החטוף
Aviad Ben Izhak
יחיאל ישב וספר את הדקות כמו ילד קטן. הוא הקדים להגיע בחצי שעה, לא העלה על דעתו שיאחר. ישב והמתין לפגישה מציץ בשעונו כל שניה והזמן כאילו עמד מלכת. אחד המנהלים הבכירים בישראל ומי שנכתבו עליו אינספור כתבות ודיוקנאות בכל אמצעי התקשורת. חנוט בעניבה ובחליפה, בגדי העבודה שלו, כפי שכינה אותם. הוא בחר במקום הזה, בית קפה קטן ושכונתי וארגן גם חדר צדדי פרטי. כל הדרך לכאן הסתכל במראה בכדי לוודא שאיזה כתב או צלם לא עוקבים אחריו. מרגע שיצא מהחניה במשרדו והתחיל בנסיעה, הרכיב משקפי שמש כהים מחשש שיזהו אותו. את משקפי השמש הסיר רק אחרי שהמלצר הכניס אותו לחדר הפרטי וסגר את הדלת. ליתר בטחון ישב בגבו אל הדלת, חושש שהדלת תפתח ומישהו מבאי המסעדה יזהה אותו במקרה. כשלא הציץ בשעונו, הציץ מדי פעם לאחור, מקווה שהדלת תפתח והפגישה תתחיל.
מלצר ניגש אליו ומילא את כוסו במים. ידיו נשלחו אל פיו מבלי משים והוא התחיל לכסוס ציפרניים. זה לא קרה מעל ארבעים שנה ועכשיו זה חזר משום מקום. הוא ידע בדיוק מתי הפעם האחרונה שזה קרה. זה היה בפגישה הראשונה שלו עם דליה. הוא ישב מולה במסעדה והשיחה קלחה. בשלב מסוים, היא אמרה לו, שהוא גורם לה להסתבך עם החינוך של אבא שלה. לא היה לו מושג על מה היא מדברת.
"אבא שלי טוען שגברים שכוססים צפרניים ולא מסוגלים להשתלט על זה ... הם חלשי אופי ולא בטוח שכדאי לקחת אותם ברצינות"
הוא הפסיק לכסוס צפרניים, הביט בה ואמר בחיוך "לא נראה לי שזה רעיון טוב להסתבך עם התפיסות וההנחיות של אבא שלך כבר בפגישה הראשונה..."
היא צחקה והסמיקה עד שורשי שערותיה. זו הייתה הפעם האחרונה שבה כסס ציפרניים ומאז דליה איתו, אם ילדיו ו"העזר כנגדו" הכי טוב שיכול היה לבקש.
ועכשיו באופן בלתי מודע, חוזר אליו ההרגל המגונה הזה שממנו נגמל לפני עשרות שנים. הוא הוציא את האצבע מהפה וחיכה לשאר המוזמנים, ממתין לגלות סוף סוף את מה שכל כך הציק לו במשך כל כך הרבה שנים.
זה הציק לו משחר ילדותו ועורר את סקרנותו. העובדה שהוא היה "שונה". ילד שחום עם עיניים חומות להורים אשכנזים, לבנבנים עם עיניים כחולות.
יחיאל שאל אינספור שאלות לאורך השנים ולרוב התחמקו ממנו בצורה כזו או אחרת, נשכו שפתיים והתחמקו. לקראת בר המצווה, ההורים ספרו לו שהוא מאומץ, ספרו שלא יכלו להביא ילדים לעולם ולכן אמצו אותו. בכל פעם ששאל מה יודעים על הוריו הביולוגיים, הסתפקו באמירה עקבית " עזוב, זה לא פשוט, אל תשאל. תאמין לנו שעדיף ככה".
המשפט הקבוע הזה, לא נתן לו מנוחה, הוא הבין שמסתירים ממנו משהו ורצה לדעת מה בדיוק.
בשלב מסוים החל לקנן בו הרעיון שהוא אחד מאותם ילדים חטופים. ילדים שנחטפו ממשפחותיהם בשנות החמישים. יום אחד העז ושאל על כך את הוריו. "אתה לא חטוף" הם פסקו, "אתה מאומץ, תישן בשקט, חבל שתטריד את מנוחתך" אבל זה רק הטריד את מנוחתו עוד יותר והציק לו בלי הרף לאורך כל השנים.
החופשה הזו אורגנה על ידי דליה מקצה לקצה. שנת האבל על מות אביו המאמץ הסתיימה, כמה ימים קודם לכן. הוא התאבל על אביו המאמץ כפי שהתאבל כמה שנים קודם לכן על אימו. דליה החליטה שהגיע הזמן ל"אוורר" אותו קצת ולתת לו מנוחה ממצבור הנושאים העצום שהוא מטפל בהם.
ישבו על שפת הבריכה במלון היוקרתי על הכרמל. הוא לקח נשימה עמוקה מאוויר ההר ומבטו נדד אל עבר האורנים המקיפים את המלון.
"אתה יודע?" אמרה והביטה בעיניו כשהיא מורידה את משקפי השמש לקצה אפה ומושכת עוד לגימה מהקוקטייל הוורוד שלה "בררתי לך קצת על עניין ההורים הביולוגיים, נמאס לי שזה מטריד אותך"
"באמת ?" היתמם וחייך
"כן באמת" חיקתה אותו "והחבר'ה שלך כל כך נאמנים לך שבטח עוד לפני שסיימו לעזור לי כבר רצו לספר לבוס"
"יכול להיות" צחק בקול
"בכל מקרה בעזרת החבר'ה הנחמדים שלך מצאתי את האיש המוביל בתחום. קוראים לו יוני ואתה לא מאמין איזה צירוף מקרים, הוא גר עשר דקות מכאן" אמרה ופרצה בצחוק מתגלגל. צחוקה בא לקיצו רק כשנשק על שפתיה.
יוני פגש אותם עוד באותו יום. הפגישה ארכה כמה שעות והובילה לחודשים ארוכים של חקירה, בדיקות דנא ובירורים מקיפים.
יחיאל עקב אחר כל שלב במתח עצור, הוא לא חסך במאמצים ובכסף עד שהחקירה ההסתיימה בהצלחה.
עכשיו נותר רק לקיים את הפגישה, הפגישה שלה חיכה מאז שעמד על דעתו.
הראשונה להגיע הייתה דליה. היא נכנסה מחויכת כעשרים דקות לפני השעה היעודה. דליה רכנה לעברו וחבקה אותו, מרגישה שכל גופו מתוח כמו קפיץ.
עברו עוד כמה דקות ויוני הצטרף אליהם, אליו התלוותה אישה מבוגרת מאד על כיסא גלגלים והמטפלת שלה.
יחיאל נפל על צווארה של האישה כילד קטן. היא לא הפסיקה למלמל "יחיאל שלי" "ילד שלי" "אני נתתי לך את השם הזה...", דליה חבקה את שניהם.
כשנרגעו קצת הרוחות המטפלת הגישה להם תיק קרטון, מלא וגדוש בגזרי עיתון. היו בו אינסוף כתבות שהאם הגאה אספה לאורך השנים, על בנה האהוב.
יחיאל לא מש מאימו ולאחר עוד כמה דקות הפגיש אותה עם נכדיה, נכדים שלא פגשה מעולם.
***
חלק מהפרטים היא שמרה לעצמה, גם בגילה המופלג לא הייתה מוכנה לדבר עליהם. גם הדברים שאמרה עלו לה במאמץ גדול.
היא נאנסה והרתה בגיל 16, היא לא הסכימה לספר מי האנס או משהו על הנסיבות "את זה אני לוקחת לקבר" אמרה בדמעות ובקול רועד.
מישהו קישר אותה להוריו המאמצים שגרו לא רחוק. היא ויתרה עבורם על יחיאל והם עזרו לה לעמוד על רגליה אחרי שגורשה מביתה בבושת פנים.
היא לא נישאה ולא הרתה שוב אחרי שיחיאל נולד. היא מעולם לא עזבה את רמת גן. היא עקבה אחריו כל חייו, ראתה אותו הולך לגן ולבית ספר, היא ראתה אותו חוזר מהצבא ואחר כך עקבה אחריו באמצעי התקשורת. היא ראתה אותו הולך מחייל אל חייל עד שהפך למנהל ידוע ומפורסם. היא שמרה ואספה בקנאות כל גזיר עיתון הקשור אליו.
אודות הכותב- אביעד בן יצחק
אביעד בן יצחק (סגן אלוף במיל.) מפקד בית הספר למחשבים ("ממר"ם") בצה"ל בעבר.
מומחה לבניית עצי יוחסין ואיתור שורשי עץ המשפחה. בעל ניסיון רב ומגוון בבניית עצי ואילנות יוחסין הכוללים אלפי אנשים.
אביעד מוגדר כ-Geni curator והינו אחד מהבודדים בישראל שהוסמכו לנהל את אילן היוחסין העולמי.
אביעד מרצה מנוסה ובקיא המכיר את תחום בניית עץ המשפחה לפני ולפנים ומעביר את ההרצאות בצורה קלילה, ברורה ומלאת הומור.
הרצאותיו של אביעד בן יצחק על תגליות מרתקות ומפתיעות ממחקרי עץ השורשים של משפחות וקהילות רבות מועברות בארגונים, בגופים קהילתיים, בחוגי בית, בחוגי העשרה למבוגרים ועוד.
כל הזכויות שמורות למחבר – שמות המוצרים והחברות הינם שמות מסחריים רשומים העומדים בפני עצמם!







