השכנים זקפו את אזניהם, המומים למשמע הזעקה מכיוון חדרה של חווה קליין.
"אני לא מוכנה לשמוע עליה דבר וחצי דבר, אפילו לא מילה........"
"אתה שומע אותי? אפילו לא מילה .......אתה טורח לשווא, אינני מוכנה...". הזעקות הדהדו בין החצרות והבתים הכול כך שלווים, בשעת אחר הצהריים, בשכונת הוותיקים בקיבוץ. היו מי שלחשו שמיד לאחר הקולות הרמים הייתה גם התייפחות נוגעת ללב. היו שהוסיפו במבט רציני שהכול התחיל משיחת טלפון ואפילו נשבעו ששמעו את הצלצול, דקות ספורות לפני הזעקות.
הייתה הסכמה מקיר לקיר, לחווה זה לא מתאים. הם הרי מכירים אותה עשרות שנים, האקונומית המיתולוגית של הקיבוץ, מי שניצחה על חדר האוכל ביד רמה תקופה ארוכה, זו שגידלה חמישה ילדים לתפארת, עם יוסק'ה בעלה. הוותיקים, ניסו להיזכר בכל כוחם ולא מצאו אירוע אחד שבו הרימה חווה את קולה על איש. האירוע הפך לחידה ולשיחת היום במשק.
הוא הגיע אליה במקרה, אחרי שחיפש אותה בשיטתיות במשך מספר שנים. הוא גר בעיר הקרובה והוא ידע המון על קורות משפחתה בעיר האירופאית ההיא. טען שהוא חייב לפגוש אותה, אמר שיש לו מה לספר והיא, הכול גאה ורגש בתוכה כאילו חזרה לילדותה. שנים הפצע הזה דימם, שנים שניסתה לרפא אותו. כעת כשהיא סבתא לנכדים והייתה בטוחה שהפצע הגליד, מגיע הזר המוזר הזה ובשיחת טלפון אחת גורם לה להתפרץ, לאבד שליטה ולהרים את קולה כפי שלא עשתה מעודה. לא. היא לא תיתן לזה לקרות, היא לא תרשה לזר הזה לחטט בפצע ולפעור אותו מחדש.
באותו לילה לא הצליחה למצוא מנוח, התהפכה במיטתה שוב ושוב במשך שעות ארוכות, ההערה האחרונה שלו לפני שטרקה בפניו את הטלפון, לא הניחה לה "אלו לא העובדות... ישמור השם...אני חייב...". המשפט הזה חזר ועלה במחשבותיה ביחד עם החרטה, חרטה על שנהגה בגסות וטרקה בפני האיש את הטלפון. לפנות בוקר נרדמה וכעבור שעה קלה התעוררה מכוסה זיעה קרה. החלום, חלום הילדות המוקדמת שב והופיע. אותו חלום שחלמה אין ספור פעמים. חשבה שגם הוא נעלם ונשכח, אולם הפלא ופלא, נפתח הפצע וחזר החלום. אותו חלום בדיוק חזר על עצמו בכל אחד מהלילות הבאים, שוב ושוב התעוררה מאותו חלום, שוב ושוב כוסתה זיעה קרה וכאילו לא די בכך התווספה לה גם ההערה של האיש על העובדות.
האוטובוס נשא אותה אל דליה בתה, חולף לאורך כביש החוף בעין הסערה. הביטה בחלון שקועה במחשבותיה. הגשם לא פסק כל הדרך לתל אביב, מצליף והולם בזגוגיות גלים גלים, ממש כפי שהלמו בה מחשבותיה. בהתה בגשם הניתך והמחשבות לא הניחו לה לרגע. אותן מחשבות שחזרו ועלו לכל אורך הדרך מילדותה ועד היום. איך אמא יכולה לעשות את זה? איך אמא יכולה? חשבה על ילדיה, חשבה על חברותיה ומכריה, לא יכול להיות. סיכמה. אף אחת לא הייתה עושה את הדבר הזה. קיוותה שדליה תבין אותה, שדליה בשכלה הישר וברגישות האינסופית שלה, תקל עליה במשהו.
חווה גדלה עם אחותה ואביה בעיר האירופאית ההיא. אבא לא הסכים לדבר על אמא, "כשתגדלו אולי אספר" חזר ואמר. גדלה כילדה רגילה לחלוטין, אחת מהגויים. בשנה השביעית בבית הספר, חזרה יום אחד הביתה חבולה ומתייפחת. לא מבינה את מה שאירע. הילדים הקיפו אותה וקראו לה יהודייה מסריחה. חלקם היכו אותה, בנות סירבו לשבת לידה והיא לא הבינה מה הקשר שלה ליהדות. נעמדה מול אביה ודרשה הסברים.
הוא פסע מצד אל צד באי נוחות, לבסוף הושיב אותן על הספה, אותה, את אווה הגדולה מימינו ואת אנצה הקטנה ממנה בשנתיים משמאלו.
"זה נכון" הוא אמר "אמא שלכן הייתה יהודייה והשם המקורי שלה היה יהודית" הוא אמר גם את שם המשפחה היהודי שלה, אותו שם שהזכיר לפני כמה ימים האיש ההוא באותה שיחת טלפון. "היינו נשואים שבע שנים" הוא הוסיף "עד שהגרמנים התחילו לגרש את היהודים ואז....." הוא לקח הפסקה
"קמתי בוקר אחד וגיליתי שאשתי נעלמה. איש לא בא לקחת אותה, השאירה אותי עם שתי בנות קטנות ונעלמה. לא השאירה מכתב, לא אמרה מילה, פשוט נעלמה. אז גידלתי אתכן כפי שאני מבין. אני לא יודע להיות יהודי." אמר והותיר אותן פעורות פה.
בגיל תשע עשרה, חווה מאסה באיש הזה, לא יכלה לסבול יותר את ההשתכרויות החוזרות ונשנות שלו, את ההתנכלויות הקטנות והמציקות שלו, את גסות הרוח וניבול הפה. כעסה על שהסתיר ממנה את יהדותה במשך שנים ארוכות ומנע ממנה את האמת עד שהוכרח לגלותה בלית ברירה. אספה את אנצה אחותה ויחד נמלטו לישראל. משאירות מאחוריהן את האיש היחיד שידע משהו על אימן.
חווה הייתה בין מקימי הקיבוץ ובוניו, גדלה חמישה ילדים ולאחרונה ראתה גם נכדים אבל השאלה נותרה תלויה מעליה כל העת. למה? למה אמא שלי נטשה אותי? למה? למה זה הגיע לי? איך יכולה הייתה לעולל את הדבר הזה? לנטוש ילדות פעוטות כך סתם. פשוט לא יעלה על הדעת.
מיד כשחיבקה את דליה, החלה להתייפח, זה רק הלך והתגבר, חווה הרגישה מול בתה כתינוקת רכה. משנרגעה מעט החלה לספר את סיפורה.
דליה שתקה והקשיבה, לגמה מדי פעם לגימה קטנה של מים, מקרבת את שפתיה בעדינות אל שפת הספל ומניחה אותו באיטיות על השולחן ללא רחש. היא הקשיבה ולא פצתה את פיה אפילו פעם אחת, שקועה הייתה במחשבותיה ולא הסגירה את המתרחש בקרבה.
בסוף דבריה חווה ספרה באריכות על שיחת הטלפון ולראשונה באזני בתה, על החלום, על החלום הזה שחוזר על עצמו שנים על גבי שנים. לבסוף סיימה את דבריה ובחדר השתררה דממה מוחלטת. דליה נדהמה מהמשא הכבד שאמה נושאת על גבה ללא אומר במשך שנים, נחשפת לראשונה לדברים שלא שמעה מעולם. היא רכנה קדימה והניחה את כף ידה הרועדת על כף ידה של אמא. אולי דברתי יותר מדי, חשבה חווה לעצמה. אולי זה לא הוגן להעמיס על דליה את כל המועקה הזו.
".....ועל אבא שלך את סומכת בעיניים עצומות?" דליה שאלה לבסוף "כזה צדיק תמים האבא הזה? את הרי ברחת ממנו ומדמותו... ומאז שברחת, ניתקת עמו כל קשר.....הסיפור הזה רודף אותך שנים, הפצע לא הגליד מעולם..... אולי הגיעה העת לשים לו סוף.... אולי האיש 'המוזר' שצלצל יודע משהו......"
הימים הפכו ארוכים וחמים יותר ויותר, עץ השקד בחצרה לבלב בשפעת עלים ירוקים ורעננים. האפרסקים על עץ הסמוך כמעט והבשילו. אולם בראשה של חווה סערה המערבולת. התערבבו המחשבות, המשיך להציק החלום, אותו חלום, עלו וצפו דבריו של האיש הזר על העובדות ועל כל אלה התווספו דבריה של דליה. "על האבא הזה את סומכת?" לעיתים חשבה שעוד מעט קט יתפקע מוחה מהסערה המתחוללת בו.
כשאיש החרדי נעמד מולה, כמעט והתחרטה על שהסכימה לפגישה. עליו כן אפשר לסמוך? שאלה את עצמה.
"זו הצוואה של אבא שלי שאני עומד לקיים עכשיו, בת דודה, מצווה גדולה את עושה, השם עדי שאני הולך לקיים את הצוואה של אבא" אמר במבטא כבד השמור למי שמורגל לדבר אידיש ולא עברית, מתנדנד קדימה ואחורה ולצדדים כבשעת תפילה בבית הכנסת. "ביום האחרון שלו בבית חולים, לפני שעצם את עיניו. אבא אחז בזרועי, בשארית כוחותיו וציווה עלי למצוא אותך ואת אנצה ולספר לכן על יהודית, האימא שלך, אחות של אבא זכר צדיק לברכה" לקח נשימה ארוכה, ניגב את עיניו בממחטה לבנה כשלג והמשיך. "אמא שלך, יהודית גדלה במשפחה של כוהנים, מיוחסים ואיך שהוא היא פגשה את אבא שלך, גוי גמור ורשע מרושע שסובב את ראשה. ישמור אותי השם מלשון הרע אבל אלו דבריו של אבי. אבי היה היחיד ששמר על קשר עם אמך. גם אחרי שברחה ונישאה לאביך. המשפחה קרעה עליה קריעה וישבה עליה שבעה. אבי נהג לפגוש אותה ולשאול לשלומה. הוא אהב אותה עד יום מותו. אחות צדיקה הוא חזר וכינה אותה, יהודית הייתה אחות צדיקה שנפלה בפח אמר לי לא פעם ולא פעמיים. הנאצים ימח שמם וזכרם השתלטו על העיר והדקו את הפיקוח על היהודים, ואמא שלך, חששה יותר מכל, לגורלך ולגורל אחותך. כדי להרחיק מכן את הגרמנים, סיכמה עם אביך על גירושין ועל כך שהוא יגדל אתכן כגויות לכל דבר. אמך עזבה את הבית מרצונה, הסתתרה בחדר קטן וקיוותה שהניתוק בינה לבינכן יציל אתכן, אבל החששות לא נתנו לה מנוח. ואם אתפס? ואם אחקר? ואם בחקירה יוציאו ממני את דבר קיום הבנות? החששות כרסמו בליבה בלי הרף והטריפו את דעתה.
ביום הגירוש הגדול של היהודים, היא קבלה החלטה.
לא עזרו כל התחנונים וניסיונות השכנוע של אבי. היא החליטה לעשות הכול למען ההישרדות שלך ושל אחותך. ואת יודעת מה היא עשתה?" שאל והביט ארוכות בעיניה של חווה. "אני באתי לספר לך מה היא עשתה. אבי השביע אותי לספר לך את האמת.........זה קשה" הוא נאנח "אמא שלך... הצטרפה לשיירה הארוכה של היהודים ליד תחנת הרכבת ועלתה מרצונה על הטרנספורט לאושוויץ רק כדי להבטיח שאת ואחותך תחיו".
"החלום....." נמלטה זעקה מפיה של חווה "החלום..... או אלוהים........עכשיו אני מבינה "...בחלום אני עומדת עם אחותי ליד אבא, שיירה ארוכה של אנשים על מטלטליהם, נשרכים לעבר תחנת הרכבת. שומרים משגיחים עליהם. אישה מטופחת מתנתקת לרגע קט מהטור. מנשקת אותי ואת אחותי. חייל נאצי חובט בה והיא חוזרת חזרה אל הטור. זה לא חלום, זה לא חלום, אלוהים.....זה זיכרון.
החלום הנציח את הפעם האחרונה שבה ראיתי את אמא שלי".