרר כל היום. יהודה עלה לאטו במעלה המדרגות, משך אליו כיסא והתיישב על המרפסת ליד אביו, הוא לא אמר מילה. אביו אחז בידו כוס מים צוננים והביט מערבה אל ים הדיונות שהקיף את המושבה. לא היה צורך לדבר, גם היום לא הגיעו חדשות. זה כבר עניין של חודשים, מכתבים וגלויות פשוט אינם מגיעים. הקשר עם אחיו בריגה נותק ומפלס הדאגה הלך ועלה. יהודה תהה עד כמה אביו מאשים אותו במה שאירע. עד כמה הוא מודע לכל הפרטים. הוא לקח לעצמו כוס מים והצטרף לשתיקה של אביו, שקוע במחשבותיו. 1922 – ראשון לציון יהודה הביט במודד נרעש ונרגש, זה היה השטח שלו שסומן ממש כרגע. חלקת האדמה בארץ ישראל, שעליה חלם, תוחמה וסומנה ברגעים אלה ממש. סוף סוף יש לו שטח משלו ומחר בבקר הוא יכול להתחיל להכשירו לייעודו. "זה יהיה הפרדס הכי יפה בראשון לציון" אמר לאביו שעמד לצידו "חכה ותראה. תהיה בו בריכה, הוא יהיה מוקף ברושים ויהיה גם בית אריזה. מחר אתחיל ליישר את השטח, מיד אחר כך יבואו הברושים, יחד איתם תבנה הבריכה ובסוף יינטעו גם שתילי התפוז" הוא לקח נשימה ארוכה "הבן שלך יהיה פרדסן בארץ ישראל" אביו חיבק אותו וטפח על שכמו, מתקשה להסתיר אתל התרגשותו. הדרך לפרדס הייתה ארוכה וזרועה בקשיים. יהודה עמל ימים ארוכים ליישר את השטח, לפעמים, יום או יומיים של סופת חול החזירו אותו שבועות אחורה בתהליך ההכנה. מספר פעמים נגמר מעט הכסף שעמד לרשותו והא נאלץ לעזוב הכל ולעבוד כשכיר אצל פרדסנים אחרים בכדי לחסוך מעט. כשקנה את הברושים הוציא את מטבעותיו האחרונות וכמעט שלא נותר לו ולאשתו כסף לאוכל. אחת הסופות כסתה את הברושים הרכים בערמות חול, והוא נדרש לנטוע את רובם מחדש. עברו כמעט שנתיים של עבודה מפרכת, מבקר עד ליל עד שסיים להכשיר את הפרדס ולנטוע לבסוף את עצי התפוז. 1934 – ראשון לציון משפחת שאולסקי ישבה יחד סביב שולחן השבת. כל המשפחה חוץ מאמא עליה השלום, בפעם הראשונה אחרי כעשר שנים. אבא מזג יין לכוסות וערך קידוש ביד רמה, ממש כמו בימים ההם בריגה. "סוף סוף זה קורה" יהודה חיבק את אשתו יוכבד, מאושר "כל האחים כאן, כולם נשואים, כולם מאושרים, ואני השמח מכולם" אמר וקרן מאושר. כשהודיע לאחיו שהוא נוסע לפלשתינה, הם לגלגו, פקפקו והעלו אינספור ספקות, גם אבא לא היה בטוח שזו הדרך הנכונה, אולי בגלל השפעת האחים. יהודה לא הקשיב להם. הוא נסע בהזדמנות הראשונה שנקרתה בפניו, אבא הגיע אחריו ועכשיו באיחור של כמה שנים הצטרפו גם שני אחיו הגדולים ממנו. "בזכותי הצטרפו עוד שתי משפחות למושבה, לא זוגות, משפחות" הוא קרץ ליוכבד, מחווה בעדינות כלפי הכרס התופחת של כל אחת מגיסותיו. על שמחת האיחוד המשפחתי העיבה בעיית התעסוקה. אחיו לא הצליחו למצוא עבודה. אולי בגלל קשיי השפה, אולי בגלל בררנות ואולי מסיבה אחרת. השניים ישבו ימים שלמים אצל אבא על המרפסת ללא מעש. כל ניסיונותיו של יהודה לסייע להם, נחלו כשלון חרוץ. בצר לו על מצבם החליט יהודה לסייע בעצמו. יהודה החליט להעסיק את אחיו בפרדס בשכר גבוה משכר פועל רגיל. עונת הקטיף מתקרבת, חשב לעצמו ובפרדס ידרשו הרבה ידיים עובדות, כמה משמח יהיה לשתף את אחיו הגדולים בקטיף הראשון שלו, ביום חגו. יוכבד הסתייגה מההחלטה ובקשה שיחשוב פעמיים. היא הזהירה אותו חזור והזהר מלערבב משפחה ועסקים. הוא לא הקשיב לה. אחיו קפצו על ההצעה. יחד עמם השלים את ההכנות ויחד עמם התחיל את עונת הקטיף הראשונה שלו. הכל הלך למישרין עד אותו יום מר. זה היה בשעות הצהריים, הפרי הלך ונערם, תיבות ארוזות הלכו והצטברו ויהודה חיכה לרגע שיעמיס אותן על העגלה. עוד מעט יקבל תשלום על התפוזים, חשב לעצמו, סוף סוף יראה קצת הכנסות אחרי יותר משתים עשרה שנה של הוצאות אינסופיות. הוא יצא מן הפרדס למצוא את העגלון וחזר אתו אחרי שעה קלה, מחשב בדרך את מספר התיבות ובהתאם לכך את הסכום שהוא צפוי להתקבל. שקוע בהרהוריו, התקרב אל הפרדס. העגלון הפנה את תשומת ליבו להתקהלות בפתח החלקה שלו. העגלה הלכה והתקרבה והוא שמע את הקולות הזועקים "שביתה" "שכר הוגן" "יועלה השכר לשעה". בין העובדים הזועקים, בשורה הראשונה, שלובי זרועות עם "אחיהם הפועלים", עמדו להם שני אחיו, אחיו שעבורם עשה כל מאמץ ושאת שכרם הגבוה הסכים לשלם מרצונו החופשי. יהודה ירד מן העגלה ונעמד מול העובדים, שנים של עבודת כפיים קשה, חישלו אותו והפכו אותו מנער צעיר למבוגר מחוספס, פרדסן מן השורה, כפי שנהג להציג את עצמו. הוא קפץ את אגרופיו והישיר מבט אל השובתים. "תקשיבו לדברי היטב" אמר למול קריאותיהם וצעקותיהם "תקשיבו היטב. השכר שאני משלם הוא השכר האחיד שכל הפרדסנים משלמים. לא אוכל להעלות אותו או לשנות אותו. מי שרוצה בכך, יכול להישאר ולהמשיך לעבוד באותם תנאים, מי שאינו רוצה להמשיך, יקבל את המגיע לו ויעזוב את הפרדס עכשיו ומייד". בין העובדים פרצו ויכוחים, פה ושם הוחלפו גם מהלומות. אחרי שעה קלה שכחה המהומה. כמחצית העובדים עזבו את הפרדס. בין העוזבים היו גם שני אחיו. יהודה נפגע עד עמקי נשמתו, יום חגו הגדול, יום תחילת הקטיף, היום הראשון שבו ראה שכר לעמלו, הפך לאחד מהימים העצובים בחייו. את כל זה הוא עוד יכול היה לקבל. את העובדה שאחיו פנו נגדו לא יכול היה לקבל בשום פנים ואופן. הוא לא היה מוכן לדבר עם "שני כפויי הטובה האלה" אפילו לא מילה.  השניים ישבו על המרפסת של אביו עוד כמה שבועות ללא מעש, גרים בבית אבא ונסמכים על שולחנו, עד שעזבו יום אחד וחזרו עם משפחותיהם לריגה. *** ב 1955 מילא יהודה שאולסקי, היחיד מבין בני משפחתו שנותר בחיים, דפי עד על אחיו, נשותיהם וכמובן על ילדיהם. כשהגיע לשמות הילדים הרכים שנולדו בראשון לציון, ידיו לא נענו לו. במאמץ גדול כתב את ארבעת השמות: אלון, שרון, אילנה ואיתן.

אודות הכותב- אביעד בן יצחק

גנאולוגיה וחקר שורשי המשפחה תופס נפח פעילות נרחב. למה אנשים עוסקים בזה? הסיבות העיקריות בסרטון הבא:

מה אתם יודעים על שם המשפחה שלכם? האם אתם בטוחים? אולי מה שאתם יודעים "לא כל כך מדוייק" ההרצאה תשפוך אור על הנושא ותגלה: כמה זמן קיימים שמות משפחה? איך הם ניתנו? מה מאפיין אותם? אילו שינויים עברו שמות המשפחה ומתי? ועוד משך ההרצאה כ 50 דקות

מה אתם יודעים על המשפחה שלכם? מה ניתן לגלות? האם אתם אשכנזים? אולי בכלל ספרדים. ההרצאה הבאה תציג מחקרים ממגוון של גלויות/מוצאים.

ההרצאה באה לשפוך אור על השאלה ששואלים את עצמם בני הדור השני והשלישי לשואה. האם אנחנו בודדים בעולם? האם נותר מישהו מהמשפחה בחיים אחרי השואה? יוצגו מספר היבטים לנושא.

השכנים זקפו את אזניהם, המומים למשמע הזעקה מכיוון חדרה של חווה קליין. "אני לא מוכנה לשמוע עליה דבר וחצי דבר, אפילו לא מילה........" "אתה שומע אותי? אפילו לא מילה .......אתה טורח לשווא, אינני מוכנה...". הזעקות הדהדו בין החצרות והבתים הכול כך שלווים, בשעת אחר הצהריים, בשכונת הוותיקים בקיבוץ. היו מי שלחשו שמיד לאחר הקולות הרמים הייתה גם התייפחות נוגעת ללב. היו שהוסיפו במבט רציני שהכול התחיל משיחת טלפון ואפילו נשבעו ששמעו את הצלצול, דקות ספורות לפני הזעקות. הייתה הסכמה מקיר לקיר, לחווה זה לא מתאים. הם הרי מכירים אותה עשרות שנים, האקונומית המיתולוגית של הקיבוץ, מי שניצחה על חדר האוכל ביד רמה תקופה ארוכה, זו שגידלה חמישה ילדים לתפארת, עם יוסק'ה בעלה. הוותיקים, ניסו להיזכר בכל כוחם ולא מצאו אירוע אחד שבו הרימה חווה את קולה על איש. האירוע הפך לחידה ולשיחת היום במשק. הוא הגיע אליה במקרה, אחרי שחיפש אותה בשיטתיות במשך מספר שנים. הוא גר בעיר הקרובה והוא ידע המון על קורות משפחתה בעיר האירופאית ההיא. טען שהוא חייב לפגוש אותה, אמר שיש לו מה לספר והיא, הכול גאה ורגש בתוכה כאילו חזרה לילדותה. שנים הפצע הזה דימם, שנים שניסתה לרפא אותו. כעת כשהיא סבתא לנכדים והייתה בטוחה שהפצע הגליד, מגיע הזר המוזר הזה ובשיחת טלפון אחת גורם לה להתפרץ, לאבד שליטה ולהרים את קולה כפי שלא עשתה מעודה. לא. היא לא תיתן לזה לקרות, היא לא תרשה לזר הזה לחטט בפצע ולפעור אותו מחדש. באותו לילה לא הצליחה למצוא מנוח, התהפכה במיטתה שוב ושוב במשך שעות ארוכות, ההערה האחרונה שלו לפני שטרקה בפניו את הטלפון, לא הניחה לה "אלו לא העובדות... ישמור השם...אני חייב...". המשפט הזה חזר ועלה במחשבותיה ביחד עם החרטה, חרטה על שנהגה בגסות וטרקה בפני האיש את הטלפון. לפנות בוקר נרדמה וכעבור שעה קלה התעוררה מכוסה זיעה קרה. החלום, חלום הילדות המוקדמת שב והופיע. אותו חלום שחלמה אין ספור פעמים. חשבה שגם הוא נעלם ונשכח, אולם הפלא ופלא, נפתח הפצע וחזר החלום. אותו חלום בדיוק חזר על עצמו בכל אחד מהלילות הבאים, שוב ושוב התעוררה מאותו חלום, שוב ושוב כוסתה זיעה קרה וכאילו לא די בכך התווספה לה גם ההערה של האיש על העובדות. האוטובוס נשא אותה אל דליה בתה, חולף לאורך כביש החוף בעין הסערה. הביטה בחלון שקועה במחשבותיה. הגשם לא פסק כל הדרך לתל אביב, מצליף והולם בזגוגיות גלים גלים, ממש כפי שהלמו בה מחשבותיה. בהתה בגשם הניתך והמחשבות לא הניחו לה לרגע. אותן מחשבות שחזרו ועלו לכל אורך הדרך מילדותה ועד היום. איך אמא יכולה לעשות את זה? איך אמא יכולה? חשבה על ילדיה, חשבה על חברותיה ומכריה, לא יכול להיות. סיכמה. אף אחת לא הייתה עושה את הדבר הזה. קיוותה שדליה תבין אותה, שדליה בשכלה הישר וברגישות האינסופית שלה, תקל עליה במשהו. חווה גדלה עם אחותה ואביה בעיר האירופאית ההיא. אבא לא הסכים לדבר על אמא, "כשתגדלו אולי אספר" חזר ואמר. גדלה כילדה רגילה לחלוטין, אחת מהגויים. בשנה השביעית בבית הספר, חזרה יום אחד הביתה חבולה ומתייפחת. לא מבינה את מה שאירע. הילדים הקיפו אותה וקראו לה יהודייה מסריחה. חלקם היכו אותה, בנות סירבו לשבת לידה והיא לא הבינה מה הקשר שלה ליהדות. נעמדה מול אביה ודרשה הסברים. הוא פסע מצד אל צד באי נוחות, לבסוף הושיב אותן על הספה, אותה, את אווה הגדולה מימינו ואת אנצה הקטנה ממנה בשנתיים משמאלו. "זה נכון" הוא אמר "אמא שלכן הייתה יהודייה והשם המקורי שלה היה יהודית" הוא אמר גם את שם המשפחה היהודי שלה, אותו שם שהזכיר לפני כמה ימים האיש ההוא באותה שיחת טלפון. "היינו נשואים שבע שנים" הוא הוסיף "עד שהגרמנים התחילו לגרש את היהודים ואז....." הוא לקח הפסקה "קמתי בוקר אחד וגיליתי שאשתי נעלמה. איש לא בא לקחת אותה, השאירה אותי עם שתי בנות קטנות ונעלמה. לא השאירה מכתב, לא אמרה מילה, פשוט נעלמה. אז גידלתי אתכן כפי שאני מבין. אני לא יודע להיות יהודי." אמר והותיר אותן פעורות פה. בגיל תשע עשרה, חווה מאסה באיש הזה, לא יכלה לסבול יותר את ההשתכרויות החוזרות ונשנות שלו, את ההתנכלויות הקטנות והמציקות שלו, את גסות הרוח וניבול הפה. כעסה על שהסתיר ממנה את יהדותה במשך שנים ארוכות ומנע ממנה את האמת עד שהוכרח לגלותה בלית ברירה. אספה את אנצה אחותה ויחד נמלטו לישראל. משאירות מאחוריהן את האיש היחיד שידע משהו על אימן. חווה הייתה בין מקימי הקיבוץ ובוניו, גדלה חמישה ילדים ולאחרונה ראתה גם נכדים אבל השאלה נותרה תלויה מעליה כל העת. למה? למה אמא שלי נטשה אותי? למה? למה זה הגיע לי? איך יכולה הייתה לעולל את הדבר הזה? לנטוש ילדות פעוטות כך סתם. פשוט לא יעלה על הדעת. מיד כשחיבקה את דליה, החלה להתייפח, זה רק הלך והתגבר, חווה הרגישה מול בתה כתינוקת רכה. משנרגעה מעט החלה לספר את סיפורה. דליה שתקה והקשיבה, לגמה מדי פעם לגימה קטנה של מים, מקרבת את שפתיה בעדינות אל שפת הספל ומניחה אותו באיטיות על השולחן ללא רחש. היא הקשיבה ולא פצתה את פיה אפילו פעם אחת, שקועה הייתה במחשבותיה ולא הסגירה את המתרחש בקרבה. בסוף דבריה חווה ספרה באריכות על שיחת הטלפון ולראשונה באזני בתה, על החלום, על החלום הזה שחוזר על עצמו שנים על גבי שנים. לבסוף סיימה את דבריה ובחדר השתררה דממה מוחלטת. דליה נדהמה מהמשא הכבד שאמה נושאת על גבה ללא אומר במשך שנים, נחשפת לראשונה לדברים שלא שמעה מעולם. היא רכנה קדימה והניחה את כף ידה הרועדת על כף ידה של אמא. אולי דברתי יותר מדי, חשבה חווה לעצמה. אולי זה לא הוגן להעמיס על דליה את כל המועקה הזו. ".....ועל אבא שלך את סומכת בעיניים עצומות?" דליה שאלה לבסוף "כזה צדיק תמים האבא הזה? את הרי ברחת ממנו ומדמותו... ומאז שברחת, ניתקת עמו כל קשר.....הסיפור הזה רודף אותך שנים, הפצע לא הגליד מעולם..... אולי הגיעה העת לשים לו סוף.... אולי האיש 'המוזר' שצלצל יודע משהו......" הימים הפכו ארוכים וחמים יותר ויותר, עץ השקד בחצרה לבלב בשפעת עלים ירוקים ורעננים. האפרסקים על עץ הסמוך כמעט והבשילו. אולם בראשה של חווה סערה המערבולת. התערבבו המחשבות, המשיך להציק החלום, אותו חלום, עלו וצפו דבריו של האיש הזר על העובדות ועל כל אלה התווספו דבריה של דליה. "על האבא הזה את סומכת?" לעיתים חשבה שעוד מעט קט יתפקע מוחה מהסערה המתחוללת בו. כשאיש החרדי נעמד מולה, כמעט והתחרטה על שהסכימה לפגישה. עליו כן אפשר לסמוך? שאלה את עצמה. "זו הצוואה של אבא שלי שאני עומד לקיים עכשיו, בת דודה, מצווה גדולה את עושה, השם עדי שאני הולך לקיים את הצוואה של אבא" אמר במבטא כבד השמור למי שמורגל לדבר אידיש ולא עברית, מתנדנד קדימה ואחורה ולצדדים כבשעת תפילה בבית הכנסת. "ביום האחרון שלו בבית חולים, לפני שעצם את עיניו. אבא אחז בזרועי, בשארית כוחותיו וציווה עלי למצוא אותך ואת אנצה ולספר לכן על יהודית, האימא שלך, אחות של אבא זכר צדיק לברכה" לקח נשימה ארוכה, ניגב את עיניו בממחטה לבנה כשלג והמשיך. "אמא שלך, יהודית גדלה במשפחה של כוהנים, מיוחסים ואיך שהוא היא פגשה את אבא שלך, גוי גמור ורשע מרושע שסובב את ראשה. ישמור אותי השם מלשון הרע אבל אלו דבריו של אבי. אבי היה היחיד ששמר על קשר עם אמך. גם אחרי שברחה ונישאה לאביך. המשפחה קרעה עליה קריעה וישבה עליה שבעה. אבי נהג לפגוש אותה ולשאול לשלומה. הוא אהב אותה עד יום מותו. אחות צדיקה הוא חזר וכינה אותה, יהודית הייתה אחות צדיקה שנפלה בפח אמר לי לא פעם ולא פעמיים. הנאצים ימח שמם וזכרם השתלטו על העיר והדקו את הפיקוח על היהודים, ואמא שלך, חששה יותר מכל, לגורלך ולגורל אחותך. כדי להרחיק מכן את הגרמנים, סיכמה עם אביך על גירושין ועל כך שהוא יגדל אתכן כגויות לכל דבר. אמך עזבה את הבית מרצונה, הסתתרה בחדר קטן וקיוותה שהניתוק בינה לבינכן יציל אתכן, אבל החששות לא נתנו לה מנוח. ואם אתפס? ואם אחקר? ואם בחקירה יוציאו ממני את דבר קיום הבנות? החששות כרסמו בליבה בלי הרף והטריפו את דעתה. ביום הגירוש הגדול של היהודים, היא קבלה החלטה. לא עזרו כל התחנונים וניסיונות השכנוע של אבי. היא החליטה לעשות הכול למען ההישרדות שלך ושל אחותך. ואת יודעת מה היא עשתה?" שאל והביט ארוכות בעיניה של חווה. "אני באתי לספר לך מה היא עשתה. אבי השביע אותי לספר לך את האמת.........זה קשה" הוא נאנח "אמא שלך... הצטרפה לשיירה הארוכה של היהודים ליד תחנת הרכבת ועלתה מרצונה על הטרנספורט לאושוויץ רק כדי להבטיח שאת ואחותך תחיו". "החלום....." נמלטה זעקה מפיה של חווה "החלום..... או אלוהים........עכשיו אני מבינה "...בחלום אני עומדת עם אחותי ליד אבא, שיירה ארוכה של אנשים על מטלטליהם, נשרכים לעבר תחנת הרכבת. שומרים משגיחים עליהם. אישה מטופחת מתנתקת לרגע קט מהטור. מנשקת אותי ואת אחותי. חייל נאצי חובט בה והיא חוזרת חזרה אל הטור. זה לא חלום, זה לא חלום, אלוהים.....זה זיכרון. החלום הנציח את הפעם האחרונה שבה ראיתי את אמא שלי".

המשא ומתן עם האוסטרלים התקדם בקצב מהיר. חלפו מספר שבועות מאז שאלו נחתו לביקור בישראל. הביקור המרשים בקיבוץ הצפוני עשה את שלו, ראשי החברה התלהבו מהמפעל הקיבוצי המצליח. שני הצדדים זיהו מוצרים דומים ביותר זה אצל זה. המפעל הקיבוצי הוביל בטכנולוגיה, מוצריו היו מלוטשים יותר ועדיפים במקרים רבים. האוסטרלים הובילו בשיווק. רשת ההפצה שלהם כיסתה את כל אוסטרליה וחלקים נרחבים ממדינות אסיה שגילמו פוטנציאל עצום, פוטנציאל שהקיבוץ לא הצליח לממש עד כה, בכוחותיו הוא. המטוס הנמיך לקראת נחיתה במלבורן. יוני פז מנכ"ל המפעל הקיבוצי הביט בשעונו וניסה לחשב כמה שעות עברו מאז שנפרד מאשתו וילדיו בביתם קיבוץ. כשעבר את המספר עשרים, התבלבל ושב לחשב מחדש. הוא לא יכול היה שלא להתרגש. כל קילומטר בדרך הארוכה הזו קירב אותו למטרתו. כתלמיד ביצע "גיוסים" בייצור לצורך השלמת הזמנות במפעל. זה המפעל שאליו הגיע מיד אחרי הצבא. התחיל מלמטה כמו כל החיילים והפך אותו מ "בית מלאכה מתקדם" כפי שנהג לכנות אותו בספק זלזול ספק הומור למפעל מהמצליחים בתחומו באירופה. מפעל המגלגל מיליונים ומעסיק עשרות עובדים מהקיבוץ ומהעיר השכנה. "אוסטרליה ואסיה במרחק נגיעה" חשב לעצמו וחייך בליבו "ומשם השמים הם הגבול. רק לא לעשות שטויות" שינן לעצמו "יש להם את התרבות שלהם...ובעל הבית, הקרייג סמית הזה, שועל לא קטן. איש מהדור הישן....." עיניו נעצמו, ניסה לתפוס עוד נמנום קטן, אחרי שעות ארוכות ומתישות באוויר ועל הקרקע, כל הדרך מישראל עד קצה העולם. כבר למחרת התקיים הסיור במפעל המרשים, המוקף בדשאים מטופחים. נזכר בילדותו, הדשאים בקיבוץ היו אז לא פחות מטופחים. אז בימים ההם כשהנוי היה חשוב, המים היו זולים, היה כסף וכוח אדם. מאז כל כך הרבה דברים השתנו בקיבוצים. עבר עם חבריו בין המכונות וקווי הייצור, הביט מקרוב במוצרים ובתהליך ההרכבה וידע שכל המפעל מסתכל על המשלחת בסקרנות. יוני פז לא העלה בדעתו שיש זוג עיניים סקרני במיוחד שבוחן אותו מרחוק, אותו ואותו בלבד. אותו זוג עיניים עקב אחריו כל הדרך עד לארוחת הצהריים. ג'יין ניגשה אליו מיד אחרי הארוחה. הוא ישב לבד במשרד. הביט בה ארוכות, חיכה לתשובה בקוצר רוח ובה בעת הסתיר את קוצר הרוח בכישרון רב. היא לקחה את הזמן וסגרה אחריה את הדלת בקפידה "זה הוא. בלי צל של ספק" אמרה בקול שקט וחייכה את החיוך הכי יפה בסביבה. קרייג הנהן בראשו באיטיות "הוא לא יודע מה מחכה לו. כל הדרך מישראל ואין לו מושג...." הדיונים התקדמו במהירות, כמעט כל הנושאים הפתוחים לובנו וסוכמו, יוני פז זרח מאושר. "כשרוצים ויש מולך בני אדם אפשר לרוץ קדימה" חייך אל דני מנהל השיווק וטפח על כתפו. ציפה, ממש ספר את הדקות לקראת הפגישה בשעה שלוש בארבע עיניים. הוא וקרייג סמית. יוני העריך שזו תהיה הפגישה המכרעת. לא תאר לעצמו מה מתכנן השועל הזקן. קרייג חיכה לו בחדר הישיבות מצדו השני של שולחן העץ הענק. החווה על כיסא בפינת השולחן ומזג ויסקי משובח לשתי כוסיות. "נשתה משהו להצלחת שיתוף הפעולה בינינו?" אצלנו אומרים "לחיים", יוני הדגיש והרים את כוסו מנסה לתרגם את הברכה לאנגלית מדוברת ומסתבך עם משהו כמו for life. "אני אוהב כנות, זה מאוד חשוב לי" פתח קרייג והשתהה כדי ללגום עוד מעט מהוויסקי. "אני חייב לספר לך משהו. אתה יודע שחלק מהרעיונות למוצרים שלכם הגיעו אלינו במקרה לפני כעשרים שנה." יוני הביט בו במבט תוהה. "בחורה שעבדה במפעל נסעה להתנדב בקיבוץ בישראל" הוא חייך מאוזן לאוזן "היא חשבה שתקטוף תפוזים, אבל האנשים בקיבוץ חשבו אחרת. הם לא כל כך אהבו את העבודה במפעל שלהם ולכן שלחו אותה לקווי הייצור המעצבנים ביותר. היא חזרה לכאן עם המון רעיונות. כן, היא עבדה אצלכם כמה חודשים וחזרה הביתה כמתוכנן, פחות או יותר יש לומר. היא עובדת כאן עד היום." "לעזאזל" יוני חשב בליבו "עכשיו אני מבין את הדמיון המדהים בין המוצרים. העתיקו..." ובקול רם הוסיף "לפני 20 שנה הייתי עדיין בצבא, עוד לא הייתי במפעל...." "אולי אתה זוכר אותה במקרה" קרייג המשיך בשלו "קוראים לה ג'יין, ג'יין סמית, לא נראה לי שהיא אחת ששוכחים כל כך מהר" חייך חיוך רחב. הלסת של יוני פז כמעט ונשמטה ממקומה. יוני ירד מהמונית בפתח ביתה בשבע בערב בדיוק, עברו שעות ספורות מאז השיחה שלו עם קרייג והוא עדיין התקשה לעכל את תוכן השיחה. ג'יין יצאה לקראתו ופרשה את ידיה. האישה היפה ביותר שהייתה לו. נשארה חתיכה כמו אז, אמר בליבו, מתאמץ לא להפשיט אותה במבטיו. "זו התלבושת בקיבוץ עכשיו? ז'אקט ועניבה? אני זוכרת אותך בסנדלים, מכנסים קצרים וגופיה......" "זו התלבושת לאירועים מיוחדים" ניסה להתחכם. אכן אירוע מיוחד" אמרה ולא פירשה. ג'יין מזגה בירה לשתי כוסות ענקיות, הגישה לו אחת והובילה אותו לסלון. האוקיינוס המשתקף מהחלון העצום כמעט והפנט אותו. החליפו כמה מילים על הא ועל דא, מתקדמים באיטיות לעבר הספות. בזווית עינו ראה את שולחן האוכל ערוך לשלושה אנשים ותהה מי השלישי. היא הבחינה במבטו, לא החמיצה דבר. "זוכר על מה דיברנו אז לפני עשרים שנה כשנסענו מהקיבוץ לשדה התעופה? קצת לפני שנפרדנו." קימט את מצחו, עטה על פניו מבט של סימן שאלה, התאמץ בכל ליבו להיזכר ואז חדרה אליו לבסוף ההכרה. "אידיוט" אמר בליבו "חסר הבנה בסיסית. אפילו אחד ועוד אחד לא יוצא לך שתיים. איך הקיבוץ נתן לדביל כמוך לנהל את המפעל? לא יאומן. רשלנות פושעת. זה מה שזה" לגם לגימה ארוכה מהבירה והשפיל את מבטו "....אמרת שהמחזור מתעכב, ו....שאם גדל לך ילד בבטן, לא תוכלי להרוג אותו...." "אז הוא באמת התעכב ובאמת לא הייתי מסוגלת...אז השארתי אותו. היום הוא כמעט בן עשרים. קוראים לו אדי, הוא יושב בחדר הסמוך, כוסס ציפורנים ומשתוקק להכיר את אבא שלו. אה..... אגב את הסבא שלו אתה מכיר – קרייג סמית המייסד ובעל המפעל, אבי היקר"

לתוך הבקר הזה, העמוס ביותר בהפלגה, נוצקה פעילות של שלושה בקרים והוא רק התחיל. בחמש בבקר חשד למסתנן, שעה וחצי אחר כך תלונה של נוסעת על גניבת לפטופ, הלפטופ לא נגנב, היא שכחה אותו בלובי ונוסע צדיק מסר אותו לפקידות הקבלה. תלונת השווא הזו הריצה אותו בין קומות האנייה למשך כמעט שעה. עדיין מתנשף, הוא שמע את ההודעה הדחופה באזניה "אדם התמוטט במסעדה בקומה שבע". אייל ורשבסקי, קצין הביטחון הישראלי של האנייה המפוארת שעט לעבר המעלית. הקש ששבר את גב הגמל, זה כבר יותר מדי, מה גם שבעוד שעה קלה אמורים שלושת אלפי הנוסעים לרדת, ומחזור של שלושת אלפים מפונקים חדשים אמור לעלות. זה הולך להיות היום העמוס ביותר בקרירה שלו על האניה, אמר בליבו. אבל..... לעומת הסיירת, חייך לעצמו זה עדיין כלום. רק לפני חודשים ספורים עוד בוסס בבוץ של לבנון כשכדורים לא ידידותיים שורקים מעל ראשו. אחראי המסעדה לא הפסיק לטרטר במכשיר הקשר, במבטא הודי כבד, חזר שוב ושוב על אותן מילים "בטחון בטחון, דחוף דחוף, אדם התמוטט במסעדה בקומה שבע, בטחון בטחון, דחוף דחוף........" "בטחון בדרך אליך, עוד דקה מגיע" אייל פלט לתוך מכשיר הקשר. קצר ולעניין, המנהגים מהסיירת עדיין שלטו בו. הדוקטור פגש אותו בכניסה למסעדה, רץ ומתנשף אוחז בידו את תיקו הכבד. את ההתקהלות ניתן היה לראות מפתח המסעדה. איש לא ישב. הקהל כולו נעמד באחת הפינות, אייל פילס את דרכו למרכז ההתקהלות, תוך כדי שהוא מפנה דרך לדוקטור המנסה בכל כוחו לעמוד בקצב. על הרצפה במרכז המהומה ישבו שני גברים מבוגרים מאד, צוחקים ומתייפחים, מתחבקים ובוכים, די צמוד אליהם כרעו ברך שתי נשים מחובקות, רועדות ונרגשות. הערב הראשון "השניים ממול בטח יהודים" בלה לחשה באוזנו "הם לא מוצאים חן בעיני. האשה עברה כל כך הרבה ניתוחים פלסטיים שאפילו אמא שלה לא תכיר אותה, והאיש מוריס פרל, בטח מוריס ובטח פרל. בטח קוראים לו מוישה משהו" רטנה "מספר בדיחות גסות ליד אנשים שהכיר לפני דקות ספורות, את הבדיחות הגרועות האלה שמענו כבר מיליון פעמים, וולגרי, המוני." ג'ק בעלה ניסה להרגיע אותה אך ללא הועיל. "מחר עוברים לשולחן אחר. אני לא סובלת את הפרל הזה. באתי להנות" "בלה, יקירתי....., יש עוד אנשים נחמדים בשולחן חוץ ממוריס והמשופצת שלו, עזבי אותם, באנו להנות" הכינוי משופצת גרם לה לחייך. בחור כזה מוצלח הג'ק שלה, יש לו דרכים להצחיק אותה. התמוגגה. הערב השני "תגידי לי שזה במקרה" ג'ק רטן לעברה "פתאום את מאחרת. זה לא קרה כבר שנים" "זה לא במקרה, זה..... השותפים לשולחן.... אתה יודע" מלצר מעונב הוביל אותם אל השולחן. המקומות היחידים שהיו פנויים היו לצד מוריס "הוולגרי" כפי שבלה נהגה לכנות אותו. בלה דחקה בג'ק לשבת ליד מוריס "ככה אתם הגברים תוכלו לדבר ביניכם" ואני אהיה רחוקה ככל האפשר מהטיפוס המבחיל הזה חשבה לעצמה ובה בעת חייכה חיוך רחב לעבר אשתו. "המשופצת" החזירה את החיוך המלאכותי ביותר שבלה ראתה מימיה. המלאכותי ביותר מכל בחינה שהיא. "מוריס והיפהפייה הנרדמת הם יהודים מברוקלין, גרים לא רחוק מהדודה שלי" ג'ק לחש לה אחרי כמה דקות והיא התלהבה מג'ק ומהביטוי החדש. הערב השלישי בלה ישבה ליד "המשופצת" ג'ק שוחח עם זוג קנדי נחמד שישב לידו. "אנחנו לא יהודים" הם ציינו כבר בתחילת השיחה. אולי שמעו משהו מהשיחות של ג'ק ומוריס. ג'ק שקט וסולידי אבל את מוריס היה קל מאוד לשמוע גם ממרחק של ארבעה שולחנות. "אף אחד לא מושלם" ג'ק ענה בחיוך וסחט גלי צחוק מהסובבים אותו. "המשופצת" לא הפסיקה לדבר, היא ספרה לבלה באריכות על הכתבות המרתקות בז'ורנאלים לנשים. על הדיאטות שלה, על קוסמטיקה על נעליים ועל בגדים. "השמלה הזו" היא רכנה לעברה ולחשה כאילו שזה הסוד השמור ביותר בארה"ב "עלתה אלפיים שלוש מאות דולר, את מבינה אלפיים שלוש מאות בסייל מיוחד אצל המעצב הכי נחשב בברוקלין ג'ארמני, השם הכי חםםם בברוקלין היום". היא חייכה מאוזן לאוזן. בלה תהתה אם גם האזנים האלה עברו שיפוץ. בלה חיכתה שארוחת הערב תיגמר, או אז תוכל לספר לג'ק על הררי ההבל ששמעה מהטרחנית המטופחת עד טירוף וכן היא גם תסביר לו כמה חסכנית היא לעומת היפהפייה הנרדמת, שמלה באלפיים שלוש מאות דולר, אלוהים. הערב הרביעי בלה חוגגת ניצחון גדול. לבה מנתר משמחה. מוריס פרל נולד בשם מוישה פריליכמן והוא במקור מעיר קטנה לא רחוק מלודז'. לרגע שכחה שקראו לה במקור ביילה גיטל צ'סטוחובה. הבקר השישי ארוחת בקר מהירה לפני הירידה לחוף במיאמי. הגברים בתלבושת אחידה, חולצות צבעוניות קצרות שרוולים שקנו לאורך ההפלגה. בלה וג'ק ישובים ליד השולחן. מוריס פוסע לעברם מהמזנון, כרסו הענקית צועדת לפניו. בידיו שתי צלחות עמוסות בכמות שיכולה להספיק לשש צלחות. הוא מתיישב. ג'ק מושיט את ידו אל סלסלת הלחם במרכז השולחן. מוריס נועץ מבט ביד המושטת, ראשו מסתחרר והוא נופל על הרצפה. כוס שתיה נופלת על ראשו ומכתימה את בגדיו. *** אייל ורשבסקי, קצין הביטחון, התקרב אל השניים, ההמולה מסביב הייתה בעיצומה. הידיים של מוריס וג'ק היו צמודות זו לזו. אנשים צילמו אותם מכל הכיוונים. ההפרש בין המספרים על שתי האמות היה בדיוק שלוש. אייל שלף מארנקו פתק קטן, מספר המזל שסבא נתן לו לפני שהתגייס לסיירת. המספר של סבא היה מרוחק מהם כשלוש מאות מספרים. ג'ק, מוריס וסבא שלו, כולם הגיעו לאושוויץ ביחד, ביולי 1944 עניין של יום יומיים. רק המספרים העידו. איש מהם לא זיהה ולא זכר את האחר.