ריב אחים - סיפור ליום השואה
Aviad Ben Izhak
2019 - ירושלים
יום העיון הארוך היה לקראת סופו. שוחחנו במסדרון, באחת ההפסקות, השיחה התמקדה במאגר קורבנות השואה ב"יד ושם".
"על נספים בשואה עם שמות ישראליים, שמעת?" שאל האיש שלעולם אינו מפסיק לכסוס את ציפורניו.
"נתקלתי במקרה של אישה שנסעה עם בנה 'הצבר' לבקר את ההורים, נלכדה בפולין ונספתה יחד עם בנה. לילד היה שם ישראלי לגמרי, אורן נדמה לי."
"במשפחה שלי יש ארבעה כאלו, ארבעה נספים עם שמות ישראליים לגמרי, ארבעה ילדים שנולדו בראשון לציון לשני אחים ממשפחת שאולסקי. כולם נספו בשואה." הוא אמר ושב לכסוס את ציפורניו.
1941 – ראשון לציון
הערב ירד ורוח קלה נשבה מהים, מפזרת במעט את החום הכבד ששרר כל היום. יהודה עלה לאטו במעלה המדרגות, משך אליו כיסא והתיישב על המרפסת ליד אביו, הוא לא אמר מילה. אביו אחז בידו כוס מים צוננים והביט מערבה אל ים הדיונות שהקיף את המושבה.
לא היה צורך לדבר, גם היום לא הגיעו חדשות. זה כבר עניין של חודשים, מכתבים וגלויות פשוט אינם מגיעים. הקשר עם אחיו בריגה נותק ומפלס הדאגה הלך ועלה. יהודה תהה עד כמה אביו מאשים אותו במה שאירע. עד כמה הוא מודע לכל הפרטים. הוא לקח לעצמו כוס מים והצטרף לשתיקה של אביו, שקוע במחשבותיו.
1922 – ראשון לציון
יהודה הביט במודד נרעש ונרגש, זה היה השטח שלו שסומן ממש כרגע. חלקת האדמה בארץ ישראל, שעליה חלם, תוחמה וסומנה ברגעים אלה ממש. סוף סוף יש לו שטח משלו ומחר בבקר הוא יכול להתחיל להכשירו לייעודו.
"זה יהיה הפרדס הכי יפה בראשון לציון" אמר לאביו שעמד לצידו "חכה ותראה. תהיה בו בריכה, הוא יהיה מוקף ברושים ויהיה גם בית אריזה. מחר אתחיל ליישר את השטח, מיד אחר כך יבואו הברושים, יחד איתם תבנה הבריכה ובסוף יינטעו גם שתילי התפוז" הוא לקח נשימה ארוכה "הבן שלך יהיה פרדסן בארץ ישראל" אביו חיבק אותו וטפח על שכמו, מתקשה להסתיר אתל התרגשותו.
הדרך לפרדס הייתה ארוכה וזרועה בקשיים. יהודה עמל ימים ארוכים ליישר את השטח, לפעמים, יום או יומיים של סופת חול החזירו אותו שבועות אחורה בתהליך ההכנה. מספר פעמים נגמר מעט הכסף שעמד לרשותו והא נאלץ לעזוב הכל ולעבוד כשכיר אצל פרדסנים אחרים בכדי לחסוך מעט. כשקנה את הברושים הוציא את מטבעותיו האחרונות וכמעט שלא נותר לו ולאשתו כסף לאוכל. אחת הסופות כסתה את הברושים הרכים בערמות חול, והוא נדרש לנטוע את רובם מחדש. עברו כמעט שנתיים של עבודה מפרכת, מבקר עד ליל עד שסיים להכשיר את הפרדס ולנטוע לבסוף את עצי התפוז.
1934 – ראשון לציון
משפחת שאולסקי ישבה יחד סביב שולחן השבת. כל המשפחה חוץ מאמא עליה השלום, בפעם הראשונה אחרי כעשר שנים. אבא מזג יין לכוסות וערך קידוש ביד רמה, ממש כמו בימים ההם בריגה.
"סוף סוף זה קורה" יהודה חיבק את אשתו יוכבד, מאושר "כל האחים כאן, כולם נשואים, כולם מאושרים, ואני השמח מכולם" אמר וקרן מאושר.
כשהודיע לאחיו שהוא נוסע לפלשתינה, הם לגלגו, פקפקו והעלו אינספור ספקות, גם אבא לא היה בטוח שזו הדרך הנכונה, אולי בגלל השפעת האחים. יהודה לא הקשיב להם. הוא נסע בהזדמנות הראשונה שנקרתה בפניו, אבא הגיע אחריו ועכשיו באיחור של כמה שנים הצטרפו גם שני אחיו הגדולים ממנו.
"בזכותי הצטרפו עוד שתי משפחות למושבה, לא זוגות, משפחות" הוא קרץ ליוכבד, מחווה בעדינות כלפי הכרס התופחת של כל אחת מגיסותיו.
על שמחת האיחוד המשפחתי העיבה בעיית התעסוקה. אחיו לא הצליחו למצוא עבודה. אולי בגלל קשיי השפה, אולי בגלל בררנות ואולי מסיבה אחרת. השניים ישבו ימים שלמים אצל אבא על המרפסת ללא מעש. כל ניסיונותיו של יהודה לסייע להם, נחלו כשלון חרוץ. בצר לו על מצבם החליט יהודה לסייע בעצמו. יהודה החליט להעסיק את אחיו בפרדס בשכר גבוה משכר פועל רגיל. עונת הקטיף מתקרבת, חשב לעצמו ובפרדס ידרשו הרבה ידיים עובדות, כמה משמח יהיה לשתף את אחיו הגדולים בקטיף הראשון שלו, ביום חגו.
יוכבד הסתייגה מההחלטה ובקשה שיחשוב פעמיים. היא הזהירה אותו חזור והזהר מלערבב משפחה ועסקים. הוא לא הקשיב לה.
אחיו קפצו על ההצעה. יחד עמם השלים את ההכנות ויחד עמם התחיל את עונת הקטיף הראשונה שלו. הכל הלך למישרין עד אותו יום מר.
זה היה בשעות הצהריים, הפרי הלך ונערם, תיבות ארוזות הלכו והצטברו ויהודה חיכה לרגע שיעמיס אותן על העגלה. עוד מעט יקבל תשלום על התפוזים, חשב לעצמו, סוף סוף יראה קצת הכנסות אחרי יותר משתים עשרה שנה של הוצאות אינסופיות. הוא יצא מן הפרדס למצוא את העגלון וחזר אתו אחרי שעה קלה, מחשב בדרך את מספר התיבות ובהתאם לכך את הסכום שהוא צפוי להתקבל. שקוע בהרהוריו, התקרב אל הפרדס. העגלון הפנה את תשומת ליבו להתקהלות בפתח החלקה שלו. העגלה הלכה והתקרבה והוא שמע את הקולות הזועקים "שביתה" "שכר הוגן" "יועלה השכר לשעה". בין העובדים הזועקים, בשורה הראשונה, שלובי זרועות עם "אחיהם הפועלים", עמדו להם שני אחיו, אחיו שעבורם עשה כל מאמץ ושאת שכרם הגבוה הסכים לשלם מרצונו החופשי.
יהודה ירד מן העגלה ונעמד מול העובדים, שנים של עבודת כפיים קשה, חישלו אותו והפכו אותו מנער צעיר למבוגר מחוספס, פרדסן מן השורה, כפי שנהג להציג את עצמו. הוא קפץ את אגרופיו והישיר מבט אל השובתים. "תקשיבו לדברי היטב" אמר למול קריאותיהם וצעקותיהם "תקשיבו היטב. השכר שאני משלם הוא השכר האחיד שכל הפרדסנים משלמים. לא אוכל להעלות אותו או לשנות אותו. מי שרוצה בכך, יכול להישאר ולהמשיך לעבוד באותם תנאים, מי שאינו רוצה להמשיך, יקבל את המגיע לו ויעזוב את הפרדס עכשיו ומייד". בין העובדים פרצו ויכוחים, פה ושם הוחלפו גם מהלומות. אחרי שעה קלה שכחה המהומה. כמחצית העובדים עזבו את הפרדס. בין העוזבים היו גם שני אחיו. יהודה נפגע עד עמקי נשמתו, יום חגו הגדול, יום תחילת הקטיף, היום הראשון שבו ראה שכר לעמלו, הפך לאחד מהימים העצובים בחייו. את כל זה הוא עוד יכול היה לקבל. את העובדה שאחיו פנו נגדו לא יכול היה לקבל בשום פנים ואופן. הוא לא היה מוכן לדבר עם "שני כפויי הטובה האלה" אפילו לא מילה.
השניים ישבו על המרפסת של אביו עוד כמה שבועות ללא מעש, גרים בבית אבא ונסמכים על שולחנו, עד שעזבו יום אחד וחזרו עם משפחותיהם לריגה.
***
ב 1955 מילא יהודה שאולסקי, היחיד מבין בני משפחתו שנותר בחיים, דפי עד על אחיו, נשותיהם וכמובן על ילדיהם. כשהגיע לשמות הילדים הרכים שנולדו בראשון לציון, ידיו לא נענו לו. במאמץ גדול כתב את ארבעת השמות: אלון, שרון, אילנה ואיתן.
אודות הכותב- אביעד בן יצחק
אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.
מומחה לבניית עצי יוחסין ואיתור שורשי עץ המשפחה. בעל ניסיון רב ומגוון בבניית עצי ואילנות יוחסין הכוללים אלפי אנשים.
אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.
אביעד מרצה מנוסה ובקיא המכיר את תחום בניית עץ המשפחה לפני ולפנים ומעביר את ההרצאות בצורה קלילה, ברורה ומלאת הומור.
הרצאותיו של אביעד בן יצחק על תגליות מרתקות ומפתיעות ממחקרי עץ השורשים של משפחות וקהילות רבות מועברות בארגונים, בגופים קהילתיים, בחוגי בית, בחוגי העשרה למבוגרים ועוד.
כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!







