אודות הכותב- אביעד בן יצחק

דצמבר 2021 וורשה, פולין ידג'ה פסעה במסלול המוכר כל כך, מסלול שבו הלכה במשך כמעט שלושים שנה פעמיים בשבוע לפחות. היא הכירה כל קיר וכל חלון, כל דלת וכל תמרור, כל אבן וכל מרצפת לאורך המסלול הזה. פתיתי שלג ירדו והצליפו קלות על פניה, היא התעלמה מהם וכאילו שלא חשה דבר. מחשבותיה טרדו אותה כבכל הימים והלילות האחרונים. העולם הכל כך רגיל והכל כך פשוט שבו חיה במשך שבעים ושמונה השנים האחרונות כבר אינו אותו עולם. ומה תאמר לחבריה הוותיקים? חברים שתפגוש בעוד כמה דקות. אחרי שנים ארוכות שהם ביחד בוועד הכנסייה הקתולית. איך תסתכל בעיניהם? האם תאמר להם מה התגלה? האם תאזור כוח לשאת בכל המשמעויות? ומה האפשרות השנייה? לא לומר כלום ולשקר במצח נחושה? לשקר לחברים? לשקר לכומר שהיא יד ימינו כבר שנים ארוכות? לשקר לאיש הזה שהקשרים עימו כל כך יקרים לליבה? לשקר עכשיו לאיש הזה, ששמע את כל הווידויים שלה שנים על גבי שנים. המשיכה לצעוד ולעשות את דרכה, פוסחת על כל הסעיפים וככל שהתקרבה ליעדה כך האטה את הליכתה, אולי מתוך חשש ואולי מתוך רצון לגלגל את אותן מחשבות ושאלות שוב ושוב במוחה. אילו רק ניתן היה להחזיר את הגלגל לאחור. אילו התגלית הזו בכלל לא הייתה מתרחשת. או אז יכולה הייתה להמשיך בחייה הרגילים, חייה כפי שהתנהלו במשך כל שבעים ושמונה שנותיה. אוקטובר 2021 וורשה, פולין הזוג הצעיר זה עתה נישא בכנסיה. הטקס היה מרשים ומכובד וקרובי המשפחה נדחסו למסעדה הסמוכה לחגוג את האירוע. ידג'ה תפסה את מקומה בשולחן המשפחתי המרכזי. כמו בכל אירוע משפחתי, היה זה יוז'ק שריכז את רוב תשומת הלב, יוז'ק שישב לימינה. הוא לגם מהוודקה כוסית ועוד כוסית ועם כל כוסית התווספו להם בדיחות וסיפורים משעשעים יותר ומשעשעים פחות. הקהל סביבו געש ורגש. הכל היה טוב ויפה עד שזרק את ה"פצצה" – הוא דיבר על הוריה והיא נותרה פעורת פה. פעורת פה ממה שאמר ונדהמת מהנהוניהם של שאר היושבים סביב השולחן. כולם ידעו – אמרה לעצמה. כשהבין מה עשה, ניסה להתנצל "שתיתי יותר מדי" הוא אמר לה "ובכלל הייתי בטוח שאת יודעת את זה כבר מזמן, בחייך ידג'ה" אמר ועבר לסיפור הבא. עברו כמה דקות והיא החליטה שהאשמה כולה בה. היא פשוט הייתה עיוורת. היא פשוט סירבה לראות. כל הסימנים היו שם והיא התעלמה מהם. כל הערות הקטנות שלו ושל האחרים לאורך השנים. ההערות והצחקוקים על המראה שלה. פתאום הכל צף ועלה בזיכרונה. קיץ 1949 קרקוב, פולין לפני כמה שבועות חגגה את יום הולדתה הששי והשינוי הגדול ביותר בחייה היה שכעת הרשו לה לחזור מהגן לבד, בלי ליווי אחד ההורים. היה חם והיא פסעה בצעדים קטנים לעבר ביתה, מרחק של כמה עשרות מטרים. אדם זר עם שיער שחור עמד בצד השני של הרחוב הצר ועישן סיגריה, הוא הביט בה ומיד אחר כך סרק במבטו את שני צידי הרחוב. היא נעמדה והביטה כמוהו מלווה את מבטו. איש לא נראה בסביבה. האיש החל לחצות את הכביש, פוסע לעברה. הסיגריה כבר לא הייתה בידו. ידג'ה נבהלה ופתחה בריצה, תוך שהיא צועקת צעקות רמות, חלונות נפתחו מסביב. היא הגיעה הביתה מתייפחת, מתנשמת ומתנשפת. לשמע הצעקות, אמה חכתה לה לפני דלת הכניסה. בערב שמעה את הוריה מדברים על מה שהתרחש. הם דברו בלחש והיא שמעה רק חלק של משפט, משהו שאמר רומק אביה "...יש שמועות שהם באים לאסוף את הילדים שלהם..." מאותו יום היא לא הורשתה ללכת לגן לבד. עברו עוד כמה ימים והמשפחה עברה לוורשה לבית חדש. אוקטובר 2021 וורשה, פולין ידג'ה עזבה את ארוחת החתונה לפני שהאורחים התפזרו. רגליה נשאו אותה לדירה של מרגיט, בתה היחידה. רק אותה תוכל לשתף בסיפור הזה. למרגיט המופתעת מהביקור הבלתי צפוי צפתה הפתעה נוספת. ידג'ה ספרה לה כל מה שיוז'ק אמר ובאותה נשימה הזכירה גם את ההערות שלו לאורך השנים. ההערות על המראה שלה ובמיוחד נזכרה כעת, הערות על האף שלה. "יש לזה פתרון" מרגיט פסקה "שמעתי שמיליונים כבר ניסו אותו" אמרה ומספר שניות אחר כך כבר הייתה עסוקה בחיפוש באינטרנט. 1943 קרקוב, פולין רומק יצא מביתו שקוע במחשבות. הבוקר, אחרי יותר מעשר שנות נישואין, אשתו בשרה לו שוב שהיא לא בהריון, גם הפעם הניסיונות לא צלחו. הוא עזב אותה בוכה ומתייפחת. לא מצליחה להירגע. ליד פתח הבניין שמע בכי של תינוק. הוא הביט כה וכה וראה חבילה קטנה מונחת מעבר לגדר הגטו היהודי. הוא התקרב, הבכי התגבר. כשהתכופף לעבר החבילה, הבחין שזו תינוקת. ליד החזה שלה היה מונח פתק קטן כתוב בפולנית. "אנחנו הולכים למחנות, בבקשה תשמרו על הבת שלנו, בבקשה אנשים טובים, היא רק בת שלושה חודשים". רומק הצטלב והביט לשמים. דצמבר 2021 וורשה, פולין שבועות ארוכים ומטלטלים של ציפייה הגיעו אל סופם. מרגיט הגיעה עם התוצאות. ידג'ה התעכבה במטבח עם הכיבוד והתה חוששת ממה שעשוי להתגלות. מרגיט הושיבה אותה על הספה וספרה לה בפרטי פרטים מה התגלה. נשימתה של ידג'ה נעתקה. *** בדיקת הד.נ.א שידג'ה בצעה הוכיחה שהיא יהודיה - כמעט מאה אחוז התאמה. גם בדיקה נוספת הראתה תוצאה זהה. בבדיקה הנוספת נמצאו כמה קרובי דם מדרגה שלישית בישראל ובארה"ב כולם נולדו עם אותו שם משפחה. כל המאמצים למצוא את שמות הוריה עלו עד כה בתוהו.

אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר. מומחה לבניית עצי יוחסין ואיתור שורשי עץ המשפחה. בעל ניסיון רב ומגוון בבניית עצי ואילנות יוחסין הכוללים אלפי אנשים. אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי. אביעד מרצה מנוסה ובקיא המכיר את תחום בניית עץ המשפחה לפני ולפנים ומעביר את ההרצאות בצורה קלילה, ברורה ומלאת הומור. הרצאותיו של אביעד בן יצחק על תגליות מרתקות ומפתיעות ממחקרי עץ השורשים של משפחות וקהילות רבות מועברות בארגונים, בגופים קהילתיים, בחוגי בית, בחוגי העשרה למבוגרים ועוד. כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!

במסגרת עבודתי כמרצה וכחוקר ובונה אילנות ועצי יוחסין ומשפחה, אני נתקל לא מעט בשאלות ותהיות הנוגעות לשמות משפחה, לגרסאות שלהם ולקשר המחבר בין שמות המשפחה השונים לבין קהילות וארצות המקור שלהם. אחד משמות המשפחה המעניינים הוא שם המשפחה ביטון. האם ידעתם ששם המשפחה ביטון הוא אחד השמות הנפוצים בישראל? אם כך, מה מקור השם ואיך הפך לכל כך נפוץ? כאמור, השם ביטון בפני עצמו הוא אחד הנפוצים בישראל אבל אם לוקחים בחשבון גם את כל ההטיות והמופעים שלו הוא הופך לנפוץ עוד יותר. יש המון צורות לכתוב את השם הזה בעברית ובאנגלית ובין ההטיות והמופעים ניתן למצוא את אביטן, ביתן, בוטון, אבוטון, ויטון, ביטום ואפילו פיטון. השם הזה הוא בעצם גרסה ספרדית למילה חיים. זה מגיע מהמילה הלטינית ויטה שפירושה חיים. גם השם חיים מופיע במספר צורות – חי, חיים, היים, וגם ביבאס יעיש ועוד. קצת רקע על הפופולריות של השם חיים בצורותיו השונות הרפואה המודרנית והמתקדמת קיימת רק כמה מאות שנים בודדות. במשך יותר מאלף חמש מאות שנה, נניח מחורבן בית שני ועד לפריצות הדרך ברפואה במאות השנים האחרונות, תמותת התינוקות הייתה גבוהה מאד ותוחלת החיים היתה נמוכה. אנשים מתו בהמוניהם ממחלות בגיל צעיר וצעיר מאוד יחסית למה שאנחנו מכירים כיום. לאור מה שציינתי כאן, גם הספרדים וגם האשכנזים, נתנו את השם חיים לתינוקות ביום היוולדם ולפעמים הוסיפו את השם חיים גם לאנשים בעת מחלה. כאמור היו להם הרבה "הזדמנויות" לישות את זה. התקווה הייתה שמשאלת הלב תגשים את עצמה והאדם ימשיך לחיות. השם ביטון היה במקור שם פרטי של אדם והוא מתועד ככזה מהמאה ה 14 לפחות בספרד ומרוקו. בהמשך הפך השם גם לשם משפחה הנגזר משמו הפרטי של אדם כלשהו. שמות משפחה המתבססים על שם פרטי של אב קדום הם אחת מקבוצות שמות המשפחה הנפוצות ביותר בקרב יהודים וגם בקרב לא יהודים. דוגמאות – בן חיים, בן דוד, דוידי, דוידוב, דוידוביץ, אברמפור, אברמוביץ, פיליפסון ועוד ועוד. שם המשפחה ביטון הפך עם השנים לשם משפחה נפוץ בקרב יוצאי ספרד בכלל ובצפון אפריקה בפרט – בטוניסיה, מרוקו ואלג'יריה. עוד משהו – ההטיות של שם המשפחה שנכתבות כביתאן ופיטון נגזרות אולי מהמקצוע/עיסוק פייטן. מקורות מחקר אילן היוחסין למאמר: המילון של אלכסנדר ביידר – שמות משפחה מאזור המגרב, גיברלטר ומלטה המילון של אלכסנדר ביידר - שמות משפחה מאיטליה, צרפת וקהילות פורטוגזיות המילון לשמות משפחה ספרדים אתר אנו - בית התפוצות.

מאמר זה פורסם באתר העמותה למחקר גנאולוגי בישראל ובגרסתו האנגלית באתר של Israel genealogy research asociation

המחקר המשפחתי היה בשלבי סיום. עץ המשפחה הענק ריצד על מסך המחשב, גדום ומצולק אנושות בעקבות מוראות השואה. אל העץ הידוע והמוכר חוברו נדבכים ורבדים נוספים שהמשפחה לא ידעה על קיומם עד כה. הצגתי מסמכים ודפי עד חתומים על ידי בני המשפחה, הצגתי פתרונות לכמה תעלומות וכבר עמדנו להיפרד. היה רגע של דממה, הפניתי את מבטי ומזווית העין נדמה היה לי שבדל חיוך עולה על שפתיו. הוא הביט באחותו ועכשיו ממש חייך. "יש סוד אחד שלא גילית – זה הסוד של אמא, חתיכת סוד שנשמר עד אחרי מותה" האח והאחות חייכו זה אל זה. אבא שרד את השואה כי היה סנדלר מוכשר והגרמנים נזקקו לשירותיו. הוא שוחרר על ידי בעלות הברית בסוף המלחמה, הסתובב, נדד וניסה בכל כוחו ליצור לעצמו עולם חדש במקום זה שאבד. אשתו ושלושת ילדיו נספו, אולי לא, בכל מקרה הוא לא מצא אותם. בעצם לא השלים עם מותם עד סוף ימיו, תמיד קיווה שיעקב הקטן, שהיה רק בן שלוש כשנפרד ממנו – שרד, אולי אומץ על ידי משפחה פולנית, אולי יופיע באחד הימים... ואולי אחת הבנות שרדה, ילדות בנות תשע ושתים עשרה בסך הכל. מזאמוש, העיר שבה גדל וחי נותרו בודדים, בודדים מתוך אלפי יהודים. אבא הגיע בשיטוטיו לעיירה גרמנית בשם וופרטאל. שם עמל על השגת אישור כניסה לארצות הברית. היה לו דוד בברונקס והוא קיווה שיצליח לשכנע את האמריקאים לתת לו אשרת הגירה. באחד הימים פגש ברחוב הראשי בוופרטאל צעירה נאה בת גילו, הוא היה אז בן 30 בערך. הצעירה הייתה יהודייה, והם החליפו כמה מילים באידיש ובפולנית. משפחתה של הצעירה הצליחה להימלט מפולין ומציפורני הגרמנים בעוד מועד. הם הסתתרו בסיביר במהלך המלחמה ושרדו. האהבה בין אבא לצעירה הנאה והמטופחת פרחה ועלתה, המשפחה נתנה את ברכתה והשניים התחתנו תוך פרק זמן מאוד קצר. אבא ואמא עלו לישראל, יחד עם כל המשפחה של אמא. אבא הביא איתו מכולה ענקית ופתח בית מלאכה לייצור נעליים. נולדנו אחיותי ואני, בית פולני לפי הספר. אתה יכול לראות בתמונות, בגדים מגוהצים, נעליים מצוחצחות, גרביים לבנות ועוד ועוד, כל החבילה. אמא הייתה פולניה מדופלמת, היא לא חגגה ימי הולדת, היו לכך המון סיבות: היא לא זכרה את התאריך המדויק, היא לא רצתה לחגוג שלא בתאריך הנכון, היא לא אוהבת ימי הולדת ועוד סיבות רבות נוספות. ידענו שהיא האחות השלישית במשפחה והקטנה ביניהן. אבא נפטר בשיבה טובה ואמא הלכה לעולמה כמה שנים אחריו. לא היה קל להוביל את אמא בדרכה האחרונה. ההלוויה שלה הסתיימה וכבר עמדנו לעזוב את בית העלמין. אחת מאחיותיה של אמא נגשה אלי ושאלה אם אני יודע איזה שנת לידה לכתוב על המצבה. עניתי בביטחון "כן 1916. היא קטנה ממך בשנתיים בערך"... "זה לא כל כך מדויק" היא ענתה לי באידיש. לא הבנתי למה היא מתכוונת. בקיץ 1941 הגרמנים התקרבו אל העיירה במהירות, סבי, אבי אמי החליט לעזוב את העיירה ולהימלט עם כל משפחתו. כשהעמיס את העגלות במטלטלים הטריד אותו, מלבד הגרמנים המתקדמים עוד דבר אחד חשוב. חנה בתו האהובה. חנה הייתה עדיין רווקה בעוד ששתי אחיותיה הצעירות ממנה נשאו והקימו משפחה. כשראה את בנותיו וחתניו יושבים יחד על העגלה מוחו הגה רעיון שיסייע לחתן את בתו בהקדם. הוא כינס את כל המשפחה ליד העגלות והודיע להם שמהיום יש סוד חדש במשפחה. סוד לגבי חנה. סוד שאיש לא ידבר עליו עד אחרי מותה. חנה לא נולדה ב 1906 והיא לא האחות הבכורה. היא נולדה ב 1916 והיא האחות הצעירה. היו כמה מלמולים והוא נאלץ לחזור על דבריו שוב עד שכולם ירדו לסוף דעתו. סבא זכרונו לברכה, הצליח במזימתו. אמא נשאה, הייתה לאשת איש, ילדה שלושה ילדים וזכתה לנכדים. הסוד הגדול נשמר בקפידה על ידי משפחתה ונודע רק אחרי מותה. אבא שלי חי עם אמא בערך חמישים שנה. במשך כל התקופה הזו הוא לא ידע לרגע אחד שאשתו מבוגרת ממנו בעשר שנים.

שמות המשפחה וזמן ווייצמן האם הם קשורים? מה המוצא שלהם? וגם – האם כל יוצאי מרוקו ששם משפחתם וייצמן אשכנזים? הכל התחיל משיחה אקראית עם אישה שספרה לי שיש משהו "מוזר" בשם המשפחה שלה. "אנחנו מרוקאים אסלים אבל במשפחה יש כמה קרובים עם שם המשפחה וזמן. אז יכול להיות שאנחנו אשכנזים בכלל?" היא שאלה. נתחיל משם המשפחה המוכר יותר וייצמן – אחד הענפים של המשפחה הזו הצמיח שני נשיאי מדינה. חיים וייצמן הנשיא הראשון ועזר וייצמן הנשיא השביעי. פירוש השם Vejsamn או Weizman הוא איש לבן. שם של יוצאי אשכנז. השם הזה היה נפוץ בליטא, פולין, רוסיה ועוד מקומות במזרח אירופה. במקביל לשם הזה קיים שם משפחה נוסף ממרוקו, טוניסיה ואלג'יריה שנשמע ממש דומה אבל נכתב ממש אחרת Ouizman, Oisiman ולפעמים אפילו Viseman. המקור של השם הזה הוא בשבטים מקומיים כנראה מאזור טנג'יר והוא מצוי כשם משפחה אצל יהודים ולא יהודים מצפון אפריקה. ולגבי יוצאי מרוקו בעלי השם וייצמן. ידוע על יוצאי אשכנז שהגיעו למרוקו למשל ויתכן שמישהו מהם נשא את שם המשפחה האשכנזי וייצמן. אבל הרוב המוחלט של יוצאי מרוקו שנושאים את השם וייצמן נקראו במקור וזמן או ויזמן. צורת הכתיבה וייצמן נובעת מהטיות כתיבה של פקידי רישום או הטיות כתיבה כלליות. מקורות: המילונים של אלכסנדר ביידר שמות משפחה יהודיים מפולין שמות משפחה יהודיים מהמגרב, גיברלטר ומלטה

This article has been published On the website of the Association for Genealogical Research in Israel and in its English version on the website of the Israel Genealogy Research Association Translated from Hebrew by Ellen Stepak 

Warsaw, Poland, 1924 Miriam Gott was excited and anxious just like a little girl, although she was not young anymore. She was the second in line to the office, the office that in a short while will give her the long-awaited visa, the visa to America. In the past few nights, she couldn’t sleep. The thoughts about America drove her crazy. But that didn’t matter anymore. All she had to do was pick up the visa, make the last move and end a two-year effort. From here, she will hurry to the train station and from there, to the ship and, America – get ready, here I come! She reached into her inner well-hidden overcoat pocket and felt the boarding pass to the cruise umpteenth. Two years, she thought to herself, and what two years they have been. So many things happened in the past two years. It started with the matchmaking. She was to be wed to Avrehmel. Her father and the groom arranged all the details as if she is some sort of property for negotiation. She knew who Avrehmel was, but never met him. He was considered one of the best “catches” in town and all details were agreed upon, but she had her mind differently and refused to marry him, a completely unacceptable act in the strict Orthodox community she lived in. She didn’t want Avrehmel and didn’t want to live in Warsaw, a city she hated. She dreamt of America. She pictured some photos she once saw in a magazine, pictures of tall buildings, skyscrapers. That’s where she wanted to go, that was her dream. Her father was furious with her for declining the matchmaking, the family was a mess, and a parade of aunts and cousins tried to convince her to change her mind, each one in her own way. But she stuck to her decision and vehemently refused. The matchmaking was canceled, the shame was unbearable, her father’s world collapsed, and she was thrown out of her home with nothing but the clothes she was wearing. None of her family members spoke to her ever again. When she passed by them, they would turn their heads, not willing to admit there was a chance they know her. The banishment was absolute. At the age of 20, she found herself completely alone, disconnected from everything she knew, detached from her family and community. Here, she smiled to herself, two years have passed, two years of struggles and hard work, two endless years in the damp sawing workshop in the shabby basement. And now, after saving enough money, penny to penny, now she’s on her way to America. The line grew longer, and people gathered, but she was immersed in her thoughts and dreams, hardly noticing the happening around her. She glimpsed at her watch, eager for the office to open. In the past few days, she sold and gave all her belongings, everything she had accumulated in the past two years. All she had left was tucked into one suitcase, with which she will start her new life on the new continent. The clerks took their time, enjoying a few more minutes of quiet before they started their daywork. Miriam raised her head and looked around at the people standing in line. Right next to her was a Jewish family, they spoke Yiddish and she smiled at them, having trouble hiding the joy on her face. The older man, probably the father, smiled at her. Next to him was a young man about her age. She smiled at him, and he immediately blushed and lowered his eyes. “Itzik Winter, my son,” spoke the older man, “you can say hi to the nice lady.” “I’m not a lady. Miriam is fine, Miriam Gott,” she answered in Yiddish. “My name is David Winter, and this is my son Itzik and these are Itzik’s sisters,” he presented to her two young girls, “and this is my wife, Malka Winter. Now you know the entire family, except for Dvora, the eldest daughter…” he said and sighed. Miriam managed to exchange a few words with the family before the office opened. David Winter awaited this day for months, and it finally arrived. Everything was arranged. He’s taking his family to Palestine. Only Dvora was missing, Dvora that always feels she must do things her own way, that once she made up her mind, nobody and nothing will change it. He came up with the idea to immigrate to Palestine after reading Herzl’s book ‘The Jewish State’. On that day, he made up his mind. His neighbors said he was crazy, the crazy man that goes to Palestine while everybody else goes to America. But he was determined. “You can’t complain that Dvora is stubborn when you act like this,” said his wife repeatedly. “Everybody is going to America, and you are going to Jaffa. Does it really surprise you that Dvora is stubborn?” For several weeks now, the Winter family argued. David and Malka insisted that the entire family travel together when Dvora was determined otherwise. David managed to arrange visas for everybody, the British Mandate authorities provided them with certificates, but Dvora refuses to join. She insisted on going to Palestine with her youth movement friends, not with “mommy and daddy.” “Just until we arrive at Jaffa,” he begged, “and then you will join your friends from the youth movement,” he tried to make one last attempt, but she refused. “I’ll see you in Palestine, our group departs tomorrow, and I’ll wait for you there,” she said, not giving him a chance. David Winter stood before the clerk and collected the visas. Miriam Gott approached the clerk and requested her visa. The man raised his head “doesn’t the lady read the papers? It was published yesterday,” he said, “there are no visas to America.” Miriam thought she was going to faint; all her life savings were spent on the cruise ticket… all her dreams of America… This is impossible… “What do you mean there are no visas to America? I already purchased a ticket,” she said, presenting it to the clerk. “America closed its gates a few days ago. No more immigrants are allowed. There are no visas to America.” “But it can’t be…” she said with tears in her eyes, “I have a ticket.” “Dear lady, there are no visas to America. Actually, you’re lucky. There are thousands of people on ships in the middle of the sea, unaware that they’ll arrive at closed gates. What will they do when they arrive? God knows. I’m sorry,” he said and turned to the next in line. Miriam sobbed uncontrollably, not knowing what to do. Somehow, she managed to find her way among the crowd and set on a nearby bench, fearing she will faint. She was so overwhelmed that she didn’t notice everybody was looking at her. David Winter saw what happened. He heard fragments of the conversation and immediately understood. He was the first to approach her, sit by her side, giving her a spotless ironed handkerchief. His family gathered around them. The girls tried to cheer her up. Itzik stood by. *** The bride walked to her wedding in the sandy alley that was leading to the wedding hall. Since she had no family members, the sisters of the groom accompanied her, walking by her side and holding her dress so it will not drag on the sand. When she entered the hall, everybody stopped talking and started clapping and cheering. A few meters before the altar, she stopped and waited. The groom approached her, blushing and nervous, and covered her face with the veil. Shakily, he led her to the altar. The Rabbi initiated the ceremony. Miriam whispered to Dvora Winter, standing by her side, “well, what do you know? Instead of America, I found Hadera and on top of that, I found a husband, Itzik Winter, all thanks to you, sister, all thanks to you giving me your certificate, you and your youth movement…” Dvora squeezed her hand warmly, holding it between her two palms. She whispered loud enough for her father to hear “this is all thanks to stubborn Dvora, as stubborn as a mule… she and her youth movement…” The Rabbi looked at them, Miriam and Dvora tried not to laugh, while David and Itzik Winter smiled.

Ramat Gan, June 2017 Yehiel set and counted the minutes. He was half an hour early, couldn’t even imagine being late. He set, waiting for the meeting to start, glimpsing at his watch repeatedly, while time seemed to stand still. One of the most senior executives in Israel, with numerous articles and magazine profiles to his name in all possible media, buttoned in a suit and a tie, “his work clothes” as he called it. He chose this spot, a small neighborhood café, with a private room. All the way to this place he looked in the mirror, making sure he was not followed by some journalist or photographer. From the moment he left his parking spot at his office, he had dark glasses on, fearing someone will recognize him. He removed the sunglasses only once he was shown into the private room and the door closed behind him. To be 100% sure, he set with his back to the door, fearing that by chance, someone will open it and recognize him. When he didn’t look at his watch, he looked back, wishing the door will already open and the meeting started. A waiter came and filled his glass with water. Distracted, he put his hands in his mouth and started biting his nails. He hasn’t done this in 40 years. He knew exactly when was the last time he did that. It was on his first date with Dalia. They sat in a restaurant and the conversation went smoothly. At a certain stage, she said he was causing her trouble with her father. He had no idea why. “My father claims that men that bite their nails and cannot control it… have a weak character and are untrustworthy.” He stopped biting his nails, looked at her and said, smiling, “I don’t think it’s a good idea to get into trouble with your father on the first date…” She laughed and blushed. This was the last time he bit his nails and Dalia was with him ever since, the mother of his children and “his better side.” Now, without even noticing, this obscene habit returns, after so many years. He took his fingers out of his mouth and waited for the rest to join, eager to discover all the information about what bothered him for years. Ramat Gan, the 70s and 80s It bothered him and intrigued his curiosity since childhood, the fact he was “different”. A dark-skinned brown-eyed child to Ashkenazi parents, Caucasian with blue eyes. Yehiel asked many questions throughout the years, but usually did not receive a satisfactory reply. They would bite their tongue and avoid his question. Just before his Bar Mitzvah, his parents told him he is adopted because they couldn’t have children. Every time he would ask about his biological parents, they said the same, “let it go, it’s not that simple, just don’t ask. Trust us, you’re better off this way.” He couldn’t put it sentence to rest, he realized they were keeping something from him, and wanted to know what. At a certain stage, he started thinking that he was one of those kidnapped children, children that were kidnapped from their families in the 50s. One day, he asked his parents, but they replied briefly “you were not kidnapped,” they determined, “you’re adopted, give it a rest.” But he was only more bothered by this reply and was never able to really leave it behind him. Israel, summer of 2016 Dalia organized the vacation to the last detail. The year of mourning over his adoptive father ended a few days earlier. He mourned over his father as he mourned over his mother a few years before. Dalia decided it was about time he “ventilates” his feelings, gets some rest and relaxes. They were sitting by the pool in the luxurious hotel on Mount Carmel. He took a deep breath from the mountain air and gazed over the pines surrounding the hotel. “Did you know?” she said and looked into his eyes, lowering her sunglasses and taking another sip from her pink cocktail, “I checked regarding your biological parents, I’m sick of how this issue bothers you.” “Seriously?” he played dumb and smiled. “Yes, seriously,” she imitated him, “and your guys are so loyal to you that even before they finished helping me, they were probably already at your desk telling you all about it.” “Could be,” he laughed out loud. “Anyway, with the help of you guys, I was able to find the leading person in this field. His name is Yoni, and you won’t believe it, but he lives a 10-minute drive from here,” she said and burst out laughing. Her laughter ended when his lips met hers. Yoni met with them the same day. The meeting lasted a few hours and led to months of investigation, DNA tests, and thorough inquiries. Yehiel followed each step impatiently. He spared no effort and money until the investigation successfully ended. Now, all that was left was this meeting, the meeting he had been waiting for since he discovered he was adopted. Ramat Gan, June 2017 The first woman to arrive was Dalia. She came in, wearing a smile, about 20 minutes before the scheduled time. She leaned and hugged him, feeling his anxiety. A few minutes later, Yoni joined them, accompanied by an elderly woman in a wheelchair and her caregiver. Yehiel embraced her as if he was just a young boy. She didn’t stop whispering “my Yehiel” “my boy” “I named you…” Dalia hugged them both. When everybody calmed down, the caregiver displayed a cardboard file packed with newspaper clippings. It contained endless articles on the beloved son the proud mother gathered throughout the years. Yehiel didn’t move from his mother’s side and a few minutes later, introduced her to her grandchildren, grandchildren she had never met. *** She kept to herself a few details and even at her advanced age, wouldn’t disclose them. What she did say required great effort. She was raped at the age of 16 and discovered she got pregnant. She wouldn’t say who the rapist was or reveal any details about the circumstances. “I’ll take this to my grave,” she said shakily. Someone established contact with the adopting family, who lived nearby. She gave them Yehiel and they help her provide for herself since she was disgracefully kicked out of her house. After giving birth to Yehiel, she was never married or had another child. She never left the city. She followed him his entire life from afar, watched him go to kindergarten, school, return from the army… and then via the media. She saw how successful he was, becoming the famous executive he is, fanatically keeping and filing every clip that had to do with him.